יום ראשון , דצמבר 16 2018
בית / שרון / חדרה / חדרתית בלב ובנשמה
הדסה המבורגר. צילום: קרן אידלזון
הדסה המבורגר. צילום: קרן אידלזון

חדרתית בלב ובנשמה

בחודשים אוקטובר ונובמבר מציינים ברחבי העולם את חודש האזרח הוותיק. בחודש נובמבר יתקיימו אירועים למען תושבי חדרה הוותיקים. הדסה המבורגר, שעלתה לארץ ב-1946 וגרה בחדרה כבר 70 שנים, היא אחת מאותם תושבים. בגיל 88, הדסה המבורגר לא נחה לרגע. היא כתבה חמישה ספרים בהם היא מגוללת את הסיפור האישי שלה כניצולת שואה, על גיאוגרפיה משפחתית וגם בנושאים אקטואליים, עבדה בהתנדבות עם משפחות שכולות מטעם משרד הביטחון, הייתה חלק מקהילת המתנדבים של עמותת ער"ן המגישה סיוע טלפוני לאנשים במצוקה, ובכל שנה היא מספרת את סיפורה המרתק ברחבי הארץ.

למרות הילדות הקשה בצל המלחמה ואבדן כל בני משפחתה בשואה, הצליחה הדסה לבנות לעצמה בחדרה חיים מאושרים ומלאים. היא גם שוחה, משחקת ברידג' ומבלה עם חברותיה ובני משפחתה – שלושה ילדים, שבעה נכדים ושתי נינות.

היא נולדה בשנת 1930 בביאליסטוק שבפולין וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה בת תשע. כשנתיים מפרוץ המלחמה נשלחו הדסה ומשפחתה לגטו בביאליסטוק, בו נרצחו אביה ואחיה. "היינו בגטו שנתיים עד שהגענו לאושוויץ. היינו בטרנספורט להשמדה של 140 נשים. בסלקציה נלקחו כל הנשים המבוגרות. אמי נלקחה לתאי הגזים לנגד עיניי יחד עם דודתי, אחותה".

כמו רבים אחרים, הדסה נותרה לבדה, ללא בית, בלי הורים ומשפחה. היא נאלצה ללמוד לשרוד באושוויץ ושהתה במחנה הריכוז ללא איש לצדה במשך שנתיים, עד שנגמרה המלחמה. לפני שיחרור המחנה בידי הצבא האדום של ברית המועצות השתתפה הדסה בצעדת המוות. "הגרמנים לא רצו להשאיר עדים, הם הצעידו את מי שעדיין היה לו כוח, ואני הייתי מאלה. הלכנו זמן רב וחלק מהזמן גם נסענו ברכבות בקר. אוכל לא היה שם אז אכלנו שלג ושתינו שלג עד שהגענו לגרמניה. שם שוחררנו על ידי הצבא הרוסי והועברנו לברגן בלזן. ליד המחנה הישן היה קסרקטין ושם גרנו".

הדסה המבורגר. צילום: קרן אידלזון
הדסה המבורגר. צילום: קרן אידלזון

במחנה הצבאי הלכה והתגבשה קהילה של אלפי יהודים מכל רחבי אירופה, ביניהם מאות יתומים כמו הדסה שרבים מהם עלו לארץ במסגרת עליית הנוער. "הקבוצה שלי נקראה נוער ה'. היינו 40 ילדים, 20 בנות ו-20 בנים וכולנו הגענו לקיבוץ קריית ענבים ליד ירושלים. מכיוון שלאף אחד מאתנו לא היו הורים ולא בית, הפכנו לחבורה מלוכדת". במלחמת העצמאות נלחמו הדסה וחבריה באזור ירושלים, היו בשיירות וטיפלו בפצועים.

