היא ויתרה על חייה האישיים, על זוגיות, על בילויים ועל פנאי, והכל למען אדם שמעולם לא פגשה. מה מביא בחורה צעירה, בת 34, לנהל את כל חייה סביב המאבק למען הוכחת חפותו של רומן זדורוב? * אמי בוני מנהריה לא מתכוונת להרפות עד שהאמת בפרשת רצח תאיר ראדה תצא לאור. "עד היום אנשים מתווכחים אותי ושולחים אותי לקרוא את פסק הדין, אבל 'אני חיה אותו'. משהו בוער בי מבפנים"
מה מביא בחורה צעירה להקדיש את כל חייה למאבק למען הוכחת חפותו של אדם, שהיא לא מכירה כלל, ואולי דיברה איתו בטלפון מספר פעמים.
אמי בוני מנהריה היא אחת הפעילות המוכרות ביותר בארץ הנלחמת למען הוכחת חפותו של רומן זדורוב מרצח הילדה תאיר ראדה.
תאיר ראדה, בת 12, נרצחה באכזריות בדיוק היום לפני 12 שנים (ב-6 בדצמבר 2006) בתא השירותים בבית הספר נופי גולן בקצרין.
ארבע שנים לאחר מכן הורשע ברצח זדורוב, פועל בניין אוקראיני שעבד כרצף בבית הספר. הוא נידון למאסר עולם, והערעור האחרון על הרשעתו נדחה בבית המשפט העליון.
כבר לפני עשור הניפה בוני לראשונה את השלט "חף מפשע". ל"צפון-1" אמרה אז כי זדורוב זכאי ב-99 אחוז. היום גם האחוז הבודד לא קיים מבחינתה לאור הגילויים החדשים בפרשה שמטלטלת מדינה שלמה זה 12 שנים.
השבוע אמרה בוני ל"צפון-1": "זדורוב זכאי ב-100 אחוז".
בוני נלחמת. היא סופגת הרבה אש, הערות, שיימינג ואיומים. היא הקימה את קבוצת הפייסבוק "החברים של תאיר שוברים שתיקה", יצאה להגנה על חברותיה של תאיר מבית הספר והשתתפה בסדרה "צל של אמת" שעסקה ברצח. למעשה, היא לקחה על עצמה את תפקיד החוקרת העצמאית, והכל כדי לגלות את האמת.
משפט זדורוב בא על חשבון חייה האישיים של בוני, על חשבון הזוגיות שעדיין לא מימשה, חיי הפנאי, הלילות ללא שינה והמשפחה. בימים אלה היא פועלת להקמת עמותה לקידום אסירים חפים מפשע ומגייסת תרומות לאולגה זדורוב, רעייתו של רומן זדורובה, עימה פיתחה קשרי אמון.
"היו שני רגעים בחיי, בהם חשבתי שרומן זדורוב ישוחרר", אומרת בוני השבוע, "הפעם ראשונה הייתה לפני כשנתיים בערעור שהגישו עורכי דינו לבית המשפט העליון. הקראת פסק הדין החלה במילים: 'אני מזכה…'. היו צרחות של אושר בהיכל, אבל אז הבנו שרק שופט אחד, בדעת מיעוט, זיכה. השניים האחרים הרשיעו את זדורוב פעם נוספת.
"הפעם השנייה הייתה לפני כשלושה שבועות. הייתי בטוחה שזדורוב ישוחרר מהכלא יום לאחר חשיפת הגילויים החדשים בתקשורת. ישבתי ובכיתי כמה שעות. לא יכולתי לעמוד ברגשות שלי ונסעתי לתל אביב, לחברתי היקרה, עדי לחיאני, שהייתה חברה של תאיר. חשבתי שזהו. הוא משוחרר. התקשרתי לאולגה (אשתו של זדורוב – ר"כ) ואמרתי לה 'אני חוזרת לחיי. אני מתחתנת השנה'".
קעקוע האזיקים
בוני סוחפת בדיבורה, משתקת משהו. את האכזבה מכך שזדורוב לא שוחרר חרטה לאחרונה על גופה בקעקוע שעשתה בעורפה – ידיים אזוקות וסימן שאלה. "הקעקוע הוא שני אנשים הקשורים באזיקים. הוא מסמל את המאבק למען שחרור זדורוב ואת העובדה שאנחנו כחברה אזוקים. זה מי שאני. אני נלחמת וזה מה שהקעקוע מסמל. את כל הזמן הפנוי שלי אני מקדישה לתיק הזה, אלה החיים המרכזיים שלי".
בוני, 34, אקטוארית במקצועה, בעלת שני תארים, עובדת בחברת ביטוח. מאז שנולדה ועד היום היא מתגוררת בשכונת רגום בנהריה. כשהייתה בת 12 אביה נפטר מדום לב במהלך אירוע משפחתי. אמה חלתה בסרטן, והיא ניהלה את הבית יחד עם אחיותיה הצעירות ממנה.
בוני: "בתור ילדה ראיתי סמים, אלימות קשה ועוני. הייתי ילדה די מרדנית, תמיד נגד המערכת. השתתפתי בהפגנות בתל אביב, רק במטרה לברוח מהבית. מרדתי בכל מוסכמה חברתית, גם בבתי ספר. המוות של אבי טלטל אותי, כי אמי הייתה חולה עם מאה אחוזי נכות. אני הבכורה בין שלוש בנות. הייתי צריכה לעבור תהליך התבגרות עצום. מאותו הרגע ידעתי שאני רוצה לעצמי משהו אחר, שאני מבטיחה לעצמי מציאות טובה יותר, ולא רק לי, אלא לכל הסביבה שלי. כל דבר שאני יכולה לעשות למען משפחות במצוקה, אעשה. את הסביבה שלי אהפוך לטובה יותר. חיי האישיים הוזנחו, הם במקום האחרון, בניגוד לאחיותיי שהתחתנו והפכו לאימהות. הבטחתי שאתן לעצמי מקום שמגיע לי, אבל זה חזק ממני. אפילו הבחירות לראשות עיריית נהריה היו חשובות יותר מאשר לצאת לדייטים.
"משהו בוער בי מפנים. למה אני עדיין בשכונת רגום? כי אני רוצה לעשות את המקום הזה טוב יותר, זו השאיפה. כרגע אני מרגישה שאני לא מספיק חזקה להיכנס לעולם הפוליטי, אבל כן, זה מהדהד. לפוליטיקה אני לא מספיק חזקה, אבל למאבק למען שחרור זדורוב – כן. אני לא רוצה שהפוליטיקה תלכלך לי את המטרה. אני אהיה שם, זה יקרה בעשור הקרוב".
יצאתי מהדפים
על רצח תאיר ראדה שמעה בוני לראשונה בתקשורת ביחד עם כל המדינה. הרצח החל לטלטל אותה רק כעבור שנתיים, כשצפתה בתוכניתו של שרון גל, תוכנית שהעלתה לא מעט ספקות. "הייתי אז בת 24, באמצע התואר הראשון בלימודי כלכלה. אני לא זוכרת איפה הייתי בזמן הרצח. אמרו שזדורוב רצח והאמנתי. השינוי התחיל אחרי התוכנית.
"כצעד ראשון הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק בשם 'מי רצח את תאיר ראדה?'. היו בה רק כמה עשרות חברים. אחד מהם היה חיים סדובסקי שכתב את הספר 'לתפור חף מפשע'. אני קוראת את התיאוריות, נכנסת למידע שרץ ברשת, חופרת ומשיגה קשרים ועוד חומרים. בשלב מסוים יצאתי מהדפים כדי לפגוש את האנשים שמאחורי המילים. מדי יום נסעתי לקצרין, נפגשתי עם עשרות אנשים ושמעתי המון עדויות סותרות.
"עד היום אנשים מתווכחים אותי ושולחים אותי לקרוא את פסק הדין", מצחקקת בוני, "אבל 'אני חיה אותו'. קראתי את המזכרים ואת כל הנספחים. ככל שאני בקיאה יותר בחומר, אני מבינה שיש פה תיאוריות קונספירציה. רומן זדורוב חף מפשע ומבחינתי זה חלוט, ואני חותמת על זה. גם הנערות החברות של תאיר אינן קשורות לרצח".
בוני מנהלת קשר יומיומי עם רעייתו של זדורוב, אולגה. "את אולגה פגשתי לפני מספר שנים בתקופה שהפרשה דעכה. אני מעריצה את האישה הזאת. היא יכלה להתגרש ובחרה להישאר נשואה, לשאת את כל הקלון החברתי הזה וגם ללדת עוד ילד משותף. זו אישה ראויה להערצה שמאמינה בחפותו של בעלה.
