נס גדול היה פה

כשרונן סבג נולד, הרופאים לא נתנו לו סיכוי לשרוד יותר ממספר ימים, מאחר שריאה אחת הייתה פגומה. אחרי שבבית החולים רמב"ם כבר הוציאו תעודת פטירה על שמו, החליטו הרופאים להוציא את הריאה הפגומה והשאירו אותו עם ריאה אחת בלבד. למרות שהרופאים העריכו שהוא ישרוד לכל היותר עד גיל 20, ציין השנה סבג את יום הולדתו ה~45 והוא מוגדר כנס רפואי. כלקח לחיים הוא הבין שהכי חשובה היא הבריאות ומיד אחריה, השמחה. לכן, הוא משתדל לשמח אנשים באירועים, כאחד הדי ג'ייז הוותיקים ביותר בסצנה בקריות.

הוא גדל בקרית חיים מערבית לאביו אליהו ז"ל ואמו רחל, ילד רביעי מתוך חמישה. "נולדתי עם נוזלים בריאה הימנית", הוא מספר, "הרופאים החליטו מהר מאוד שצריך לכרות את הריאה, שהייתה גמורה לגמרי. אחרי שבוע, הצהירו עליי כמת והוציאו תעודת פטירה, שעדיין נמצאת אצל אמא שלי. אז הגיע רופא מגרמניה, ד"ר אדלר, שיחד עם ד"ר למר הישראלי, החליטו לנסות להציל את חיי. אבא שלי חתם על מסמך הסכמה לניתוח ניסיוני, ש בו הוצאה הריאה החולה והכניסו גוף מסיליקון, והניתוח הצליח".

עד גיל 5 שהה סבג במחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם, כשהוריו לידו, ימים ולילות. "הייתי תינוק שגדל תחת מעקבים. לא נתנו לי לעזוב את בית החולים, הייתי מחובר למלא מכשירים. ההורים שלי נאלצו לישון בבית החולים במשמרות, כי היו שלושה ילדים נוספים בבית. אבא שעבד מהבוקר עד הערב, היה מגיע אחרי העבודה להחליף את אמא שלי ובלילה היה ישן על מזרון לידי".

בגיל חמש שוחרר סבג לביתו. "התקינו לי גוף של ריאה מסיליקון, בגודל של אדם בוגר יותר, מתוך תקווה שיהיו לי חיים והריאה תשמש אותי בהמשך. אין לי הרבה זיכרונות מאותה התקופה, אבל מה שאני כן זוכר הוא שהייתי עומד ליד החלון וצופה בילדים משחקים בחוץ וקינאתי, כי לא נתנו לי לצאת. אסור היה לי להיות בקרבת מעשנים, לא להיכנס לבריכות שחייה, כי הכלור ממיס סיליקון, אסור היה לי לרוץ למרחקים ארוכים, הייתי צריך לשמור על מאמץ גופני ירוד, ובעיקר לשמור על עצמי ועל הבריאות. בגלל ששמרו עליי מאוד כמעט שלא הייתי חולה".

כשהיה בן 13, ממש מספר שבועות לאחר שחגג את בר המצווה ובצירוף מקרים די נדיר, נפטר אביו מסרטן הריאה.

"אבא שלי עבד בחיפה כימיקלים, באשלגן שהיה על האוניות בנמל, ובנוסף, אני זוכר שהיה מעשן 2 קופסאות 'טיים' ביום. היו להם בדיקות רפואיות שנתיות והוא אף פעם לא עשה אותן. יום אחד הוא לא הרגיש טוב, בדקו אותו וגילו סרטן בריאות. הורידו לו ריאה אחת, אבל אחרי חצי שנה הוא נפטר. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי, למרות שדי פספסתי אותו, אבל מילדות היינו חברים, הוא היה משחק איתי, בונה איתי דברים, הייתה לנו גינה שהיינו מטפחים ביחד, הייתי מאוד קשור אליו. היינו חמישה ילדים בבית ומעולם הוא לא החסיר מאיתנו משהו".

המוזיקה נכנסה לחייו של סבג קצת אחרי שאביו נפטר. "סבתא שלי, אמא שלו, מאוד אהבה מוזיקה", הוא נזכר, "היו לה בבית תקליטים של אריאל זילבר ואריק איינשטיין וכשהייתה שוטפת את הבית בימי שישי, הייתה שמה תקליטים ומאוד אהבתי את זה. הייתי מגיע אליה בימי שישי וגיליתי שהמוזיקה חיברה אותי לשמחת החיים. עד היום, מעולם לא עישנתי, לא שתיתי אלכוהול ולא עישנתי סמים, והמוזיקה מילאה את החלל.

"אחרי שאבא נפטר אמרתי לעצמי שיש לי שתי אפשרויות _ או שאני מת או שאני עושה שמח וחי. החלטתי לבחור בשמחת החיים ולהיות תקליטן. ילד בן 13 שרוצה להיות תקליטן לוקח אופניים עם שלושה גלגלים, מעמיס עליהם מגבר, רמקולים, ארגזי תקליטים והולך לעשות מסיבות בבתים, באולמות, אולי זה מצחיק, אבל ככה זה היה. לאט~לאט התפרסמתי והתחלתי לעשות חתונות ובר מצוות ולתקלט במועדונים, הייתי בין הראשונים שנתן לעופר לוי, אבי ביטר וזהבה בן את המיקרופון הראשון שלהם בחיים".

הכתבה המלאה ביום שישי הקרוב בהד הקריות. למהדורה הדיגיטלית לחצו כאן.