עמותת מכללת גליל מערבי, אשר הייתה קיימת עד שנת 2007, הוקמה בשנות ה-70 למטרת חינוך והשכלה גבוהה עבור תושבי אזור הגליל המערבי ועכו. בשנות ה-90 החל במכללה פרויקט בינוי באמצעות החברה התובעת האחים אבו עיאש בע"מ במטרה לחדש את המתקנים בה ולמשוך סטודנטים להישאר בפריפריה. עלות הפרויקט נאמדה בעשרות מיליוני שקלים. בתקופת הבנייה מצבה הכספי של העמותה היה טוב, אך החל משנת 2003 נקלעה העמותה לקשיים כלכליים.
בוועד המנהל של העמותה היו 12 חברי ועד והם: ראש עיריית עכו שמעון לנקרי, חבר מליאת מועצת שלומי ישראל אוקרט, יו"ר ההסתדרות במרחב גליל מערבי אשר שמואלי, ראש מועצת מטה אשר לשעבר יהודה שביט ז"ל וסגנו לשעבר אורי ארנון, נירה בראונשטיין, ראש מועצת מעלה יוסף לשעבר אבי קרמפה, שולה כהן, ראש עיריית נהריה לשעבר רון פרומר, ראש יריית עכו לשעבר ד"ר שמריהו בירן, יהודה יערי ועוד.
חברת האחים אבו עיאש בע"מ המשיכה באותן שנים לבצע עבודות בינוי במכללה על אף שלטענתה הייתה העמותה בכל אותה עת מצויה בחובות כלפיה. בשנת 2007 החמיר מצבה הפיננסי של העמותה והיא נכנסה להליכי פירוק טרם הסדרת כלל החוב מול החברה התובעת. בעקבות כך הוגשה התביעה על ידי החברה נגד חברי הוועד המנהל של העמותה, בסך של כ~18 מיליון שקלים. בתביעתה ביקשה החברה לחייב ישירות את חברי הוועד, אשר יוצגו על ידי עו"ד אסף גרשגורן.
בית משפט השלום בחיפה דחה את כלל טענות החברה התובעת, והשופטת פסקה כי אמנם על פי חוק העמותות חברי ועד מנהל של עמותה חבים בחובות זהירות ואמון כלפי העמותה עצמה, אך הם אינם חבים בחובות אלו כלפי צדדים שלישיים כגון החברה התובעת. בנוגע לבקשתם של התובעים להרמת מסך כנגד חברי הועד ציינה השופטת כי הרמת המסך אינה רלוונטית במקרה של עמותות וכי המסלול הנכון במקרה כזה הוא הטלת אחריות אישית. בהקשר לכך קבעה השופטת כי בכל מקרה לא הצליחו התובעים להוכיח כי לחברי הוועד הייתה אחריות אישית _ החברה עבדה ישירות מול מנכ"ל העמותה ולא נוצרו יחסי אמון מיוחדים בינה לבין הנתבעים.
לעניין שאר הטענות קבעה השופטת לאחר בדיקת מומחה מטעם בית המשפט כי לא הוכחה התרשלות מצידם של חברי הוועד ולא הוכח כי התנהלותם לא הייתה סבירה ביחס להתנהלות של ועד מנהל בעמותה מסוג זה. כן קבעה השופטת כי חברי הוועד פעלו בתום לב, לא נמצאו בניגוד עניינים כלשהו ולא הציגו מצג שווא כלשהו כפי שטענה התובעת. בנוסף ציינה השופטת כי החלטת החברה להמשיך ולבנות נבעה למעשה מתוך הידיעה כי הבנייה מבוצעת על סמך תרומות עתידיות וזאת על פי עדותו של בעלי החברה כי "על יסוד ניסיון העבר בסופו של יום התרומות תגענה והכל יסתדר". משכך נקבע כי החברה לקחה על עצמה את הסיכון העסקי להמשיך ולבנות מבלי להבטיח את קבלת התמורה וכי למעשה עשתה זאת התובעת מתוך כדאיות כלכלית.
בשל כל אלו קבעה השופטת כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה כי יש לייחס לוועד המנהל את האחריות בגין החובות, ודחתה את התביעה וחייבה את התובעת בתשלום שכר טרחתם.
עו"ד גרשגורן:" לפסק הדין משמעות רוחבית בניהול ואחריות אישית של מנהלים וחברי עמותות בישראל".