לחדרה הגיעה לגמרי במקרה. "היינו שלוש חברות ויצאנו יחד לחפש עבודה בבית חולים שהיו בו כמה מקומות עבודה פנויים, שם אמרו שמחפשים עובדת לבית היולדות בחדרה (שהוקם לפני בית החולים הלל יפה). התנדבתי מיד משום שבכל פעם שהייתי נוסעת מקריית ענבים לאזור הצפון, האוטובוס היה עוצר בחדרה והייתי בטוחה שמדובר בעיר גדולה ומרכזית. למעשה, כשהגעתי לחדרה, כמעט ולא היה כאן כלום. קופת חולים רוטשילד הייתה הבית האחרון ברחוב. הייתה תחנת משטרה, תחנת דלק ומעט מאד רחובות. איפה שנמצא היום רחוב רמב"ם, למשל, היו רק פרדסים".

הדסה עבדה כמה חודשים במחסן הכביסה של בית היולדות, את ארוחותיה אכלה שם והתגוררה בחדר שהיה שייך לטבח בית היולדות בשכונת הנהגים שבחדרה. כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, הדסה קיבלה את ההזדמנות לקחת חלק ממשהו ששינה את חייה. "בגלל שידעתי עברית, המליצו לי להתגייס למשטרה. הצטרפתי למשטרת חדרה והייתי שוטרת במשך עשר שנים. שימשתי כתובעת משטרתית. בשביל לעשות היום את מה שעשיתי אז צריך תואר אקדמי, אבל אז לא היו תארים. כל אחד פשוט עשה ולמד תוך כדי עבודה".

שמעון המבורגר ז"ל, בעלה של הדסה, עלה עם משפחתו לארץ מגרמניה בשנת 1936, כמה שנים לפני המלחמה. אביו של שמעון רכש סרטיפיקטים (אשרות עלייה) עבור כל המשפחה בשוק השחור והרבה לומר כי זה היה הדבר הכי טוב שעשה. "שמעון היה גבר מקסים ויפה, הכרתי אותו דרך חבר טוב שלו, בנימין כהן, שהתגייס איתי למשטרה. אני רציתי חתונה גדולה, אז התחתנו ב'קפה פרוינד' המיתולוגי, שהיה בחדרה בצומת המשטרה, אנחנו חנכנו את בית הקפה וכל המשטרה היו בחתונה שלנו".

הדסה ובעלה, וכרטיס כניסה היסטורי לכנסת. מתוך אחד מספריה. צילום: קרן אידלזון
הדסה ובעלה, וכרטיס כניסה היסטורי לכנסת. מתוך אחד מספריה. צילום: קרן אידלזון

לאחר החתונה עברה הדסה להתגורר יחד עם בעלה שמעון בבית הוריו בשכונת יצחק. היא מספרת על קיבוץ גלויות ואידיליה בין תושבי השכונה, שהגיעו מקצוות שונים של העולם. "שכונת יצחק הייתה שכונה של הפועל המזרחי, גרו שם יהודים 'יקים'. עם הזמן, הגיעו גם תימנים. חמי וחמותי היו 'יקים', הם דיברו רק בגרמנית והתימנים, מן הסתם, לא הבינו גרמנית. למרות שלא הייתה שפה משותפת, היו בשכונה חיי שכנות מדהימים. זו הייתה חברות אמיצה והיינו כולנו ממש כמו משפחה. כל שבת היינו חולקים את המאכלים, זה היה נפלא".

גם בין בני הבית, הדסה מספרת על חיי משפחה למופת. "עברתי לגור בביתם, פתאום היה לי בית והייתה לי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, הם למדו לדבר גרמנית וגם אני. הילדים שלי היו בין הבודדים מחברי בנוער ה' שהיו להם סבא וסבתא".

זמן קצר לאחר הולדת בתה השנייה נפתח בחדרה משרד החקלאות והדסה נתבקשה לעבוד שם. "הייתי בחופשת לידה והגיעו אליי ממשרד החקלאות, הם חיפשו אנשים טובים וחרוצים והתעקשו שאתחיל לעבוד שם. אהבתי מאד להיות שוטרת, אבל הסכמתי. היינו מספקים הדרכה לחקלאים, לקיבוצים ולמושבים. עבדתי במשרד החקלאות כאמרכלית (אשת מנהלה) במשך 35 שנים, עד שיצאתי לפנסיה".

עשר שנים כתובעת, וללא תואר. הדסה מימיה כשוטרת
עשר שנים כתובעת, וללא תואר. הדסה מימיה כשוטרת

עד יציאתה לגמלאות הדסה לא שיתפה את הסובבים אותה בזוועות שחוותה בתקופת השואה. "יש כאלה שסיפרו, אבל אני הייתי מאלה שלא דיברו על זה. זה ישב לי בפנים תמיד, אבל סחבתי את העול הזה לבדי מגיל מאד צעיר וכשהגענו לארץ כמו כולם התמקדתי בחיים. לעבוד, להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית".

בגיל 65, לאחר ששמעון בעלה נפטר ממחלת הסרטן, היא התיישבה לכתוב את ספרה הראשון, המגולל את חייה. "לא תיארתי לעצמי שאוכל לכתוב ולספר את הסיפורים הרבים על התקופה הזו בחיי, אבל ברגע שהתחלתי לכתוב, ראיתי שאני יכולה לעשות את זה ומאז לא הפסקתי". בימים אלה היא שוקדת על ספרה השישי, שיעסוק ב'נוער ה',  קבוצת היתומים שעלו ארצה יחד ושומרים על קשר הדוק עד היום.

לפני 15 שנה, במהלך ביקור של בנה ומשפחתו, התיישב נכדה הצעיר על ברכיה וביקש ממנה להגיע לגן שלו ביום הזיכרון לשואה ולספר לילדי הגן על זיכרונותיה. "זו הייתה יוזמה שלו בלבד, הוא לא שוחח על כך עם אף אחד לפני כן. ואכן ביום השואה הגעתי לגן וסיפרתי לילדים את הסיפור שלי באופן שמותאם לגילם הצעיר". מאז, הדסה מספרת את סיפורה בפני ילדים, נוער, חיילים ושוטרים בכל שנה. היא לא עושה זאת מפני שזה עוזר לה להתגבר אלא משום שהיא חשה שזו חובתה. "לא נשארו הרבה אנשים שיכולים לספר על מה שעברנו ומתוך אלה שנשארו, לא כולם רוצים לדבר ולא כולם מסוגלים לספר. זו חובתנו להעביר את המידע לדורות הבאים".

אל פולין לא חזרה במשך שנים רבות. לפני 20 שנה ארגנו שלושת ילדיה של הדסה נסיעה משותפת לפולין ובמהלכה ביקרו גם בביאליסטוק, עיר הולדתה. "יצאנו מאושוויץ בלי תעודות. ידעתי שנולדתי ב-1930 בחורף, אבל לא זכרתי את תאריך הלידה שלי. כשקיבלתי את תעודת הזהות שלי בקריית ענבים, בחרתי תאריך לידה שיופיע בתעודה, למרות שידעתי שזה לא באמת התאריך, כשהגעתי עם הילדים שלי לביאליסטוק, קיבלתי את תעודת הלידה שלי וגיליתי שנולדתי ב-5.11.30. אני זוכרת שעמדתי שם כמו גולם ולא האמנתי למראה עיניי, זה היה מאד מרגש".

בשכנות לביתה נמצא גן עירייה בו גדלו גם ילדיה והיא שומרת על יחסי שכנות טובים עם כל באיו. "הגן הזה קיים כבר 60 שנה ואני הסבתא של הגן. הילדים מברכים אותי בכל בוקר לשלום, מביאים לי חלות שהם מכינים כל יום שישי בגן ועוגות מימי הולדת שנחגגים וזה פשוט נפלא".

בדוק גם

רכבת כרמיאל צילום אלכס הובר

תנועת הרכבות צפונה תופסק ביום שישי

בשל עבודות לשדרוג ופיתוח המסילות הראשיות באזור חיפה, תופסק זמנית תנועת הרכבות בין חיפה מרכז …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *