יום שני , נובמבר 19 2018
"אבא שלי, זיכרונו לברכה, אף פעם לא השקיע בי". חיים צורי (צילום: דורון גולן)
חיים צורי (צילום: דורון גולן)

צורי נטו

זה רבע מאה שחיים צורי מכהן כראש עיריית קרית מוצקין ומככב בעמודי החדשות של העיתונים המקומיים. אני עצמי סיקרתי את קרית מוצקין והמערכת הפוליטית העירונית במשך שנים, ולמרות זאת, מעולם לא יצא לי לשמוע את סיפור חייו.

אני מגיעה אל הלשכה בבניין העירייה החדש, שנחנך לפני מספר שבועות. הבניין הוא חלק ממתחם מעגלי הכולל את הספרייה העירונית ומרפאת קופת חולים מכבי החדישה. במרכז המעגל ניצבת מזרקה. עובדת עירייה אומרת לי שכשיש לה לחץ בעבודה, היא מגיעה לרחבה, כי המים מרגיעים אותה.

צורי מקבל אותי בלשכתו, כשהוא יושב מאחורי שולחן רחב ידיים. "חיים, קום", אני אומרת לו, "זו כתבת מגזין, בוא נשב על הספה, זו כתבה בנעלי בית". צורי מתיישב מולי מהוסס, עדיין לא יודע לאן הריאיון הזה יילך.

צורי, 74, נולד ברחוב הרב קוק בקרית מוצקין, בצמוד לבית הכנסת הגדול ("שמעתי את כל התפילות מבית הכנסת"). הוא בנם של יעקב ודורה, מנהל בנק דיסקונט ומורה לצרפתית, שבערוב ימיה הפכה לעקרת בית, אחיו הצעיר של ניסים, 80.

טראומה בכיתה ד'

"הייתי ילד שובב", הוא מספר, "אני חושב שרובנו היינו שובבים, אבל לא במובן של היום. היה לנו מורה שהיה בפנסיה אבל התנדב ללמד. יום אחד פגשתי אותו במסיבת הסיום של בית הספר אחדות. ניגשתי אליו בבדיחות הדעת ואמרתי שאולי יעלה לבמה ויספר לתלמידים איך היה ראש העיר שלהם בבית הספר. הוא הסתכל עליי, ולרגע היה נדמה לי שהוא לא יודע מה אני אומר, אבל לבסוף אמר: 'כדאי לך שלא'".

צורי, כמו צורי, ישיר. פיו וליבו שווים, בלי פילטרים. "הילדות שלי ושל כל הילדים אז הייתה אחרת. הכל היה חול. לכל אחד בחצר היה לול תרנגולות ולנו במטבח היו גם אפרוחים. לא סגרנו דלתות, כי לא היה פשע, לא היו אבנים משולבות או אספלט, לא היה כלום, אבל כולם היו מאושרים, כי הסתפקו במה שהיה להם. אז לא הסתכלו על הדשא של השני. אני זוכר כילד את הסברס שקטפנו בשדות ואחר כך מכרנו אותם. היינו 'סוחבים' לבעל המכולת את הבקבוקים, ואחר כך מוכרים לו אותם. מי שהיה מעיר אותי כל בוקר היה מוכר האבטיחים, שהיה מגיע עם החמור וצועק. זה היה כפר קטן שכולם היו מאושרים בו. היום זו עיר גדולה ויש כאלה שעדיין לא מבינים שזה כבר לא אותו הכפר שהיה פעם".

1 "אבא שלי, זיכרונו לברכה, אף פעם לא השקיע בי". חיים צורי (צילום: דורון גולן)
"אבא שלי, זיכרונו לברכה, אף פעם לא השקיע בי". חיים צורי (צילום: דורון גולן)

בזווית העין אני קולטת שמאחורי שולחן העבודה של צורי ניצבת ספרייה ענקית, שאת מדפיה העליונים מאכלסים דגמים של מכוניות ישנות. "עניינו אותי מכוניות שלא היו לאף אחד בתקופה ההיא", הוא ממהר להסביר, "באופן אישי, היחיד שהגיע לבקר אותנו עם רכב, היה דוד שלי שהתגורר בכרמל. כשהוא היה מגיע, כל הילדים היו רודפים אחריו.

"הייתה לי ילדות מאושרת, אבל אם היו שואלים אותי כילד מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, לא הייתי אומר כבאי כמו כולם. היינו עסוקים לשחק בבלורות, קלאס, מה שהיום הילדים לא יודעים".

בבית הספר היסודי אחדות למד אצל המורה המיתולוגי יחזקאל רוזן. "לפני שנה קראנו לבית הספר אחדות על שמו של רוזן. הייתה לי איתו תקרית שעד היום אני זוכר. כמו כל הילדים אז, רציתי להתעסק עם ילדה. הייתי רץ אחריה בהפסקה ומושך לה בצמות. זו הייתה אחת הבנות שלו, שלמדה איתי בכיתה ד'. יום אחד נכנסנו לכיתה, והמורה רוזן שאל שאלה וכמובן שלא הצבעתי. פתאום הוא אמר לי: 'מותק, אתה מוכן לענות על השאלה?'. אמרתי לו: 'המורה, אתה לא חושב שאם הייתי יודע את התשובה, הייתי מצביע?'. הוא הורה לי ולבת שלו לקום ואמר לה: 'את רוצה לצאת עם אחד כזה שלא יכול לתת את התשובה?', ככה ליד כולם. אני לא יכול לשכוח את זה. אמרתי לו: 'המורה, אני חושב שלמרות זאת, אני בטוח שאצליח בחיים'. אבל לי זו הייתה טראומה, ליד כל הילדים. לימים, כשהזכרתי לו את הסיפור הזה, הוא לא זכר".

תרגיל קהלני

בכיתה ט' עבר צורי ללמוד בבית הספר "אינטר" המקצועי בקרית חיים. כנער קרייתי חיי החברה שלו היו עשירים ותוססים. "היינו נפגשים בימי שישי ומוצאי שבת ליד קולנוע אורות. מצד אחד היה הפלאפל של מזרחי, מצד שני היה בן דב, שגם מכר פלאפל, ואחד כך מריו פתח מסעדה, והיה אצלו אפילו חומוס. בסופי שבוע המקום היה הומה אדם. אי אפשר היה להשיג כרטיס לקולנוע, זה היה מקום מפגש של כל הקריות. כולם הצטופפו שם. שמענו מוזיקה של פול אנקה וקליף ריצ'ארד. הייתה שם חבורה של אופנוענים, ואני ביניהם. גירשו אותי מהקן של הנוער העובד והלומד בקרית חיים, כי היה לי אופנוע. הסבירו לי שבתנועה הכל זה על בסיס שוויוני ושאני צריך להחליט אם אני רוצה אופנוע או תנועה".

צורי, כמובן, המשיך לרכוב על אופנוע.

עם רעייתו דפנה והילדים (מימין לשמאל): דור צפריר צורי, דניאל צפריר צורי, מאי צורי ודן צפריר (צילום: אלבום משפחתי)
עם רעייתו דפנה והילדים (מימין לשמאל): דור צפריר צורי, דניאל צפריר צורי, מאי צורי ודן צפריר (צילום: אלבום משפחתי)

ב-1962 הוא התגייס לצה"ל. "הלכתי לבקו"ם ועשיתי להם צרות, כי רציתי ללכת לגולני ולא נתנו לי. שלחו אותי לשריון. לא רציתי לעלות על המשאית לשריון. לאחר כמה שעות, שכנעו אותי. אז, לא הייתה האפשרות לצלצל לאמא. זה לא כמו היום. אנחנו היינו דור אחר. חתולי רחוב. בסוף הגעתי לגדוד 82. לא אשכח שבכניסה הש"ג אמר לנו: 'מפה תצאו רק אלונקה'. לא כל כך הבנו מה המשמעות, אבל זה מה שהוא אמר.

"הגיע אלינו בחור קטן ונחמד בשם קהלני (אביגדור קהלני – ה"מ), שלימד אותנו את המקצועות. הפכנו לחברים. בסדרות השונות ישנו באוהל סיירים וכל השיחות ביני לבינו היו על מהי אהבה. לא הבנו את זה. ברבות הימים קהלני יצא לקורס קצינים וחזר מ"כ. אני הייתי מפקד טנק והוא מפקד מחלקה. אמרתי לעצמי שהבנאדם טמבל, אבל הוא יגיע רחוק. כל פעם היינו עושים תרגילים, שאליהם הגיעה כל צמרת השריון והרמטכ"ל. הם היו יושבים בתצפית עם משקפות וצופים בתרגיל.

"יום אחד היה תרגיל והגיעו כל הקצינים. אני תמיד הייתי בטנק 1א'. קהלני אמר לי בקשר: '1א', תפוס עמדה צפונית מזרחית', ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה שאעשה. אמרתי לנהג: 'סע ותעשה הרבה אבק'. הוא נסע, עשה אבק ונעצרתי מאחורי גבעה, שהיה לי ברור שלא לשם קהלני שלח אותי. הוא אמר לי בקשר: 'יפה מאוד', ונגמר. אחרי התרגיל אמרתי לו: 'אתה דפוק? לא לשם שלחת אותי, מה אתה אומר לי שזה יפה מאוד?'. אז הוא אמר לי: 'נו מה, אבל אם הייתי אומר משהו, היו אומרים שאני מפקד לא טוב'. אז הבנתי שהוא יגיע רחוק. לא חשבתי שהוא לא ירצה לגעור בי, כדי שאנשים לא יראו שהוא לא הצליח כמפקד.

"היינו קבוצה של מפקדי טנקים. יום אחד המג"ד החליט שהוא מרתק את כל המפקדים ושולח את החיילים הביתה. אספתי את כל המפקדים ואמרתי להם שהמג"ד יכול להגיד מה שהוא רוצה, אנחנו הולכים הביתה. מה הוא יעשה? יפטר את כולם? שכנעתי אותם והלכנו. כשחזרנו, הרס"ר עמד בפתח הבסיס ושאל כל אחד איפה היה. כולם סיפרו סיפורים. אני אמרתי לו שהייתי בבית. הוא ריתק אותי, למרות שאמרתי שאני חושב שהפקודה לא הייתה מוסרית בעליל ולא יכול להיות שהפקודים שלנו יצחקו עלינו. אני הייתי היחיד מבין 20 המפקדים שהודה שהיה בבית. עליתי למשפט והמג"ד אמר לי שאני לא יכול להיות שם יותר.

"שתביני, טנקים זו לא הייתה עבודה קלה. מיד אמרתי למפקד שאין בעיה. הוא החליט שאני הולך להיות פקיד מפקדה, והפכתי למלך העולם ואחותו. הייתי אחראי על הטבחים, הפקידות והיציאות הביתה. הכל עשיתי. אבל מה, חצי שנה לפני השחרור, בא אלי אורי אור ואמר לי שהוא שמע עליי ושהוא זקוק למפקדי טנקים. חזרתי להיות מפקד טנק, שלושה חודשים לפני השחרור. אמר שעשו איתי טעות".

בסיום התואר במשפטים (צילום: אלבום משפחתי)
בסיום התואר במשפטים (צילום: אלבום משפחתי)

רישיון טיס

כשהשתחרר מהצבא, החל צורי לחפש את עצמו. "תמיד הייתי עם חוש למסחר. ראיתי מה קורה סביבי, ולבסוף הצלחתי להתברג בחברה פרטית שעבדה בשטח הנמל. החברה עסקה במתן שירותים לאוניות. לא היו אוניות שיוצאות ונכנסות בלי שהחברה שלנו תתכנן איך להטעין ולפרוק אותן. עבדתי שם 30 שנה ועשיתי הרבה כסף, הייתי מאושר".

העבודה בנמל, מתברר, העלתה את צורי גבוה לשמיים. "עבדתי בנמל ומדי בוקר הייתי נוסע לעבודה ועובר ליד שדה התעופה. יום אחד עברתי ליד שדה התעופה וראיתי שלט שמזמין אנשים להוציא רישיון טיס. לקח לי שבוע שבועיים, אבל בסוף נכנסתי לשם. פגשתי את הטייס יוסי עוזיאל ואמרתי לו שאני רוצה לעשות איתו טיסת מבחן. הוא כנראה חשב שהוא טס במטוס קרב, למרות שזה היה ססנה 172. כל הטיסה הבטן התהפכה לי. אמרתי: 'אלוהים, רק תדאג שארד למטה מהמבחן הזה'. נחתנו, הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לחזור, אבל בכל פעם שעברתי בבוקר ליד שדה התעופה וראיתי את השלט, זה הציק לי. אמרתי לעצמי: 'מה אתה פחדן? רוצה ללמוד לטוס, מה שיהיה, יהיה'.

"חזרתי לעוזיאל, עברתי שיעורי טיסה והוצאתי רישיון טיס. אחר כך איגדתי סביבי חבורה והקמתי עמותה. קנינו מטוס ואחר כך עוד אחד, וכיו"ר העמותה, מי שלא שילם, עשיתי לו את המוות. עשיתי את זה כמה שנים טובות עד שהחלטתי שלא מתאים לי יותר. גם האפשרות לטיסה בארץ מוגבלת, זה לא שאתה יכול לטוס שעות. טסנו כמה פעמים לקפריסין, פעם אחת לתורכיה, אבל בסופו של דבר, כל החברים שהיו התפזרו ומכרנו את המטוסים, אבל זו הייתה חוויה יוצאת מן הכלל".

בגיל 21 נישא צורי למלכה, ומהר מאוד נולדו לבני הזוג שלושה ילדים: שי, קובי ודורית. "פספסתי את הילדים. הפספוס בא כתוצאה מעבודה", הוא מודה, "הייתה עבודה משוגעת, וכשאתה רוצה להגיע למשהו, אתה עובד מסביב לשעון. בסופו של דבר נכנסתי להיות שותף בחברה. שתביני, לנו הייתה דירה ששווה 12 אלף לירות, וכדי להיות שותף בחברה הייתי צריך לתת 46 אלף לירות, אבל בסוף הסתדרנו. עבדנו קשה מאוד. להגיד שהייתי אבא אידיאלי, אז לא. לא היה לי זמן להתעסק עם הילדים, אבל הם גדלו בסדר. היום זה משהו שאני מכפר עליו עם הנכדים, כי מי שמפספס את הגידול של הילדים שלו עושה טעות".

מדבריו של צורי עולה תמונה שגם אביו לא היה אבא פעיל. "אבא שלי, זיכרונו לברכה, אף פעם לא השקיע בי. הוא לא לקח אותי לפארק או לפה ולשם, כי גם הוא היה עסוק מסביב לשעון. אמא שלי הייתה הדומיננטית. היא מאוד רצתה שאהיה אחד התלמידים המוצלחים בבית הספר. הייתה בודקת לי את השיעורים, וכשלא הכנתי, הייתה מתעצבנת, אבל בדנ"א שלי ידעתי שלאן שארצה להגיע, אגיע. ידעתי, כי הייתה לי חוכמת רחוב.

"כשהתמודדתי על ראשות העירייה בפעם הראשונה, שמחה מילר, שהיה אז ראש העיר, קרא לי ואמר: 'תשמע, למה לך להתמודד, אני הייתי מנהל בית ספר ומה אתה?'. אמרתי לו: 'לי יש תעודה של חתול רחוב שחור עם חוכמת חיים. לך יש?'. הוא לא הבין. להגיד שזה לא חרה לי שלא הקדשתי יותר מדי זמן ללימודים, זה לא נכון. העובדה היא שאחרי שנים סיימתי תואר במשפטים. אני משער שאם הייתי הולך על הכיוון הזה כשהייתי צעיר, הייתי היום אחד מעורכי הדין שמתראיינים כל יום בערוץ 2".

חיים צורי בכיתה א' (צילום: אלבום משפחתי)
חיים צורי בכיתה א' (צילום: אלבום משפחתי)

ואז באה דפנה

בשלהי 1993, כשנבחר בפעם הראשונה לראשות העירייה, התאהב צורי בעיתונאית צעירה בשם דפנה צפריר. "דפנה הייתה עיתונאית במקומון 'לב העיר'. בעלה עבד בחברת החשמל ואחד המתמודדים במוצקין היה איציק ששון, שעבד גם הוא בחברת החשמל. כל הזמן האשמתי אותה שהיא נוטה לכיוונו. כמו שמשכתי בצמות כילד, גם עם דפנה רבתי כל הזמן. היא הייתה כתבת מוכשרת. הייתה מתקשרת ואומרת שאם אני רוצה כתבה, שאספר לה סיפורים. הייתי מספר לה סיפורי סבתא והיא הייתה הופכת את זה לכתבות. היו לנו שיחות עד שהתאהבנו. על פניו זה נראה לא מתקבל על הדעת בגלל הגיל, אבל לא כל דבר הולך לפי ההיגיון".

דפנה וחיים צורי נישאו, ונולדה בתם המשותפת, מאי, 23. "האבהות שלי עם מאי הייתה קצת אחרת. איתה הייתי ממש אבא פולני – שלא תלך, שלא תיפול. יש לי הרגשה שעד היום אני מתייחס אליה בכפפות של משי. אולי כי לא רציתי לפספס אותה כמו שפספסתי את הילדים הגדולים או בגלל שהתבגרתי ואני מבין את זה קצת אחרת. כמה שהיא קטנה, היא כבר פרחה מהקן ולומדת בראשון לציון, והיה לי מאוד קשה לשחרר אותה. עד היום, גם כשהיא חוזרת במונית, אני מבקש שתצלם לי את כל המונית, כדי שאדע עם מי היא נוסעת".

לעובדה שדפנה הגיעה לנישואים עם שלושה ילדים קטנים משלה והוא הפך לאביהם השני, צורי מתייחס בטבעיות מושלמת. "בהתחלה בעלה לשעבר קצת עשה שרירים, עד שהתעשת, כי מה הוא יעשה עם שלושה ילדים בבית, ולאט-לאט הם באו אלינו. בהמשך, שניים מהם צירפו את השם שלי לשם שלהם. היו אנשים ששאלו אותי למה אני משקיע כל כך הרבה בילדים שלא שלי, אבל הם היו שלי. אולי אם הם היו באים בגיל 25, אבל הם הגיעו אליי כשהיו קטנטנים. עצם העובדה ששניים מהם הוסיפו את השם שלי לשם שלהם, זה לא פשוט, בטח שלאבא שלהם זה לא היה פשוט".

כשהוא מספר על הסיבה בגינה החליט להתמודד לראשונה לראשות העירייה, הוא מזכיר את עובד ניר, חבר ילדות, הבעלים של "הד הקריות, ואת שלמה לונדון, מבעלי העיתון בעבר. "'הד הקריות' היה אחד העיתונים החזקים באזור. עובד ושלמה אמרו שהם רוצים לבדוק את השפעת העיתון. שאלתי באיזה נושא, והם אמרו 'ברמה של להריץ ראש עיר'. אמרתי להם שאני רץ. עד הרגע הזה לא עבר לי במוח להיות ראש עיר. אחר כך נסעתי עם שלמה לסקי, והוא שאל מה קורה. אמר לי להתברג במפלגה והתערב איתי שאף מפלגה לא תיקח אותי לעמוד בראש הרשימה. התברגתי בליכוד, ושלמה הפסיד ארוחת צהריים, אבל פה התחיל ונגמר הסיוע שלהם. כבר הייתי בבוץ, כבר הכרזתי שאני רץ ונבחרתי למרות 'הד הקריות' ולא בזכותו, כי לא הצלחתי לקבל מהם אפילו כתבה אחת".

משפחת צורי-צפריר בהרכב מלא. חיים, דפנה, הילדים והנכדים (צילום: אלבום משפחתי)
משפחת צורי-צפריר בהרכב מלא. חיים, דפנה, הילדים והנכדים (צילום: אלבום משפחתי)

מילר הזיל דמעה

צורי הגיע להתמודדות הראשונה שלו, כשהיה כבר סגן ראש עירייה עם ניסיון מוניציפלי של חמש שנים. "לא באתי מהרחוב. חמש השנים האלה כסגן של מילר עזרו לי מאוד. אני כן הטיפוס שהיה לו לא נעים ממילר, אבל הוא היה קר ומנוכר. הוא נשאר אחר כך חבר מועצה במשך חמש שנים, וכל הזמן אמרתי לו שיפרוש, שזה לא לכבודו. השיא היה כשפגשתי אותו יום אחד ברחוב. אני חושב שצריך לתת כבוד לאלה שעשו משהו בחייהם, וכשפגשתי אותו, ראיתי שהוא כבר לא מרגיש כל כך טוב. הזמנתי את עצמי אליו הביתה ואמרתי לו: 'אף פעם לא התנהגת אליי יפה, אבל אני רוצה לקרוא לספרייה העירונית על שמך. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שהפרצוף שלו לא קר כקרח. הוא אמר לי: 'אבל אני חי'. אמרתי לו: 'איפה זה כתוב שצריך לתת כבוד רק למי שמת?'. הוא ביקש להתייעץ עם המשפחה, ואחר כך הסכים. בטקס זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שיורדת לו דמעה מהעין ואמרתי לעצמי שהוא אולי בנאדם".

צורי מודע לתדמית הקשוחה שיש לו. אולי זו הפעם הראשונה שראיון כל כך אישי מצליח לסדוק במעט את מעטה השריון. "אני, שנראה פרא אדם, אספר לך סיפור. לפני שדני ז"ק נפטר, הוא קרא לי ואמר לי שמכל אנשי הציבור הוא רוצה שאני אספיד אותו. שאלתי אותו למה והוא אמר שאני תמיד הייתי הכי אמיתי איתו. אני לא יודע איך הצלחתי לייצר לעצמי תדמית של אדם קשה וקשוח, אחד שקשה להגיע אליו. אני מרגיש שיש הרבה אנשים שנרתעים להגיע אליי. אני חושב שזו קליפה חיצונית והרבה אנשים הבינו בשנים האחרונות שהתדמית היא רק תדמית, והאמת היא שאני אדם לגמרי שונה, אפילו קרוב לרכרוכי, כשמישהו בא ומבקש עזרה. יחד עם זאת, אני חושב שראש עיר חייב להקרין קשיחות מסוימת, אחרת ירמסו אותו".

הוכחה לאדם שמתחת לקליפה החיצונית היא אהבתו העזה של צורי לבעלי חיים. כשהוא חוזר הביתה מעוד יום עבודה לא פשוט, מקבלים את פניו ארבעה כלבים. "זה אולי נשמע מטורף, אבל הם חלק מהמשפחה", הוא אומר.

מתוך האהבה הזו צורי קיבל החלטה שבעירו, קרית מוצקין, לא יהיו זיקוקי דינור, שמאוד מפחידים בעלי חיים בכלל וכלבים בפרט. "בבית ילדותי היה לי גור כלבים. אני הייתי אולי בן 6, כשיום אחד הוא נעלם. הלכתי לחפש אותו מבית לבית. בסוף שמעתי יללות של כלב ממרפסת בית של חבר. קפצתי למרפסת וראיתי את הכלב שלי שם. עד היום אני מזכיר לו את זה. אני מאוד אוהב בעלי חיים. כשהיינו עושים את אירועי העצמאות ליד הספרייה, היו פה זיקוקי דינור, שכולם קינאו בנו, אבל כשהאירועים עברו לחי פארק והבנתי שבעלי החיים מתים מפחד, החלטנו לאסור על זיקוקים. אם אני לא טועה, חיה אחת אפילו מתה מהפחד, וכמובן שההחלטה המתבקשת הייתה לאסור על הזיקוקים".

"הם חלק מהמשפחה". צורי וארבעת כלביו (צילום: עצמי)
"הם חלק מהמשפחה". צורי וארבעת כלביו (צילום: עצמי)

אני שואלת אותו מה מרגש אותו והוא אומר לי שדווקא דפנה היא זו שמזילה דמעות מכל דבר. "נוסטלגיה בוודאי מרגשת אותי, חבר שלא ראיתי עשרות שנים. כשהבת הקטנה שלי תתחתן זה ירגש אותי, אבל האמת היא, שאני כל כך עסוק, שאין לי זמן. כל יום אני מתקשר לתושבים לאחל מזל טוב ואם היית שומעת את התגובות, לא היית מאמינה. מברכים אותי בחזרה וזה לא נעים לי, כי לא התקשרתי בשביל זה. זה לא קל, כי מיום ליום מתווספים תושבים וזה לא פשוט, אבל זה יחס אישי כשראש העיר מצלצל לתושב".

צורי גם עונה לאלפי האנשים שמציפים אותו בטענות ובקשות בדפי הפייסבוק שלו, שמונים כמעט 15 אלף עוקבים. הוא מקפיד להשיב ותמיד מפנה את הבעיה למחלקה הרלוונטית. "כשנבחרתי לראשונה, לא סתם קבעתי את הסיסמה 'כל תושב נחשב'. האמנתי בזה, וגם היום, אני רואה אותנו כמשרתי הציבור, וככאלה אנחנו צריכים לתת שירות".

לקראת סיום אני שואלת אותו אם יש לו חרטות בחיים המלאים שעבר. הוא חושב וחושב ולבסוף אומר: "יש חרטה אחת שלא כל כך תלויה בי. אף פעם לא הייתי חבר טוב של אחי, ולפני שאמי נפטרה, היא אמרה שהיא חוששת שאחרי לכתה, לא נדבר בכלל. אני לא מדבר עם אחי 20 שנה. זה לא קל, זה חורה לי".

בדוק גם

מימין: סמיר סובחי מחמיד ואילן שדה (צילום: המועצה האזורית מנשה)

פורום דו קיום משותף לאום אל פאחם והמועצה האזורית מנשה

ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, וראש עיריית אום אל פחם הנכנס, ד"ר סמיר סובחי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *