יום שני , נובמבר 19 2018
בית / דעות / מעבר לחומה
צילום: פוטוליה
צילום: פוטוליה

מעבר לחומה

השבוע קראתי את "לשתות מהים של עזה", ספרה של עמירה הס, עיתונאית שחיה וגרה בעזה כישראלית לכל דבר במשך שלוש נשים. הספר ועמדותיה הפרו-עזתיות גורמות לישראלי מן השורה לא לרצות לקרוא ולא לדעת. זהו ספר קשה שרואה את הסיפור מהזווית הפלסטינית, אבל דווקא בשל כך עשיתי מאמץ וקראתי אותו, כדי לדעת, כדי להבין מה חושב עלינו הפלסטיני בעזה.

צילום: פוטוליה
צילום: פוטוליה

 

בשבילנו, עזה היא מקום חשוך, קן צרעות טרוריסטי מוקף צבא, הפולט מפעם לפעם רקטות לא מבוקרות לעברנו. עבור הפלסטינים מדובר בשטח ומרחב מחיה ורקמת חיים של משפחות בין הים לפרדסים. 20 שנה לא הייתי בעזה ואין לי געגועים לשם. אני מעריך את יכולתה של הסופרת לחיות בתוך התפר והשסע. רק זה מצריך אומץ ותעצומות נפש, אבל זה גם משפיע על תפיסתה את הסכסוך מנקודת מבט אחת בתוך המשוואה, זו שרואה בכיבוש ובחיים מתחת לדפוסי הכיבוש, כדבר שיוצר עולם החפץ לשחרור מאזיקיו ומונשם ברוח השנאה לישראל ולצבאה, ולא רואה את חלקו שלו בתוך העימות הנורא.

יש כאן עוד רקמה של יחסים, בין האנשים בעזה לבין השלטון, בין האידיאולוגיה שמנציחה את הסכסוך לבין בני אדם כמוני וכמוכם שרוצים לחיות ולא להימחץ בין הפטיש לסדן של הסכסוך המחרב.

בדוק גם

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אדריאן הרבשטיין)

שקט, עובדים

בניגוד לרוב הפרשנים הפוליטיים, אני חושב שבנימין נתניהו כן רוצה ללכת למהלך מדיני. ראש הממשלה, בשנתו העשירית בתפקיד, מבין שרק מהלך מדיני חובק עולם וארץ יביא אותו בעוד חמש שנים לבית הנשיא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *