בית / כללי / הנה אתה בולבול הקבולבול

הנה אתה בולבול הקבולבול

 

25 שנה לא שיחק יאיר (קויה) רובין בתיאטרון. השנה הוא קיבל לידיו את התסריט להצגת של הפרינג' "תולעים אגדה שהייתה באמת" שכתב נדב פרידמן, המספרת את סיפור החיים בקיבוץ ואת הפערים החברתיים בין דור המייסדים לדור העתיד ועל התפרקות העבר.  הוא ישב בביתו במעלות-תרשיחא עם התסריט ולא הפסיק לבכות. הוא ידע שזה התפקיד שעליו היה לגלם. קויה מגלם את דמותו של אברם הקיבוצניק ובשבוע שעבר הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסים להצגות פרינג'.

לקויה, (72), המתגורר כ-20 שנה עם בת זוגו במעלות-תרשיחא, יש קריירה מפוארת. את הכינוי קיבל בילדותו בעיר נשר. יש לו שני ילדים ושישה נכדים והוא חי חיים שלווים ומאושרים בין עצי פרי ההדר האורגנים ומטעי הזיתים ששתל בגינתו. מאפרה מלאה בבדלי הסיגריות שלו וכוס קפה שחור חם וחזק מלווים את סדר יומו.

מבולבול הקבולבול ועד מריו

מאושר בחייו. יאיר (קויה) רובין (צילום: דורון גולן)
מאושר בחייו. יאיר (קויה) רובין (צילום: דורון גולן)

קויה הוא דמות שעליו התחנך דור שלם של ילדים בשנות ה-70 שהיה הדמות המספרת בתשדירי השירות של הסדרה בולבול הקבולבול שעסקה בזהירות בדרכים. רבות כתבו עליו אז. אמרו על שהוא שחקן וירטואוז ענק והוא שיחק בתיאטראות רבים. בשנת 1973, למרות ההצלחה כשחקן הוא הלך להקים תיאטרון קהילתי בשכונות בירושלים, מתוך אידיאולוגיה. לאחר מכן הבין שאת הבשורה צריך להביא מהפריפריה ועבר להתגורר בנצרת עילית שם ניהל את מרכז התרבות וחלם להקים תיאטרון שמדבר על האמת, על לב ליבה של החברה הישראלית.

קויה שיחק בסרטים יהיה טוב סלמוניקו, שמיכה חשמלית ושמה משה, עד סוף הקיץ, קשר דם, מסע אלונקות ועוד. הילדים של ימינו מכירים את קויה ממגוון רחב של תפקידים שגילם בסדרות מוכרות כמו חסמבה, מילואים, פצועים בראש ומריו.

"אני גאה בסדרה בולבול הקבולבול. אני חושב שגם היום אפשר היה לשחזר את ההצלחה שלה. זה היה הדבר הראשון שראו בטלוויזיה החינוכית וזה דיבר לילדים בגובה העיניים. עד אז התייחסו לילדים כמו לדבילים. הייתי מספר את הסיפור של הילד המבולבל וכולם היו מתגלגלים מצחוק. כבשתי את הילדים כי התנהגתי כמוהם, ודור שלם התחנך עליי. לסדרה הזאת הגעתי אחרי תקופה לא פשוטה בנצרת עילית שבה חלמתי להקים תיאטרון קהילתי. חששו ממני אז פוליטית ובראש שלי היה איך למקסם את התרבות של העיר הזאת, לכן את בולבול הקבולבול הקדשתי לילדים שנשארו בנצרת עילית. זה בסך הכל תשדירי שירות שהפכו לקלאסיקה שיזכרו אותי, שהיה אדם כזה ושיראו אותי דרך הטלוויזיה. אני שידרתי לילדים אהבה וזה מה שצריך לעשות היום, זה הסוד הגדול.

הנוכחות של קויה מהפנטת גם למי שלא גדל על יצירותיו. קויה הוא איש שנשען על העבר שבנה אותו להיות מצחיק, שנון ואוהב. מסביר איך  בכל יום מזהים אותו מבולבול הקבולבול ובאותה נשימה עוצרים אותו ילדים לסלפי על תפקידו בסדרה מריו והוא בהחלט יכול לנשום לרווחה. קויה: "נכון אני מרגיש סלב, עובר בכפר ורדים ומצטלם לסלפי עם אב ובנו. האבא גדל עליי בשנות ה-70 והבן זוכר אותי מהתפקיד במריו וחסמבה דור 3. לכן אני לא מתגעגע, כי בגעגועים יש משהו עצוב מאוד ואני אדם שמח. אני לא מאמין שצריך להחזיר את הגלגל אחורנית אבל בהחלט אין סיבה שלא יאהבו את זה גם היום. כשמנסים לשנות משהו טוב זה לרוב לא מסתדר. את חסמבה דור 3 צילמנו והיינו זקני השבט. כשהחליטו להכניס את כוכבי הנוער הסדרה לא עשתה את האקשן ולכן לא צולמה יותר. וזה מסביר כמה ילדים אוהבים את הפקיד של סבא וסבתא".

כפי שהבנתם, זה לא סיפור עצוב על יוצר שחי חיים דלים, הוא הצליח להגיע לחופש הכלכלי שחלם עליו וכבר בשנות ה~70 הקים שלושה עסקים שפרחו. בגיל 52 יצא לפנסיה מוקדמת והתפנה לעשות אך ורק מה שהוא אוהב.

בעיות הפריפריה

לקויה יש ביקורת נוקבת על המצב החברתי והמדיני בארץ, מאמין וחולם שיהיה כאן שלום, ועדיין מתאר פערים איומים בין המרכז לפריפריה גם בתור שחקן צפוני. החלום שלו היה להקים תיאטראות קהילתיים, ואחד מהם הוא רצה להקים במעלות-תרשיחא במתנ"ס גראס. אבל הוא מספר ששיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, גם במעלות וגם בנצרת עילית, גברו על היכולת להשפיע עם הקהל האמיתי והיוצר שחי במרקם היחסים העדין בערים אלה.

תיאטרון הפרינג'

האידאולוגיה היא המניע שלו ליצירה. תפיסת עולמו השתנתה במלחמת ששת הימים, אז שירת כמילואימניק. אחריה עבר להתגורר בארצות הברית, בניו מקסיקו שם נדד עם קהילה של תיאטרון פרינג' ונחשף לעוצמה, לחופש האמנותי הרחב וליכולת של השחקן להיות היוצר של הדמות וגם לשנותה מדי פעם. כיום הוא מקדם את תיאטרון הפרינג', והוא מאמין שפרינג' יכול למלא אולמות של 900 איש בקלות כמו כל תיאטרון אחר במדינה. העניין הוא, לפי קויה, שזה תלוי רק באומץ  של מקבלי ההחלטות.

"אחרי 1967, שיחקתי בהצגה של חנוך לוין 'גם אני והמלחמה הבאה'. זו הצגה שהוחרמה על ידי התקשורת. כל העיתונות הייתה פטריוטית, בשיכרון חושים שהפכנו לאימפריה. במלחמה ראיתי לראשונה פצועים ודם ומוות והתעלפתי. חזרתי מהמלחמה הזאת מוכה, כי הרי חונכתי על טוהר הנשק. מפה אפשר לומר שהשתניתי, התחלתי להסתכל על המדינה שלי אחרת. אני לא רואה את עצמי קיצוני, כי נשארתי שואף שלום. זו הייתה תקופה שהקריירה שלי פרחה, שיחקתי בתיאטרון חיפה, השתתפתי בסרט 'השמלה' של ג'אד נאמן  ועד היום אני מרגיש שהדבר שאני עושה אחרון זה השיא שלי. כתבו עליי שאני וירטואוז, יוצר ענק ולא האמנתי בכך, רק היום אני מבין למה הם התכוונו. אני ניגש לכל  תפקיד כמו שחקן מתחיל וממציא את הגלגל מחדש. זה קורה כי אני לא מפחד מעבודה קשה. גם בימים שהיה לי קשה וניקיתי חדרי מדרגות, הרגשתי שאני עושה זאת הכי טוב".

היום קויה הוא במעמד שהוא יכול לבחור במה השקיע. "אני לא עושה שום דבר שמנוגד למצפון שלי. תיאטרון בארץ זה גוף פוליטי במובן החברתי, התפקיד שלו זה להציג את הפנים האמיתיות וזה לא כך. במדינה שלנו עושים הצגות פוליטיות והפרינג' עוסק בעיקר בזה. אנשים הולכים להצגות של בית ליסין ומתבאסים, כי למנהלי תיאטראות אין ביצים להביא את הפרינג' למרכז הבמה, זה לא פופולארי ואפילו בתקציב זה זניח מאוד.את ההצגה 'תולעים' אפשר לשחק מול 900 אנשים ואין סיבה שלא. הקהל מתיישב והוא המום, בוכה, צוחק. זה לב ליבו של המייסנטרים.

"אם הפריפריה רוצה להיות תל אביב, זה עכשיו הדבר הכי מבוקש, לשחק בפרינג'. כי גם ככה הפריפריה מקופחת וסובלת מחוסר בתקציבים. היא הייתה מחדל ונשארה כזאת. אפילו אני שחקן מופלה לרעה כי אני גר בצפון. אומרים לי 'רוצה לשחק? בוא לתל אביב'".

הרגע לקרב את כולם

קויה מסביר כי הוא יוצא נגד אמירות של שחקנים שלא מעוניינים לשחק בחלקים מסוימים בארץ בשל דעות פוליטיות. לדבריו שחקן משחק כמו כולם.

"אני אשחק בגאווה בכל מקום, גם באריאל ואצל הדתיים ואצל הערבים, כי זה הרגע לקרב את כולם. אנחנו חושבים שיש דו קיום אבל אין. גם במעלות אין: יש תרשיחא ויש מעלות. הגעתי לכאן אחרי זוגתי ג'ודי שרצתה לבנות כאן בית, ונשארתי. גם במעלות רציתי לשחזר את  ההחמצה של נצרת עילית והמשחק העממי זה הדבר הכי מרתק שיש. באתי לפני 20 שנה לשלמה בוחבוט, וניהלתי את התיאטרון הקהילתי לתקופה קצרה. גם במעלות המאבקים הפוליטיים ניצחו, הייתה תחושה שהם רוצים שאני אהיה פרווה. לשיעורים הגיעו מיטב הקהל, בארבעה שיעורים הקמנו מחזה 'להיות או לא להיות סיפור מהחיים', שאסף את  קיבוץ הגלויות הגדול שחי במעלות למחאה חברתית. קיבלנו על ההצגה הזאת הכרה ארצית ועולמית. אמרו עלינו שאנחנו יותר טובים מהבימה והופענו במרכז הארץ, זו הייתה חממה לתרבות. אפילו קובי אפללו בצעירותו הופיע עם הלהקה הראשונה שלו בהיכל לפני ההצגה. ואז, ביום אחד סגרו לנו את הברז ואני פוטרתי מהמתנ"ס. מבחינתי תיאטרון מעלות זו החמצה אדירה, היום היה יכול להיות כמו תיאטרון באר שבע. זו הייתה יכולה להיות עיר של תיאטרון.

"לא מאכזב אותי מה שקרה, אני למעשה אומר תודה. זה הביא אותי למי שאני היום. גירד לי באמצעות זה לחזור לשחק על הבמה, להרגיש את האדרנלין וידעתי שמישהו יתקשר אלי ויגיד לי 'יש לך תפקיד'. במבחן התוצאה אני מאושר בחיי".

בדוק גם

מתחברים. נתניה מול כרמיאל (צילום: מינהלת החופים)

כדורגל חופים: נלחמים כל הדרך לגביע

קבוצת החופים מכבי רימקס נתניה שומרת בינתיים על 100 אחוזי הצלחה, לאחר שניצחה במחזור השני …

תגובה אחת

  1. בומבה צוציק

    אז זהו, שאני מכיר את קויה והוא לא בדיוק אדם שמח.. הוא דיי מדכא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *