fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"הרגשתי בודדה, בכיתי בלי הפסקה"

חני קיטנר מקיבוץ מגל הוציאה לאחרונה את ספר הביכורים שלה, "מזוודה ליד הדלת", בו היא מספרת את הזיכרונות (הקשים בעיקר) מהתקופה בה גילתה שהוריה סוכני מוסד * בראיון ראשון היא מספרת על התהליך, התגובות, המטרות לעתיד וגם חושפת כמה סודות קטנים
חני קיטנר. "הפסקתי להיות נערה בגיל 17" (צילום: הילה אייזינגר)

את הלהיט "בלדה לסוכן כפול" של משינה כולנו מכירים ומזמזמים לא פעם. עבור חני קיטנר, 50, מקיבוץ מגל, השיר הזה הוא סיפור חיים. כמי שגדלה לשני הורים סוכני מוסד, היא הוציאה לאחרונה את ספר הביכורים שלה, "מזוודה ליד הדלת", בו היא מספרת את הזיכרונות מאותה תקופה. ומדובר בזיכרונות לא ממש קלים.

קיטנר גדלה בנצרת עילית. משפחה ממוצעת, היא ילדת סנדוויץ' בין שני אחים. הספר שלה, והזיכרון המשמעותי, מתחיל כשהייתה בת 17 ובמשך 6 שנים. "אבא שלי החל לעבוד במוסד כשהיה בן 52. לנו הוא סיפר שהוא עובד במשרד הביטחון, אבל בדיעבד כמובן התבררה האמת. הוא החל להיעדר מהבית ונסע בהתחלה לשליחויות של שלושה חודשים. זה התחיל לבד, ולאחר תקופה אמא שלי הצטרפה אליו".

קיטנר, היום עובדת בנק הפועלים, זוכרת רוטינה קבועה: "הייתה מגיעה מכונית, הוא היה יוצא עם מזוודה ונוסע. באחת הפעמים הראשונות כשהוא חזר ראיתי על המזוודה מדבקה עם שם אחר. אז התחלתי להבין מה קורה".

הקשיים האמיתיים של קיטנר החלו כשגם אמא שלה החלה להיעדר מהבית: "אחי הגדול כבר היה מחוץ לבית, ונשארתי לבד. אני בת 17 ואחי בן 13. לא היה לנו אף אחד. התחלתי להתמודד עם כל מיני סיטואציות. למשל ההורים שלי השאירו לנו אאודי חדשה. בנצרת עילית בזמנו לא ידעו בכלל מה זה רכב חדש, ואני נסעתי איתה לבית הספר. כנ"ל לגבי גישה לחשבון הבנק למשוך כסף. אלה דברים שלא כל ילד חווה. עבורי זו הייתה אחריות. הפסקתי להיות נערה בגיל 17. הרגשתי לא טוב עם זה".

מה אמא שלך עשתה במוסד?

"היא בעיקר הייתה בלדרית ומתצפתת. עזרה מאוד לאבא שלי".

איך יצרתם קשר?

"כמעט ולא יצרנו קשר. הם נסעו לשלושה חודשים, והדרך היחידה לדבר איתם הייתה דרך איש קשר. כל פעם היו נותנים לי טלפון של מישהו אחר. וידעתי שכדי לדבר איתם אני מתקשרת אליו, הוא יוצא מהבית, מתקשר אליהם מטלפון ציבורי, הם יוצאים ומתקשרים אלינו מטלפון ציבורי. לכן אתה חושב 10 פעמים האם בכלל להתקשר".

ועשית את זה?

"פעם אחת ב-15 שנה. הייתי במצב קשה מאוד. הרגשתי מאוד בודדה ובכיתי בלי הפסקה. אמא שלי בדיוק התקשרה אלי ושמעה אותי בוכה, אבל אז השיחה נותקה. לא רציתי שהיא תדאג, אז יצרתי איתה שוב קשר".

כעסת עליהם?

"לא הרגשתי כעס. אמרתי לעצמי שהם לא נסעו לבלות, אלא לעבוד. הכעס הגיע אחרי. כשהתחתנתי וילדתי ילדים זה התחיל לבעבע. לא הבנתי איך אפשר לעשות את זה לילדים שלך".

כשהתגייסת לצבא ידעו מה ההורים שלך עושים?

"ממש לא. ולמרות שלמעשה היינו פה לבד, לא הוגדרתי חיילת בודדה".

ואיך היה בצבא?

"תקופה נוראית. וממש לפני הגיוס המצב החמיר. לאמא שלי היה חלום לגור בנתניה. אז לפני הגיוס שלי הם קנו דירה שם ועברנו. עיר חדשה, מקום חדש, אנחנו לא מכירים אף אחד, הם בקושי בבית, העיקר שעברנו לשם. אני בכלל סבלתי מחרדה חברתית. כבר בבית הספר הייתי מסתתרת כדי שהמורה לא ישאל אותי איזו שאלה. 

את מבינה למה הם עשו את זה?

"לדעתי המניע היה אידאולוגי. ממש ככה. הם רצו לעזור למדינה והלכו עם זה עד הסוף".

הסיפור המלא יפורסם מחר ב: "חדשות חדרה".

חני קיטנר. "הפסקתי להיות נערה בגיל 17" (צילום: הילה אייזינגר)
חני קיטנר. "הפסקתי להיות נערה בגיל 17"
(צילום: הילה אייזינגר)

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות