מדליקה משואה זו

אין מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה השבוע במאי קורמן מקרית חיים, כשהתבשרה שתדליק משואה בטקס המרכזי של חגיגות יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל בהר הרצל, הרי היא רק בת 15, ובטח יש אנשים שעשו יותר ממנה, אבל העובדה היא שקורמן תדליק משואה על תרומתה לקהילה ותיקח חלק בטקס החשוב והמרגש.

לפני כשנתיים, כשהייתה רק בת 13, המציאה קורמן מוצר פשוט, המתריע מפני שכחת ילדים ברכב. הכל החל כשקיבלה עבודה בבית הספר – להמציא מוצר שיפתור בעיה מסוימת. כמי שנולדה חירשת, יצרה מתקן שימנע נפילת התקן שמיעה לחירשים, שנשלח לתחרות יזמים צעירים. עד למועד התחרות, הצליחה לפתח גם את הפטנט שישמור על הילדים וזכתה בתחרות הארצית. שנה לאחר מכן היא הרצתה בכנס סוכני ביטוח שהתקיים באילת והצליחה לשכנע אותם לחייב את ציבור המבוטחים בהתקנת המוצר, שעלותו עשרות שקלים בודדות.

היא צעירה יפהפייה ונמרצת, שיערה, הספק גלי ספק מתולתל, מעטר את פניה ומדגיש את עיניה הירוקות. מספר חודשים לאחר שנולדה, הבחינו הוריה שמשהו לא כשורה. "הלכנו לרופאה והיא אמרה לנו שהילדה צריכה לעבור ניתוח צינוריות", סיפרה השבוע, אמה אירית קורמן, "אחרי הניתוח מאי עדיין לא שמעה והרופאים החליטו לשים לה מכשירי שמיעה. אחרי שראו שזה לא עוזר, החליטו לנתח ולהשתיל לה שתל. בגיל שנתיים ושמונה חודשים, היא עברה את הניתוח".

פגיעה עצבית מולדת

אירית קורמן, שהייתה אמא צעירה, בת 26 בסך הכל, כשילדה את בתה הבכורה, קיבלה את הבשורה הקשה והתכוננה למלחמת חייה. "זה היה הלם טוטאלי. הבנתי שהילדה שלי חירשת, שכל מה שדיברתי איתה מגיל אפס היא לא שמעה. אני חושבת שמה שעזר למאי לדעת לקרוא שפתיים טוב, זו העובדה שדיברנו איתה רגיל, תמיד, גם כשידענו שיש בעיה. אין ספק שהידיעה עצמה – שיש לה פגיעה עצבית מולדת – היא דבר שמרסק, אבל הבנתי שאין לי מה לעשות אלא להיות שם בשבילה, לעשות הכל כדי לראות איך היא תצליח לנהל חיים נורמטיביים על אף הלקות. כשהבנו שיש פגיעה, עוד לפני הניתוח, הכנסנו אותה לגן ילדים ללקויי שמיעה בחיפה, שם היא גם למדה את שפת הסימנים.

"בכל יום ראשון, אביה ואני, היינו מגיעים לגן בחיפה ללמוד את השפה ולהיות איתה וככה הצלחנו לתקשר איתה. בגיל שנתיים ושמונה חודשים, אחרי שהיא נמצאה מתאימה וכל הבדיקות יצאו בסדר, החלטנו ללכת על הניתוח. בכל זאת מדובר בניתוח ראש, שיש בו סיכונים של פגיעה בעצב הפנים. לא אשכח שהפרופסור יצא מהניתוח ואמר: 'יש לי בשורה טובה ובשורה רעה בשבילכם. הבשורה הטובה היא שהניתוח עבר בהצלחה, והבשורה הרעה היא שהחל מרגע זה, העבודה על מאי הולכת להיות מאוד קשה ואינטנסיבית, כדי להביא אותה למצב של דיבור'.

"וזה באמת היה ככה. גם אני וגם אביה היינו אצל קלינאי תקשורת באופן אינטנסיבי, לפחות פעמיים בשבוע. את המילה 'אמא' שמעתי ממנה לראשונה, אולי בגיל 3 וארבעה חודשים, כי היה צריך לעודד אותה להוציא עיצורים, היה לה קשה להגות אותם.

"קצת יותר מחודש אחרי הניתוח, הלכנו כל המשפחה לבית החולים, חיברו לה את השתל, וזו הייתה הפעם הראשונה שמאי שמעה, וזה היה רגע מאוד מרגש. היא לא הבינה כל כך מאיפה זה בא, היא זזה לכל כיוון ממנו שמעה משהו, כולם קראו לה 'מאי', והיא עדיין לא ידעה שככה קוראים לה, אבל הזיזה את הראש מצד לצד, כי היא שמעה את הקולות".

מסתדרת עם כולם

לאחר עבודה מאומצת של למידה לדבר, את גן חובה, עשתה קורמן בגן אורנים בקרית חיים. גן רגיל. "אני זוכרת את גן חובה", אומרת מאי, "אני זוכרת שלא ממש ייחסו חשיבות לזה שנולדתי חירשת, התנהגו אליי כמו לכולם. אני זוכרת שהייתה לי שם חברה ממש טובה".

כשהתחילה ללמוד בבית הספר, הבינה שהיא אוהבת את תחום המדעים. "תמיד הייתי ילדה מאוד סקרנית, שואלת הרבה שאלות, חוקרת ורוצה לדעת דברים חדשים ופשוט אהבתי את תחום המדעים. בבית הספר אף פעם לא היו לי בעיות בגלל העובדה שיש לי שתל או שנולדתי חירשת, הייתי ילדה רגילה שפשוט מסתדרת עם כולם, לא שונה מאף אחד".

את הרקע שלה בחקר המדעים התחילה בכיתה ה', אז נדרשה הכיתה להכין עבודות. "המורה שלי ידעה שאני מאוד אוהבת מדעים והיא לקחה אותי תחת חסותה ונתנה לי נושא לעבודת חקר. עשיתי את העבודה על 'אפקט מפמבה', שאומר שמים רותחים קופאים במהירות גבוהה יותר מאשר מים קרים. הגעתי לתחרות המחוזית, וזה היה כבוד מאוד גדול, שם הבנתי שיש משהו במדעים שתפור עלי. אני זוכרת את זה, כי זו נקודת ציון חשובה בחיים שלי".

את כיתה ז' היא עשתה בחטיבת שקד בתיכון קרית חיים, ובאמצע השנה, בחג החנוכה, הטילו על התלמידים להמציא מוצר מסוים שיפתור בעיה. "המצאתי מוצר שישמור על מכשיר השמיעה, שלא ייפול, שהוא גם סוג של קישוט", היא מספרת, "בדיעבד התברר לי, שבחרו כמה מהעבודות שהתלמידים עשו ושלחו למומחים ובחרו בי להשתתף בתחרות מחוזית. קצת לפני שהלכתי לתחרות המחוזית, הגשתי בקשה להציג עוד מוצר, כי לא רציתי לפתור רק בעיה אישית, רציתי לפתור בעיה שנוגעת לכל האוכלוסייה. באותה התקופה היו כמה חודשים, שלא משנה באיזה מזג אוויר, לפחות כל חודש נשכחו ילדים ברכב. זו הייתה תופעה שחזרה על עצמה.

"המורה שלי באשכול הפיס, חגית מזרחי, אמרה לי משפט, איתו הלכתי כל הדרך. היא אמרה: 'או שהמוצר יהיה פשוט או שהוא פשוט לא יהיה'. חיברתי את כל המערכות הקיימות ברכב למפסק שעולה 10 שקלים, אותו שמים מתחת לכיסא הבטיחות של הילד. חיברתי את מערכות פתיחת החלונות והדלתות למערכת האזעקה. ברגע שהתינוק יושב על הכיסא, הוא מפעיל לחץ על המפסק. כל עוד ההורה נוהג, הכל בסדר, אבל כשההורה יוצא מהרכב ונועל אותו בלי להוציא את הילד, מיד מופעלת האזעקה והחלונות מיד נפתחים, כדי שילד לא ייחנק. אם חס וחלילה ההורה עם אוזניות או שהוא חירש, הדלתות נשארות פתוחות ולא נעולות, כך שעוברי אורח יוכלו להציל את הילד".

מוצר אלמנטרי

קורמן זכתה בתחרות המחוזית ועלתה לתחרות הארצית בקטגוריית תרומה לקהילה וזכתה במקום הראשון. "זו הייתה המטרה שלי, לתרום לקהילה. אחרי שניצחתי, לשכת סוכני הביטוח הזמינה אותי לכנס השנתי שלה באילת. הגעתי לשם והרציתי על המוצר, הסברתי להם את כל התהליך, מה כל כך פשוט בו ולמה דווקא אותו כדאי למכור בארץ. היום הם רוצים שהמוצר יהיה משהו אלמנטרי, כתנאי לעשות ביטוח רכב, כמו שדורשים קודן".

בתיכון קרית חיים דאגו לחבר את קורמן לחנן מרום, מתכנת, הבעלים של חברת יורוסוניק, אותו היא מכנה "המלאך שלי". "אחרי שעשיתי את כל החקירה וניתחתי שלוש בעיות עיקריות שאני רוצה לפתור, ידעתי שכל המערכות קיימות ברכב, אבל לא ידעתי ממש איך לחבר ביניהן. בית הספר הפגיש אותי עם חנן מרום, שהוא אדם מאוד חשוב בשבילי. הוא מלווה אותי מאותו הרגע ועד היום. הוא זה שחיבר את כל המערכות, הכין שרטוט, הסביר לי. הוא לקח את הרעיון שלי ועזר לי לבנות את האב טיפוס".

היא לומדת כיום בכיתה י' בתיכון אדם, חברה וטבע בכרמיאל. היא לא ממש צפתה את מה שקרה בימים האחרונים. "לפני שבועיים אמא אמרה שהתקשרו אליה מבית הנשיא ואמרו שאני נמצאת בין המועמדים למצטייני נשיא. הם אמרו שרוצים להזמין אותי לטקס הדלקת המשואות. לפני שבוע התקשרו ואמרו שאני מדליקה משואה. הייתי בשוק, באמת הייתי בהלם. זו גאווה וזה כבוד עצום, מבחינתי".

לילדה בת 15, שהתרגשה מאוד מגודל הבשורה, נאסר לספר על כך לאיש, עד שתצא הודעה רשמית לתקשורת. "ארבעה ימים לא יכולתי לספר זאת לאף אחד, רק אמא שלי ודוד שלי, אדי, ידעו. לא סיפרתי, אבל זה תסכל אותי. רציתי כבר לצעוק את זה, אבל לא יכולתי. הם אמרו שברגע שזה יתפרסם, אוכל להגיד. הם התקשרו לאמא להודיע לה, אבל עד שהיא הספיקה לצלצל אליי, זה כבר פורסם ברשת, וראיתי את זה. ככה ידעתי. הפרגון של הסביבה ממש עצום, אולי אנשים שמכירים אותי מפיצים את זה, חברות שלי מספרות לכולם ואנשים מתקשרים אליי כדי לוודא שזו אני ולא אף אחת אחרת".

אמה אירית ודודה אדי מלווים אותה מאז פרסום הדבר ומתמרנים בין אמצעי התקשורת הרבים שמבקשים לראיין את הילדה הצעירה שמדליקה משואה. "זה סוג של הצלחה משותפת של ערכים, אבל הרבה בזכות עצמה", אומרת האם אירית, "לדעת שהילד שלך מביא את עצמו, בזכות עצמו למקום הזה, זו גאווה עצומה, זה אדיר, אי אפשר לתאר עד כמה".

וקורמן עצמה? היא בטוחה שבעוד עשור תהיה שייכת לאחד הארגונים המדעיים המעסיקים מוחות יצירתיים. "אני הולכת לאן שהחיים לוקחים אותי ולאן שההזדמנויות לוקחות אותי, אני הולכת איתן", היא אומרת, "כרגע אני נהנית מתשומת הלב, אבל לא מהחשיפה שלי, אלא עצם החשיפה של המוצר שעוזר לאנשים אחרים, כי זה מה שניסיתי לעשות, למנוע את האסון הבא, כי כמו שכתוב בתורה, 'כל מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'".

צילומים: דורון גולן