fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"מה שאורה נתנה לי, רציתי לתת לאחרים"

כשאיש העסקים דני דביר היה ילד עולים נכשל בבית ספר יסודי בנתניה, נכנסה לכיתתו אורה כרמי והראתה לו שאפשר אחרת. שנים אחר כך, גולל דביר בספרו את תחנות חייו, מהמעברה בפרדסיה, הצריפים בשיכון ותיקים בנתניה ועד לווילה בקיסריה, ולא שכח מאיפה הכל התחיל. מליטוף אחד בראש מהמורה אורה
דני דביר (צילום: רותי ברמן)
דני דביר (צילום: רותי ברמן)

כשאורה כרמי, לשעבר מנהלת בית הספר יונתן בנתניה, התבקשה בקורס מנהלים לכתוב על מקרה מיוחד שטיפלה בו עד להצלחה מלאה, היא כתבה על "פרויקט דני שלי". כשקיבלה את העבודה בחזרה המרצה כתב לה שהוא ביקש לכתוב על מקרה אמיתי ולא דמיוני ולא נתן לה ציון. "בצר לי פניתי לדני דביר וביקשתי ממנו לבוא לקורס ולהציג את עצמו בפני המרצה. לאחר שדני שוחח עם המרצה קיבלתי ציון מעולה". כך כותבת אורה כרמי בפתיח לספר "צוף הדבורה", המגולל תחנות משמעותיות בחייו של איש העסקים דני דביר, מהמעברה בפרדסיה, הצריפים בשיכון ותיקים בנתניה ועד לווילה בקיסריה.

דני דביר (צילום: רותי ברמן)
"אורה סידרה לי עבודה אצל הירקן ובכסף קנינו שולחן שעליו עשיתי שיעורים". דני דביר בביתו בקיסריה (צילום: רותי ברמן)

דני דביר (69), או בשם ילדותו צלאח דבורה, נשוי לרבקה ואבא לארבעה (אוני, אשכר, יועד ומשכית), נולד בעיראק, ובגיל 5 עלה עם משפחתו במבצע "עזרה ונחמיה" והגיע למעברה בפרדסיה. כשהיה בן 7, בעקבות החורף הקשה ששרר באותם ימים, הועבר עם ילדים נוספים לקיבוץ ניצנים, שם קיבל את השם דני. בסוף החורף חזר לאוהל בפרדסיה בו חיו שמונה נפשות ואחרי שנתיים עברה המשפחה לצריפים שוודיים בשיכון ותיקים בנתניה (במקום בו עומדת כיום מכללת נתניה).

דביר החל ללמוד בבית הספר אלומות ועד כיתה ד' לא ידע קרוא וכתוב. למעט בהתעמלות, כל התעודה שלו הייתה שלילית והוא נאלץ להישאר כיתה. בשלב מסוים נערך לו מעין אבחון פסיכולוגי בו לא התגלה שהוא אינו יודע קרוא וכתוב, אך הוחלט שהוא חריג וצריך להעבירו לחינוך המיוחד. הוריו התנגדו. גם הם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל ידעו לדחוף את ילדיהם ולעודד אותם ללמוד.

דני ואורה (צילום: פרטי)
"רציתי שאורה תזכה לראות את הספר". דני ואורה ביום הולדתה (צילום: אלבום משפחה)

השינוי הדרמטי הגיע בשליש השני של כיתה ד'. "המחנכת לא חזרה והגיעה אורה כממלאת מקום", מספר דביר, "אני ישבתי בשורה האחרונה, ילד צנום, מבויש ודחוי. היא נכנסה לכיתה, ניגשה אלי וליטפה את ראשי. הליטוף הזה חולל בי פלאים. זה עשה בי שינוי. פתאום ראיתי שלמישהו אכפת ממני, שמישהו מתייחס אליי. היא ביקשה שאקח את חפצי ואעבור לשורה הראשונה כדי להיות קרוב אליה. ככל שהיא קירבה אותי אליה, הרגשתי מחויבות כלפיה והתחלתי ללמוד. אורה עזרה לי, קיבלתי שיעורים פרטיים והיא אף רתמה את התלמידים לעזור לי. כשידעתי לקרוא הרגשתי טוב בכיתה. כשאבי נפטר והמצב בבית היה קשה, אורה סידרה לי עבודה אצל הירקן ובכסף קנינו שולחן שעליו עשיתי שיעורים. עד אז לא היה לנו שולחן בבית".

דרייב ענק

כרמי, כיום בת 82, זוכרת ילד אינטליגנט בעל חושים מפותחים. "הוא הרגיש את העוול שעשו לו, לכן הפריע ובילה יותר מחוץ לכיתה מאשר בכיתה. שלושה חודשים מהיום שמצאתי לו מורה פרטית הוא ידע לקרוא היטב. מדי בוקר בשש, לפני הלימודים, הוא היה הולך ללמוד אצלה. היא אהבה אותו ולימדה אותו במסירות. היה לו כוח רצון והוא רצה להוכיח את עצמו".

כרמי מספרת על היום שבו הגיעה לביקור בית אצל משפחתו של דביר: "לא הכרתי את המעברה עד שהגעתי לביקור בית שהלחיץ את דני מאוד. היה בוץ ושלוליות. בחדר אחד הייתה ערמה של מזרונים, בכוך הייתה פתיליה על מדף. בארגז ששימש לאחסון היה חצי לחם ישן. לא היה שולחן ולא כיסאות והשירותים בחוץ היו בול פגיעה ושימשו שלוש משפחות. כל הדרך חזרה הביתה בכיתי. חשבתי לעצמי: הילד הזה חי בתנאים לא אנושיים ועוד דורשים ממנו. אבל לדני היה דרייב ענק להוכיח את עצמו".

כרמי ליוותה את דביר גם לאחר שסיים את היסודי. "כשהוא עמד ללכת לתיכון הוא אמר לי שהוא רוצה להיות מתאגרף. אני פחדתי מאלימות וביקשתי שיזמינו אותו לשחק כדורגל בהפועל נתניה. הוא היה שוער והייתי נוסעת איתו למשחקים. היום זה נשמע מצחיק. אנחנו שומרים על קשר 60 שנה ומפעם לפעם מתייעצים".

היית מאמינה שהילד שלא ידע קרוא וכתוב יכתוב ספר?

"אם היו אומרים לי אז שהוא יכתוב ספר הייתי מתפוצצת מצחוק. לקח לו הרבה שנים לכתוב אותו, הוא השקיע ולמד כתיבה יוצרת. הוא היה חייב לכתוב את הספר כדי לפרוק את זה. בתום ההשקה של הספר בבית יד לבנים בנתניה לפני שנתיים ניגש אלי בחור בן 50 ואמר לי: 'אם הייתה לי מורה כמוך הייתי מגיע רחוק. ונעלם. הרבה ילדים חוו חוויות כאלה ולא כתבו ספרים. הם מתביישים ועכשיו מזדהים איתו. כששאלתי את דני למה אתה צריך לכתוב את הספר הוא אמר לי: 'אני מוכרח להוציא את המורסה הזו מתוכי'".

מצטיין שכבה

את אלומות סיים דביר בהצטיינות והוצע לו להמשיך לבית הספר בויאר בירושלים, אך אמו רצתה שילדיה יהיו קרובים אליה. "אורה המליצה לי ללמוד באורט יד ליבוביץ ואף רשמה אותי. הייתי ספורטאי והתקבלתי להפועל נתניה כשוער. מהכסף בהפועל נתניה שילמתי שכר לימוד באורט. סיימתי מגמת מכשירנות בהצטיינות ואף הייתי מצטיין שכבה. לא רציתי להתגייס לחימוש כפי שהיה נהוג בין מסיימי מכשירנות והלכתי אחרי האחים שלי לקיבוץ ברקאי, שם סידרו לי להתגייס למסלול מ"כים וקורס קצינים של הנח"ל המוצנח. הייתי סמג"ד בנח"ל במלחמת ההתשה בסיני. עם השחרור הקיבוץ רצה שאחזור אך אני החלטתי להמשיך בקבע".

דני דביר (צילום: רותי ברמן)
בביתו בקיסריה. דני דביר (צילום: רותי ברמן)

כאיש קבע החיים הובילו אותו עם משפחתו למקומות שונים בארץ. הם גרו בירושלים, בערד ובדימונה, כשאשתו רבקה, מורה במקצועה, מסתגלת לשינויים. אחרי 24 שנות קבע, במהלכן כיהן בין השאר כסגן מפקד בית הספר לקצינים וכסמח"ט גבעתי, השתחרר דביר בדרגת סא"ל ופנה ללימודים אקדמיים.

דביר בוגר תואר בהיסטוריה כללית מפו"מ, תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במינהל עסקים מהטכניון ובעל תעודת הוראה. כמי שהבין שהחינוך הוא הבסיס לשינוי הגדול שחל בחייו ובחיי משפחתו, יש לו רצון עז לעשות הכל כדי להעביר את זה הלאה: "מה שאורה נתנה לי, רציתי לתת לאחרים. הייתי מורה, מחנך ורכז שכבה וחטיבה. התמודדתי על משרת מנהל בקרית החינוך מרחבים. כיהנתי כסגן מנהל, וכשהייתי צריך לקבל את הניהול נקראתי לשליחות מטעם הסוכנות היהודית ומשרד הביטחון למשך ארבע שנים בפרו".

גם בפרו עסק בחינוך ובהקניית השפה וערכים ציוניים במטרה לעודד עלייה לארץ. כשחזר לארץ רצה להמשיך בחינוך, אבל זה לא הסתדר. הוא לימד ילדים באור עקיבא בהתנדבות ובמקביל פיתח קריירה בתחום יזמות נדל"ן.

הבסיס הכלכלי שמוביל אותו כל השנים הוא השותפות עם אחיו בתחנת דלק בדימונה ובכמה תחנות נוספות. העסק הזה נבנה תוך השקעה אמיצה ונועזת של כל אחד מבני המשפחה: "כאשר נקרתה ההזדמנות לקנות את תחנת הדלק פז בדימונה גייסנו כספים, כל אחד מהאחים מכר את דירתו או ביתו וגם את דירתה של אמא כדי להפעיל את התחנה, המסעדה והפנצ'ריה. בהמשך רכשנו מגרשים ועסקים נוספים והעסק התנהל בהצלחה ומינף את כל המשפחה".

 27 שנה. עטיפת הספר (צילום: רותי ברמן)
27 שנה. עטיפת הספר (צילום: רותי ברמן)

הרצאות ברחבי הארץ

לאורך כל השנים כתב דביר את הספר שמגולל את תחנות חייו. לפני שנתיים יצא הספר לאור ובעקבותיו הוא החל לתת הרצאות ברחבי הארץ. הספר נמכר ב-50 שקלים וכל ההכנסות ממכירתו מועברים דרך קרן נתניה כתרומה לבית הספר אלומות, שם פגש דביר לראשונה את כרמי ששינתה את חייו. "אני עושה הכל כדי לחשוף את הספר", אומר דביר, "נעשו כתבות בטלוויזיה והתראיינתי בעיתונות והכל במטרה להעביר את המסרים והלקחים שלי מכל תחנה בחיי. כתיבתו של הספר נמשכה 27 שנים, כשבסוף עשיתי ריצת מרתון כדי לסיים אותו. רציתי שאורה כרמי, שהיא מושתלת ריאה, תזכה בחייה לראות את הספר ולהיות בהשקתו. וכך היה. בסמוך להוצאתו לאור ערכתי לאורה יום הולדת 80 בביתי והחגיגה הייתה כפולה. הספר הזה חיזק את אורה, ומעת לעת, למרות מחלתה היא מצטרפת אלי להרצאות ופורחת. בהרצאות שלי ברחבי הארץ אני מבקש להוכיח שאפשר למגר את העוני. רבים תומכים בדבריי ומספקים לי רוח גבית לנקוט עמדה ולחולל שינוי אמיתי באמצעות תנועת מחאה עממית אותה אני שוקל להקים".

לפני חצי שנה כתב דביר לשכנו בקיסריה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מכתב על מיגור העוני והתנועה החברתית שהוא שוקל להקים וביקש ממנו לראות בנושא חזון לאומי. נתניהו טרם ענה לו. גם שר האוצר משה כחלון שקיבל את המכתב לא הגיב עדיין.

את ספרו הקדיש דביר לבני משפחתו ובעיקר להוריו, אברהם ונזימה ז"ל, ואחיו – משה, אורי, מוטי, דוד ודליה: "כולכם שימשתם התשתית לכתיבה ובלעדיכם הספר לא היה נכתב כלל. אומרים שעשיר הוא זה השמח בחלקו ואני, שהייתי עני מרוד והיום יש לי כל שליבי חפץ, מייחל שרבים יקראו את סיפור חיי ויאמצו אל ליבם ולו מעט מן הלקחים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות