לפני כשבועיים קיבל דימה איזמאלוב את הבשורה לה חיכה חמש שנים, כשרופא תעסוקתי קבע כי הוא יכול לחזור לשירות מבצעי במערך הכבאות. איזמאלוב, 29, מקרית ים נפצע קשה מאוד בתאונת דרכים לפני כחמש שנים, חודש בלבד לאחר שסיים את קורס הכבאות והחל בשירות. הוא נלחם על חייו, עבר שיקום ארוך ואינספור ניתוחים, לא ויתר ועשה את הבלתי ייאמן. בדרך, הוא הצליח לקטוף את אליפות ישראל בשחיית גב.
הוא גבר נאה ושרירי, יכול בקלות לשמש פרזנטור של שירותי הכבאות. שום דבר לא מעיד על הפציעה הקשה שעבר, בטח לא נעלי הכבאים שהוא נועל, ששוקלות שישה קילוגרמים.
הוא נולד באודסה, בן יחיד. לישראל עלה בגיל תשעה חודשים. המשפחה התגוררה תחילה בקרית ים ולאחר מכן עברה לקרית חיים מערבית. "הייתי ילד מופרע, בעייתי, ילד שלא לומד. הייתי שטותניק הרבה בחוץ".
איזמאלוב למד בבית הספר נתיבים ובגיל 6 החל לשחות. "אמא הייתה ספורטאית בדרג המאוד בכיר ברוסיה בהתעמלות קרקע ושלחה אותי לשחות. שחיתי באגודת הספורט בקרית ביאליק, התחריתי בארץ השתתפתי בהרבה מאוד מחנות אימונים. זכיתי פעמיים באליפות ישראל".
זייף חתימה
כשצה"ל קרא לו, הוא רצה לשרת בקרבי, אבל מאחר שהוא בן יחיד, היה צריך את אישור ההורים, אז הוא זייף חתימה. "רציתי ללכת לשייטת, אבל עלו עליי ששלחתי אישור פיקטיבי והגעתי לכלא 6. אחר כך הייתי בחימוש ולבסוף הגעתי להיות כבאי, נהג כבאית ומציל בבריכה בבסיס חיל האוויר בפלמ"חים. הכיוון שלי היה כבאות, אמרתי שאם אני לא הולך לקרבי, אלך על משהו שיעזור לי באזרחות".
כשהשתחרר מהצבא החל איזמאלוב לעבוד כנהג חלוקה בתנובה. אחרי אסון הכרמל, כשנפתחו מאות תקנים ושירותי הכבאות עברו להיות תחת סמכות המשרד לביטחון פנים, הוא התגייס למערך הכבאות. זה היה ביוני 2012. הוא עבר קורס של חצי שנה ואז הוצב בתחנת הכיבוי בחדרה.
"פחות מחודש אחרי שהתחלתי את השירות, יום אחד בצהריים, היום הכי סוער בשנה לפי המדדים, תחנת חדרה הוצפה והם פתחו חפ"ק בבית ספר בעיר. מפקד היחידה לחילוצים מיוחדים הקפיץ את כל מי שעבר אימון חילוץ ממים זורמים. עברתי את האימון הזה בנהר הירדן והקפיצו את כולם, גם אותי. התאונה קרתה בתחילת כביש 79, ליד בית משפט הקריות. נסעתי על אופנוע לכיוון שפרעם ורכב שלא עצר ב'עצור' פגע בי מהצד, העיף אותי לנתיב נגדי ומשאית נכנסה בי חזיתית".
הלחימו אותי מחדש
איזמאלוב נפצע קשה מאוד, ובכלי התקשורת דיווחו שאופנוען נהרג בתאונת דרכים. גם אשתו, רוני, שמעה על התאונה ברדיו. "כמה ימים אחרי התאונה התעוררתי ברמב"ם. הבנתי שעברתי ניתוח של 12 שעות, שבו הלחימו אותי מחדש. כל הגוף שלי מלא ברגים, הרגליים, הברך, האגן, המרפק. כשהתעוררתי התברר שיש לי דימום במוח וכתוצאה מכך נפגע לי הזיכרון. נשאלתי אם אני יודע שאני נשוי וסימנתי שכן, אבל אז שאלו אם אני מכיר את האדם שעומד מולי. זו הייתה אשתי, אבל לא זיהיתי אותה".
את השבועות הראשונים לאחר התאונה, איזמאלוב לא זוכר. הדבר הראשון שהוא זוכר הוא ביקור של מפקד המחוז בשירותי הכבאות דני חנניה. "אני לא זוכר מה היה בשיחה, אבל הבנתי שהוא הבטיח לי באותו הרגע שכל עוד הוא נמצא בשירות, הוא ידאג שגם אני. למרות שהייתי מסומם מהתרופות, הוא ראה שהיה לי רצון לחזור להיות כבאי".
מרמב"ם הועבר איזמאלוב לשיקום בבית החולים בני ציון. "היה שיקום רע מאוד, כי הייתי לקוח קשה ואגרסיבי, לא רציתי שיתקרבו אלי יותר מדי", הוא נזכר, "הייתי רע לכולם, היה לי בלתי אפשרי לקבל את העובדה שאני סיעודי. אני האדם הכי פעיל, הגבר היחיד במשפחה, ההורים התגרשו כשהייתי צעיר והכל היה על הכתפיים שלי. מהמצב הזה פתאום היו צריכים להאכיל אותי בכפית, כי אני לא יכול לזוז ולא ידעתי מה קורה לי.
"הייתי בהכחשה, כל הזמן אמרתי שאני יוצא מבית החולים וחוזר לשטח. לא ידעתי שמה שיהיה, יהיה הרבה יותר קשוח. הגיע אליי חוקר משטרה. רצה לקחת עדות. במשטרה חיכו למצב שאוכל לדבר. הוא שאל מה אני זוכר ולא זכרתי כלום, הוא הבין והתחיל להציג לי דברים. הסתכלתי על מה שהציג לי ואמרתי שזה לא הגיוני שאדם יכול לשרוד מצב כזה. עברתי תאונה חזיתית עם משאית בלי מיגון ובלי כלום. הוא סיפר לי מה קרה בתאונה. מצד אחד, הבנתי עד כמה המצב שלי גרוע, ומצד שני עד כמה אני בר מזל.
"אחרי שהחוקר הלך הייתה לי התפרקות ראשונה וזוועתית. התחילו לי התקפי חרדה ונאלצתי לעבור טיפולים פסיכולוגיים תחת השגחה, הייתי במצב רע. חתמתי שאני לא ממשיך את השיקום, שאני אחראי על הכל, והלכתי הביתה. לא יכולתי להתמודד עם הסיטואציה שאני פותח את העיניים ויש מימיני ומשמאלי שני קטועים. ברמב"ם שכבתי ליד פצועים, אבל כאן, בשיקום, הקיפו אותי קטועים. כל יום אני מודה למנתח ד"ר אלכסיי רוביצקי שהציל אותי ונאבק על החיים שלי, על האיברים שלי. היו אמורים לקטוע לי את היד, אבל זה משהו שהצליחו לפתור בחדר הניתוח".
איזמאלוב שחרר את עצמו מהשיקום, כשהוא על כיסא גלגלים, וכבר בכניסה הביתה נאלץ להתמודד עם קושי ראשון. "כל התקופה שהייתי בבית החולים סבתא שלי לא ידעה, המציאו לה סיפורים איפה אני נמצא, כי אנחנו מאוד מחוברים והיא רגישה ואחרי כמה אירועי לב. כשנכנסתי הביתה, רק בשביל שלא יקרה לה משהו, נכנסתי על הרגליים, רק כדי שהיא תראה לרגע שאני עומד והכל בסדר, ואז התמוטטתי בחזרה על הכיסא.
"המשפחה שלי מורכבת מסבתא, אמא ובת דודה, והרגשתי שהן צריכות אותי, שאני חייב לקום בשבילן. החלטתי ללכת על שיקום ביתי, אבל השיקום הכי גדול היה לקבל את ההחלטה, וכשכבר החלטתי, אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. עשיתי דברים לא הגיוניים, כל התהליך שעברתי נוגד את כל מה שהרפואה קבעה, כי סתרתי כל עובדה רפואית. הרופא אמר לי שלא אלך. בדרך חזרה מהרופא התפרקתי ואמרתי לרוני אשתי שתעצור ביד שרה כי אני רוצה קביים. היא רצתה לצאת לבד ואני התעקשתי לצאת על הכיסא. כבר באותו היום עליתי הביתה על קביים בפעם הראשונה.
"ככה ניצחתי כל מכשול. זו הייתה אחת הנקודות הכי משמעותיות, כי ברגע ששברתי את מחסום העובדות הרפואיות, הבנתי שזו מטרה שאני יכול לנצח. מאז אני מציב לעצמי מטרות ואפילו רושם אותן על דף, מגשים אותן ומוחק".
צילום: עצמי
סרטי מוטיבציה
כשאיזמאלוב עדיין שכב בבית החולים בשיקום, הוא קיבל טאבלט. תחילה צפה בסרטונים מצחיקים על בעלי חיים וילדים. אחר כך החל לצפות בסרטוני מוטיבציה. "הסרטון הראשון שראיתי מספר על צנחן אמריקאי שעשה כמה צניחות, הפך לנכה והרופאים אמרו לו שהוא יהיה על כיסא גלגלים ולא יילך. הוא קיבל את זה על עצמו, ובמשך 15 שנה חי על כיסא גלגלים. הוא עשה ספורט והמאמן שלו אמר לו שהוא רוצה לעזור. הוא התחיל לעבוד איתו אחד על אחד, האמין בו וגרם לו להאמין בעצמו, שזה הדבר הכי חשוב. הסוף של הסרטון מראה את הבנאדם רץ. שיתפתי את הסרטון ולאחר מכן שיתפו אותו חצי מיליון איש. כמות בקשות החברות שהייתה לי אחרי השיתוף הייתה עצומה. קיבלתי מאות הודעות של אנשים מחו"ל שכתבו לי שאעזור לילדים שלהם. הם חשבו שאני הבחור שעזר לצנחן. הסרטון הזה דחף אותי, תקראי לזה גורל או מקריות, אבל זה היה הסרטון הראשון שפתחתי והוא היה 150 אחוזים פציעה כמו שלי".
במהלך חמש שנים, 2012 ועד אוקטובר האחרון, עבר איזמאלוב אינספור ניתוחים, כולל ניתוח להחלפת ברך. הוא הקים לעצמו חדר כושר בבית, שכולו מכוסה מראות, כדי שיוכל לראות מכל זווית כמה הוא משתפר. מי ששהתה לצידו כל העת היא אשתו, רוני, אחות בפגייה בבית החולים, שלא הפסיקה להאמין בו לרגע. "אני לא חושב שמישהי אחרת הייתה עומדת לצידי. היא האמינה בי יותר מכל אחד, אבל דווקא אלה שלא האמינו בי, הם אלה שגרמו לי לקום ולהוכיח קודם כל לעצמי, שאין אף אחד בעולם שיחליט מה אני מסוגל. במהלך כל הזמן הזה עבדתי על השיקום שלי מאחורי הקלעים, בחדר הכושר בבית ובשחייה, שהייתה חלק מאוד משמעותי בשיקום שלי. אחת מהמטרות שרשמתי על הדף הייתה להשתתף בתחרות ישראל בשחייה, ולפני קצת יותר משנה השתתפתי באליפות ישראל למאסטרים והצלחתי להפתיע את עצמי ולזכות".
סגירת מעגל
לפני כשנה ילדה רוני את בנם, ריי. "מאוד רציתי ילד ובגלל זה התחתנתי בגיל 22, אז כשריי נולד, זו הייתה עבורי סגירת מעגל. עזבתי את הקביים, ובהתחלה לא זכרתי איך ללכת. ביום שהצלחתי ללכת על קביים אמרתי לעצמי שאחזור להיות כבאי ושום דבר לא יעצור אותי, גם אם אהיה בלי יד או רגל. זו הייתה אחת המטרות שלי והלכתי איתה לאורך כל הדרך, הייתי כל כך נעול על זה ששום דבר לא היה עוצר אותי".
קצת לפני שעבר את הניתוח האחרון להחלפת ברך, הגיע איזמאלוב לרופא תעסוקתי והראה לו איך הוא יכול לחזור לשירות פעיל. "הראיתי לו סרטונים בהם אני רץ ואפילו העליתי אותו על הגב שלי ועשיתי סקווטים. רציתי שהוא יידע שאף אחד לא יכול לעצור אותי. אישרו לי לחזור להיות לוחם אש ללא כל מגבלה, אבל בפועל, לא ממש יכולתי, כי הייתי לפני הניתוח. זה היה כאילו יריתי לעצמי ברגל.
איזמאלוב עבר את הניתוח להחלפת ברך, ועוד באותו יום קם מהמיטה ועלה במדרגות חמש קומות ובחזרה.
צילום: שמעון אפרגן
"אחרי חצי שנה של שיקום הגעתי שוב לרופא תעסוקתי ושוב הראיתי לו מה אני מסוגל לעשות. הוא אמר לי שמעולם לא ראה אדם שחוזר לפעילות מבצעית אחרי החלפת ברך. אמרתי לו: 'בוא נעשה היסטוריה'. הוא אהב את זה, אבל לא יכול היה לאשר לי לחזור על דעת עצמו. יצאתי ממנו והתקשרתי לאח שהיה בחדר ניתוח, למנתח, למזכירה שלו, עד שקיבלתי את המסמכים הנדרשים מהמנתח, כדי שהרופא יחתום על חזרה לשירות".
לפני כשבועיים חזר איזמאלוב לשירות מבצעי והוצב בתחנת הכיבוי בעכו. עד שקיבל אישור לשירות מבצעי, דאגו בשירותי הכיבוי למצוא לו תפקידים בתחנות. בהתחלה היה באגף הכספים ואחר כך בחדר מבצעים, אבל לאורך כל התקופה ללא תקן. "הייתי כבאי צעיר, עובד של המשרד לביטחון פנים, שהפך להיות עובד יום והם לא ידעו איך לאכול את זה. הם מאוד דאגו לי וזה לא מובן מאליו שכבאי שהיה חודש בתחנה ישמרו עליו כל כך. מצאו לי כל משבצת אפשרית כדי לא לפלוט אותי מהמערכת, כי מההתחלה הם הבינו שאני מתכוון לחזור לשטח ולא מכיר בכל דבר אחר".
לפני שבועיים קיבל איזמאלוב את הבשורה שהוא חוזר לשירות מבצעי. "זה השתלם לי, כי חזרתי לחיים. הגעתי למקום שלא הייתי מגיע לולא הייתי מציב לעצמי מטרה. נראיתי כמו מת כשיצאתי מבית החולים – 57 קילוגרמים על 1.84 מ' גובה. מת מהלך על כיסא גלגלים. להגיע למצב שבו אני עומד על הרגליים, שוקל 90 ק"ג ורץ, זה משהו שלא נתפס. החזרה לשטח החזירה אותי לחיים. למדתי שהכל אפשרי. אני מצדיע לכל מערך שירות הכבאות ולמפקד שלי חזי לוי, שהאמינו בי ועשו הכל, כדי שאוכל לחזור לפעילות מבצעית".
מי שלא מכיר את הסיפור הבלתי ייאמן של איזמאלוב, יתקשה להאמין שהבחור שניצב לפניו היה בתופת וחזר לחיים. אין בגופו כמעט סימנים של הפציעה הקשה שעבר ואין עדות חיצונית לעובדה שהגוף שלו מכיל הרבה מאוד חלקי מתכת. היום, לאחר שהוכיח לעצמו שאין דבר שעומד בפני הרצון, הוא החל קורס מאמנים במכון ווינגייט ויש לו מטרה. "אני רוצה לקחת חבר'ה שזקוקים לאנשים כמוני, כי לדעתי בודדים הם האנשים שיכולים לעשות דברים כמו שאני עשיתי. אני רוצה להיות המישהו הזה שיעשה מהפך משמעותי בראש של האנשים. אם תהיה לי הדרך להגיע לאנשים שיקומיים, זה קהל היעד שלי. הכל בראש, ואני ההוכחה לזה. התחלתי לחיות ברגע שעמדתי למות. אפשר להגיד שמתתי, כי הכריזו עלי כמת, אבל נולדתי מחדש. רבים לא היו שורדים את זה".