"אולגה סיפרה לרומן עליי. אני כל הזמן חושבת על הפגישה שתהיה לי איתו, אבל אולגה והילדים חשובים יותר. אני מסייעת לה בכל מה שניתן כולל גיוס תרומות וחשיפת ספרה שיצא לאור לאחרונה
"אני מודעת לכך שהרבה אנשים לא אוהבים אותי. אני בולדוזרית שיצאה נגד התיאוריות באשר למעורבות חברותיה של תאיר בפרשה. אבל, בעיניי, לא ניתן לעשות צעד למען האחד על ידי עוול לאחרים.
"מצד אחד יש לי ביקורת על המערכת המשפטית, אבל מצד שני אני מבינה שאנחנו זקוקים לה. אני יודעת את האמת. בכלא יושב חף מפשע בכלא, והפרקליטות מנוהלת על ידי אגו. עצם זה שהתיק כל כך מתוקשר זה עקב אכילס של הפרקליטות שיכלה להתכופף ולעמוד מול משפט חוזר ולבוא ולהגיד היום: 'טעינו'. מרשיעים בן אדם כדי לסגור פינה. הסגירה של התיק נעשתה כדי להשתיק את הציבור.
"פרשת תאיר ראדה היא החברה הישראלית. מציגים את הציבור 'טיפש' כביכול, אלא שאלה בלי הגלימה צדקו כשטענו לחפותו. אם הרצח הזה לא היה מתוקשר, היו עושים משפט חוזר ומזכים, אבל קודם חשוב להודות בטעות.
"ירון שור, למשל, המומחה שפסק שהנעליים של זדורוב מתאימות למה שנמצא בזירה. מה עשו בבדיקה? הביאו לשור נעליים ואמרו לו 'אלו הנעליים של הרוצח, תמצא אותן בזירה. אם לא תמצא אותן, אז איזה מומחה אתה?'. כל שחזור הרצח אינו תואם לראיות".
"התיק הזה נוגע בי רק ממקום של צדק. אנו חיים במדינה דמוקרטית שהיא לא באמת דמוקרטית, המערכת לא מתנהלת בצורה שקופה, לא יכולה לראות עוולות. במקרה העוולה צועקת. יש בתיק הזה אנשים חכמים. איך הם ישנים עם עצמם בלילה? במאת האחוזים אני אומרת שרומן זדורוב חף מפשע. הזירה היא מטר על מטר עם ראיות פורנזיות, ואין אחת שקושרת אותו לזירה. אני מאמינה שעו"ד ירום הלוי שמייצג את זדורוב יצליח, כי הוא לא מיישר קו, ויש לו עוד מה לחשוף.
"הסדרה 'צל של אמת' הפכה את הבטן לכולם. את כל מה שהם חשפו מאות אנשים ידעו, אך הם הצליחו לתרגם את זה להמונים. מה שמעניין אותי זה שקודם כל זדורוב ישוחרר ולמצוא מי באמת רצח אותה. אחרי שראיתי את התיק הפתולוגי איבדתי את ההכרה ולא ישנתי במשך שבוע. ידעתי שתאיר נרצחה באכזריות, אך לא ידעתי עד כמה. התמונות לא עוזבות אותי, ואני לא אנוח. זה רצח שהוא לא ממניע של קנאה וסכסוך, אלא רצח ממניע או חולני או לאומני".
מפחדת ואופטימית
בוני מודה שיש רגעים שהיא מאוד מפחדת. "אני הולכת ומסתכלת אחורה. פעם בא לנהריה בחור כדי לחפש אותי. המשפחה שלי הייתה בלחץ גדול. היו לא מעט קטעים שרצו להתנכל לי וחששות שיתפרו לי תיק. לצערי, היום על כל דבר יש תביעות השתקה. זו השיטה החדשה לסתום את הפה, ואני גם מורידה פרופיל. לאחרונה למדתי להתעלם גם ממה שקורה ברשת. כשהייתי צריכה אנשים לצידי ברגעים קשים, רבים מהם הפנו עורף. היו תקופות שאחותי אמרה לי 'הלוואי ואני הייתי תאיר, כך היית מתייחסת אליי'. זה הרג אותי, היא ריסקה אותי.
"כואב לי שאילנה ראדה, אמה של תאיר, דחתה אותי. היא כועסת עליי ואני באמת לא יודעת למה. אני מניחה שזה מכיוון שיצאתי להגנה על חברותיה של תאיר. אני מקבלת את זה ומכבדת אותה. לאולגה ואילנה יש מכנה משותף. אם הן היו מאחדות כוח, התיק הזה מזמן היה נגמר".
בחודשים האחרונים בוני אופטימית.
"למדתי להעריך את עצמי יותר ולהתמלא בגאווה שיש אנשים כמוני, בולדוזרים, שרוצים אך ורק את האמת. המטרה הבאה היא לפתוח עמותה לפרויקט 'החפות' ולהצליח לגייס עורכי דין, שיתנדבו בתיקים פרו-בונו וצוותי מומחים.
"הילדה הזאת לא סתם קוראים לה ת
תאיר ולא סתם היא נרצחה בדצמבר. התפקיד שלה הוא להאיר את כל החושך שקיים במערכת במדינה".
"האיש שלא היה שם"
"כשבני הבכור, לאון, היה בן 7, הוא שאל אותי על הרצח של תאיר ראדה, ואני סיפרתי לו שהמשטרה עשתה טעות כאשר לא בדקה כמו שצריך, ובגלל זה אבא נמצא בבית הסוהר. הוא יודע שאביו אינו רוצח, ומחכה ביחד איתי שהכל ייגמר. אחיו הקטן, עידן, בן 3, עדיין אינו בגיל שהוא יוכל להבין. יש לי רגשות עמוקים כלפי רומן, ובמשך שנים אני נוסעת בקביעות לבקר אותו בכלא ונלחמת עבורו. אולי זה לא כמו האהבה שהייתה לנו פעם כשהתחתנו, אבל זו עדיין אהבה".
בימים אלה רואה אור ספרה של אולגה זדורוב, "האיש שלא היה שם", שבו היא מגוללת, מנקודת ראותה, את השתלשלות האירועים בפרשת רצח תאיר ראדה. הספר מבוסס על חוויותיה האישיות של אולגה זדורוב ועל מסמכים רשמיים, עדויות וראיות מחומרי החקירה הגלויים.
אולגה זדורוב: "מאז שרומן נכלא, אני לא מפסיקה לחשוב לרגע כיצד הוא הפך לשעיר לעזאזל של מערכת, שמחפשת פתרון לתעלומה הגדולה מסך חלקיה". זדורוב מתארת בספרה כי בתא השירותים הקטן, שבו נרצחה תאיר, התגלו ממצאים, שיכלו להקל משמעותית את עבודתם של חוקרי המשטרה – כתמי הדם על הקירות ועל הרצפה, טביעות אצבע, טביעות נעליים, ניירות טואלט מוכתמים בדם והרבה שיערות, שלא היו שייכות לבעלה.
אולגה זדורוב חיה בכל יום את התקווה שיתרחש נס משמיים, שהרוצח האמיתי ייתפס או שבמערכת המשפטית יורו על פתיחת החקירה מחדש.
בנה, לאון, שהיה בן חודש ושבוע כשאביו נעצר, הוא היום ילד בן 12. בנה, עידן, בן 3, נולד בעקבות התייחדות בכלא. "הוא נקרא עידן בתוך תקווה שלידתו תסמל עידן חדש בחיינו, מלא אושר ושלווה. כשהתחיל שלב הביקורים בכלא, הייתי מביאה לרומן תמונות של ילדנו החדש, שהוא בעצם לא הכיר. רק בגיל שנתיים הבאתי את עידן לביקור קצר בן חצי שעה בכלא, ורומן בכה מרוב התרגשות. בכל פעם כשאני מביאה את הילדים לביקור בכלא, רומן מתרגש. הוא כל כך מתגעגע אליהם.
"אחרי ההרשעה של רומן ב-2012 הייתי במצב נפשי מאוד קשה. הוחלט לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי למשך חודש. בסופו של דבר, הצלחתי לחדש אנרגיות והבנתי שאסור לי לוותר. יחד עם רומן החלטנו להביא לעולם ילד נוסף, שיעסיק אותי ויעזור לי לצאת מהדיכאון שבו הייתי. באותה התקופה הייתי מתוסכלת, בוכה לכאורה בלי סיבה על כל דבר קטן, לא הצלחתי לתפקד וגם לא לעבוד. חייתי מהשלמת הכנסה. פה ושם עבדתי במשק בית ובעבודות מזדמנות כדי לשרוד, ומשפחתי תמכה בי. מההריון זה, שנקלט די מהר והיה לא פשוט, נולד עידן. מה שעודד אותי אחרי הלידה זה שהיינו שוב משפחה".
