fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

כוח צביקה

כשהוא לא נוהג בקטר של רכבת המשא, צביקה פיליפ עסוק בעיקר בנתינה. בתפקידו, כיו"ר ועד ההורים המוסדי של בית הספר סביונים בקרית ים, הוא מקדיש את כל מרצו וזמנו הפנוי לתלמידים ולהוריהם, מארגן עבורם מופעים ושלל פעילויות ייחודיות, מאחד שורות ופותר בעיות, אבל מתמקד בדבר אחד: הקניית ערכים לדור העתיד
צביקה פליפ, ועד הורים בי"ס סביונים קרית ים. צילום: דורון גולן
צביקה פליפ, ועד הורים בי"ס סביונים קרית ים. צילום: דורון גולן

 

השאיפה הכמוסה ביותר של כל הורה היא שילדיו ייקחו את כל הערכים שבהם צייד אותם ויישמו אותם בחיים הבוגרים שלהם. צביקה פיליפ מקרית ים הוא דוגמה מוצלחת לילד שיישם את מה שינק ממשפחתו.

הוא בן 36, נשוי ואב לשתי בנות, והוא מכהן כיו"ר הוועד המוסדי בבית הספר סביונים בעיר, ובתפקידו זה הוא משתדל להעניק כמה שיותר. הוא נולד בקרית ים, עבר בה את כל ילדותו, וכשהגיע לגיל התיכון, עברה המשפחה להתגורר בקרית מוצקין.

"כילד בבית הספר היסודי הייתי די טוב, שקט ומופנם, אבל ככל שהתבגרתי והגיע גיל ההתבגרות, שמשנה ומעצב את הבנאדם בצורה שונה, נכנסתי להתמרדות מסוימת ופתחתי את הפה", הוא מספר, "נעשיתי משוחרר יותר ודעתן, הבנתי שעל מנת לקבל דברים, אתה צריך לדרוש אותם, שום דבר לא בא בקלות. גדלתי בבית שקיבלתי בו הכל, הייתי סוג של ילד מפונק, וקיבלנו גם הרבה תמיכה ואהבה. ההורים היו שם בשבילנו בכל רגע נתון, וגם סבא וסבתא, הייתי הנכד האהוב ולא היה לי צורך להתאמץ. כשאדם גדל ומבין את משמעות החיים, מבין את העולם כמו שהוא באמת, כדי להגיע להישגים מסוימים, צריך לדרוש ולהציב גבולות וצריך לדעת מה מותר ומה אסור ומה מגיע או לא. אני מאמין שילד, נער, אדם מבוגר, כל אחד בשלב מסוים בחיים, צריך להציב לעצמו מטרות – איך הוא משפר, לטובת הכלל, את הסביבה שהוא נמצא בה.

צביקה פליפ, ועד הורים בי"ס סביונים קרית ים. צילום: דורון גולן
צביקה פליפ, ועד הורים בי"ס סביונים קרית ים. צילום: דורון גולן

להסתכל על הכלל

"סבתא שלי, זיכרונה לברכה, תמיד אמרה לי להסתכל על הכלל. לא היה דבר כזה אצלנו לראות אדם מבוגר או מישהו בצרה ולא להיות הראשון להושיט לו יד. זה משהו שאני לוקח איתי עד היום. כל מקום שאני דורך בו, אני מסתכל לאן אני רוצה להביא אותו, איך לשנות אותו. כך זה כשאני רואה בית ספר, בית כנסת, פארק, שכבה מסוימת בבית ספר. ככה חונכתי – לעשייה, על מנת לקחת את המקום שאני נמצא בו ולעשות את המיטב כדי לשנות".

כשהשתחרר מהצבא, עבד פיליפ בחברת בזק כטכנאי במשך מספר שנים, עד שהגיעה ההצעה מרכבת ישראל. "צלצלו אליי יום אחד, אני אפילו לא זוכר איך הגיעו אליי, ואמרו לי שיש לי ראיון עבודה ברכבת. שאלתי אם עובדים בשבת, כי זה הדבר הכי חשוב לי, ואמרו לי מי שלא רוצה לא מחויב לעבוד בשבת. עברתי ראיון, מבחנים וסימולטור, והתחלתי לעבוד כנהג קטר ברכבת משא. עבודה של נהג קטר היא מאוד קשה, אתה עובד במקביל עם מספר גורמים, החל מתא האיתות שפותח את הרמזורים, מסדר לי את המסלול, עובד בקשר רצוף מול מנהל משמרת במטענים ומול מי שמחבר את הקרונות, ומכין את הרכבת לקראת היציאה לדרך. אני זה שאמור לבצע בדיקה לרכבת, את הבלימה שלה, לוודא שהיא ערוכה ומוכנה לנסיעה. הנהג הוא הסמכות האחרונה על בדיקת הרכבת. העבודה היא הרבה בלילות, כי זה משא, שעות לא שגרתיות, השעות הקטנות של הלילה. העבודה מאוד מעניינת ומאתגרת והאחריות היא עצומה".

עימות עם סיסו

לפני כתשע שנים נישא לשירן, תושבת קרית ים, והשניים קבעו את ביתם בשכונת סביונים בעיר. יש להם שתי בנות, 8 ו-5. המעורבות הקהילתית שלו התחילה, כשגילה, לתדהמתו, שבשכונה חיים אנשים מבוגרים שאין להם היכן לומר "יזכור" על הוריהם, כי חסר בית כנסת בשכונה. "זה היה המאבק הראשון שלי. פניתי לשמואל סיסו, שהיה אז ראש העירייה, אבל הוא הביע התנגדות נחרצת להקמת בית כנסת נוסף בשכונה. ביום בהיר אחד, רשמתי את הקטנה שלי למעון וקיבלתי מכתב מרשת המתנ"סים, שלילדה אין מקום בגן. מהר מאוד הבנתי שעוד כמה שכנים קיבלו את המכתב. אמרתי לעצמי שקניתי בית בסביוני ים, יש פה מעון אחד, בית ספר שאין בו מקום להכיל את כולם, גנים אין מספיק, יש פארק אחד, מתנ"סים אין בכלל.

"כתבתי פוסט בפייסבוק לשמואל סיסו, שהתחיל במילים: 'שאלה לי אליך: יכול להיות שמאחורי הגשר חיים אנשים אחרים? שם יש הכל, ובצד השני של הגשר חזרנו 50 שנה אחורה?'. הוא חסם אותי ושלח לי הודעה שאני עושה את זה בגלל בית הכנסת. אמרתי לו שאין קשר. זה לא היה הגיוני שאין מקום לילדה שלי במעון. איך יכול להיות שהוא יכול להכניס רק 20 ילדים למעון אחד, כשרוב דיירי השכונה הם זוגות צעירים?".

פיליפ נרתם למאבק, עשה בלגן, ובתוך כמה ימים קיבל הודעה שמכשירים מקום למתנ"ס. באורח פלא, שלושה ימים לפני פתיחת הלימודים, כל הילדים התקבלו למעון בתוך השכונה.

"הקטנה שלי סיימה את המעון והגיעה לגיל 3, חוק חינוך חינם", הוא ממשיך, "היא שובצה בגן אמנויות שנמצא בצד השני של הקריה. אמרתי לעצמי שמשהו לא מתחבר לי. מה? אנחנו שוב חוזרים אחורה? ראיתי שכמעט 60 ילדים מהשכונה פוזרו לגנים בקרית ים ד'. אמרתי שפה נגמר הסיפור. אז, כבר דוד אבן צור היה ראש העיר, וייאמר לזכותו שביום שנבחר, הוא קרא לי למשרד ואמר שקיבלתי שטח לבית הכנסת.

"לגבי הגנים, צלצלתי לסגן ראש העירייה אלי כהן, ואבן צור הפגיש אותנו במשרד יחד עם ההנהגה המוסדית. אבן צור רצה שבית הספר יקצה שתי כיתות לטובת הגנים, אבל ההנהגה המוסדית של בית הספר לא הסכימה. נוצר פילוג בשכונה. אמרתי להורים שאני לא מוכן ששום ילד מהשכונה ייצא החוצה, לא אכפת לי איפה ילמדו, אכפת לי איך הם יחזרו מבית הספר, כי מה יעשו הורים שאין להם שתי מכוניות? לבסוף אבן צור הקצה שתי כיתות בתוך בית הספר סביונים, ובמקביל הרחיב את בית הספר באגף נוסף. אמרתי לוועד המוסדי שלטעמי הדרך שלהם לא נכונה, כי כשאני מסתכל, אני מסתכל על כל הילדים בשכונה. אני מוכן לוותר על שתי כיתות בבית ספר לחצי שנה ולקבל אגף נוסף, אבל כל ילדי השכונה נמצאים בו".

כרטיסים לכדורגל

כשהסתיימה שנת הלימודים, פיליפ קיבל פניות מהורים שביקשו ממנו להתמודד לוועד ההורים המוסדי של בית הספר. "אני כבר שלוש שנים מכהן כיו"ר הוועד המוסדי במטרה אחת, שאני מאמין בה באמונה שלמה – מעבר ללימודים ומעבר לציונים ולהישגים, אני מאמין בערכים. ערך הנתינה וערך האיחוד בתוך הקהילה. שהילדים יבינו שהם ערבים זה לזה, וחיים ביחד, זה ערך עליון וזה עיקר הכוח שלי בוועד המוסדי".

מעבר לעובדה שפיליפ הפך להיות כתובת עבור ההורים במקרים של בעיות מול המערכת, הוא החל לקיים ערבים להורים ולילדים, במטרה ליצור קהילה אחת גדולה. הוא ארגן ערבי סרטים לילדים והופעה של מאיר סויסה להורים וב-11 בפברואר תגיע מיכל דליות להרצות בפני ההורים. בקיץ ארגן הפנינג עם דוכנים והגרלות, אותו הפעילו הורי השכונה. הוא אפילו לקח על עצמו לחלק בכל בתי הספר בעיר כרטיסים למשחקי הכדורגל של הפועל חיפה בסמי עופר בשיתוף פעולה עם הנהלת הקבוצה. הוא דאג לקיום ימי ספורט לכל בתי הספר בעיר במתחם גולאסו, שתרמו הבעלים, עידו שטראוס ורן בן שמעון. בפורים בשנה שעברה, אסף מההורים ממתקים, שנארזו בחבילות ונשלחו לילדים בבית הספר צליל ים בעיר לילדים בעלי מוגבלויות. מהכסף שנאסף בהפנינג בקיץ, רכשו ההורים תיקים והפתעות ונסעו למחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם, כדי להעניק לילדים החולים, מתנת ילדי סביונים.

"ההורים בוועד המוסדי שותפים לערכים שלי. כשהקימו את אולם הספורט בסביוני ים, ישבנו לשיחה עם מנכ"ל המתנ"ס ומנהלת בית הספר וחשבנו איך אפשר לקיים פעילות גם להורים אחרי הצהריים, והיום מתקיימים באולם חוגים למבוגרים, ואפילו יש קבוצת כדורסל של הורי השכונה, שנפגשים למשחק פעם בשבוע".

בנותיו עדיין צעירות, והגבול שלו הוא עדיין בבית הספר היסודי, אבל פיליפ כבר רואה את עצמו מעורב גם בתיכון. "בוודאי שאני רואה את עצמי מעורב גם בתיכון, כי אני באמת מאמין שבכל מקום יש דברים לשפר, בכל מקום יש דברים לשנות, ויש נקודת מבט שונה של אנשים שקולם לא נשמע והקול הזה צריך להישמע. בכל מקום שאדרוך בו, אני מקווה שאלוהים ייתן לי את הכוח לשנות. אפעל באמונה שלמה, כדי להביא אותו למקום אחר, תוך הקפדה על הערכים שאני מאמין בהם –נתינה ועזרה לזולת ולהיות שם עבור האנשים שקשה להם, האוכלוסייה שאין לה את מי שיצעק בשבילה. פרנסה ועבודה יש לי. אני מגיע מתוך מקום אמיתי לשנות ולא מתוך כוונה לקבל תפקיד כזה או אחר".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות