האביב מתקדם לקראת הקיץ, החופש הגדול מתקרב, ושנת הלימודים הבאה מבצבצת אחריו. נושא המוכנות לכיתה א' עולה באופן טבעי. זהו אחד הנושאים שעומדת לעסוק בו מיכל נווה אור במרכז החדש שנפתח בבנימינה, "בית של בריאות", בקבוצת מוכנות לכיתה א' שהיא פותחת. בהתאם לגישתה, לא יעסקו שם דווקא בכך שהילדים יקדימו לדעת אותיות ומספרים, אלא בכישורים חברתיים ומיומנויות מוטוריות שילדים רבים העולים לכיתה א' מתקשים בהן, ושמעכבים אותם מלהשתלב בבית הספר.
אצל נווה אור הדברים קשורים זה בזה לבלי הפרד. "פתאום מצפים מהילדים הנכנסים לבית הספר לשבת על כיסא כל היום, לעמוד בזמנים, לצאת להפסקה ולחזור. אנחנו עובדים על מיומנויות מוטוריות ורגשיות שעוזרות להם להשיג את אבני הדרך ההתפתחויות הנחוצות להשתלב בבית הספר, עם כל המרחב והחופש להיות ילד".
נווה אור, בת 54, אם לארבעה, היא פיזיותרפיסטית במקצועה. "הגעתי לזה בעקבות התנסות שהייתה לי בגיל 12", היא מספרת. "הייתי אז בשליחות בתאילנד עם הוריי, והתחלתי ללמוד טאי קוון דו. שם למדתי למעשה את ההתנסות הגופנית, איך אני יכולה להיות חזקה לא בזכות מסת השרירים שלי אלא בדרך שבה אני מניחה את עצמי, מחוברת לאדמה, מרגישה את המרכז. לא צריך להשקיע כוח פיזי שלא לצורך. אהבתי את ההתעסקות עם הגוף. אני גם עושה יוגה ואוהבת לרקוד. היה לי חלום להיות רופאה, לרפא את כולם ולטפל בכולם, כולל בילדים מאפריקה. אבל לימודי הרפואה ארוכים מדי בשבילי, והחלק הטיפולי-אנושי של הפיזיותרפיה, המגע הפיזי והאנושי עם האנשים, מאוד מצא חן בעיניי, והלכתי ללמוד את זה. ב-1988 סיימתי את לימודי הפיזיותרפיה עם התמחות בילדים, והתאהבתי בתחום הילדים ובעבודה עם ההורים. בד בבד עשיתי התמחויות אלטרנטיביות. למדתי שיאצו, הנחיית קבוצות בשילוב אמנויות ועוד, וזה נתן לי את הפרספקטיבה הרגשית. 17 שנים גרתי בבנימינה, ורוב השנים הייתה לי קליניקה בבית. היום הילדים כבר פרחו מהקן, ובשנה האחרונה עברתי לגור בזכרון יעקב. היה לי קשה להיפרד מבנימינה. הכרתי את ד"ר גל נוימן, רופא ילדים בבנימינה, וחלקנו חזון לפתוח מרכז לקהילה, 'בית של בריאות', שאכן נפתח החודש במרכז המסחרי 'של' בבנימינה. אני עובדת בו כפיזיותרפיסטית לפחות יום בשבוע, ובשאר הימים אני עובדת בקליניקה שפתחתי בזכרון יעקב, ובשני הכובעים האחרים שלי".
הכובעים האחרים שלה: "אני רכזת תחום לקויות פיזיות במת"י (מרחב תמיכה יישובי) חדרה, שלוחה של משרד החינוך. כפיזיותרפיסטית אני מלווה, עוקבת, תומכת ומטפלת בילדים עם קשיים ולקויות פיזיות, כמו שיתוק מוחין, ניוון שרירים, פגיעות אחרי מחלות ותאונות. כל פגיעה שפוגעת בניידות ובתפקוד היומיומי של הילד בבית הספר. זה עוסק לא רק בדרך שבה הוא יושב בכיתה, אלא גם איך הוא עושה שיעורים, איך הוא מצטרף לטיולים ולפעילויות מחוץ לבית ספר, מה הוא עושה בהפסקות ובשעות הפנאי, איך הוא הולך לחוגים ולחברים, איך המשפחה והצוות מתמודדים. היום, לשמחתנו, בזכות חוק ההנגשה כבר אי אפשר לומר לילד 'אתה לא הולך לשיעור מדעים כי זה בקומה שנייה והיא לא מונגשת'. היום מוצאים דרך שבה הילד יהיה שותף בחיי הקהילה שלו. אני מלווה גם את הצוותים החינוכיים בנושאים האלה. השאלה היא לא איך אנחנו 'עוזרים' לילד, אלא איך אנחנו מעודדים אותו ומוצאים יחד איתו דרכים לעצמאות. אם הילד מתנהל עם הליכון בהליכה מאוד איטית, למשל, לפעמים מה שיעזור לו ללכת לקניון עם החברים יהיה כיסא ממונע או דברים אחרים. אם קצב הכתיבה שלו לא עומד בקצב בכיתה, זכאים לבקש עבורו מחשב נייד או אייפד. לפעמים צריך למצוא את שביל הזהב בין דעתנו לבין דעת המשפחה. זו עבודה מאוד מורכבת ומשמעותית שמנתבת את העתיד של הילד. זה בונה לו את המסוגלות שלו, האמונה שלו בעצמו. בעיניי זה מזקק את העיקר של מה שילד צריך בחיים. מביאים את האמונה שהוא יכול הכל, השמים הם הגבול, רק צריך לחפש איתו ועם משפחתו את הדרך".
ניסיונה האישי עם ילדיה לימד אותה דברים שגורמים לה להתחבר בקלות להורים. "בני, כיום בן 24, נולד עם חוסר של אצבעות ביד אחת", היא מספרת. "גידלתי אותו מתוך התודעה שהילד הזה יכול לעשות הכל. בהתחלה עברנו אצל כל הכירורגים המומחים בארץ בתחום, שהציעו פתרונות ניתוחיים של לנסות להשתיל ולחבר עצמות בכף היד, אנחנו, ההורים, הבנו שהכי טוב שילמד להסתדר עם מה שיש לו, תוך כדי תמיכה שלנו ואמונה ביכולות שלו. הגישה הזאת לא הולכת עם בקשת סיוע מביטוח לאומי, ואכן לא קיבלנו סיוע. הוא קיבל את הסיוע מאיתנו, בדברים כמו פיזיותרפיה. להיות בצד השני של שולחן הרופאים, כהורה, זה מלמד הרבה, ואולי בגלל זה אני מתחברת בקלות להורים בעבודתי".
בהתאם לגישה שלפיה יש לעודד את הילד ללמוד להיות עצמאי, בנה של נווה אור היה צריך להבין בעצמו איך לעשות דברים בהתאם למצבו. "הראיתי לו, למשל, איך לשרוך שרוכים ואמרתי לו 'עכשיו אתה צריך ללמוד איך לעשות את זה בעצמך', והוא למד ועשה. דיברנו בבית על כל הנושא של תגובת החברה, כי זה גם עניין אסתטי. הסברנו למה ילדים תמיד ישאלו אותו מה קרה לו ביד, לא מתוך רוע אלא מתוך סקרנות, ושיגיד להם 'ככה נולדתי וזה מה יש'. בשלב מסוים השאלות של הילדים התחילו לעצבן אותו, והוא הכניס הומור שחור לתשובותיו. הוא גדל ככל יכול. בגיל שש רצה לנגן בחלילית, ומצאתי לו מורה שלימדה אותו לנגן בשש אצבעות, כי זה מה שהוא יכול. אחר כך למד לנגן באורגנית, והיום הוא מנגן על פסנתר. בתיכון, כשהתחילו לשחק כדורעף בכיתתו, המורה צעק לו 'כף יד פתוחה!' וכולם נדהמו מכך שהמורה לא שם לב מתחילת השנה שאין לו אצבעות. זה היה כי הוא עשה הכל: טיפס על המתח בלי אצבעות ביד אחת, עשה קשירות בצופים".
כשהגיע לגיל גיוס, הוא התגייס לצבא – ובגיוס חובה, לא בהתנדבות. "הוא שכנע את הוועדות הצבאיות לגייס אותו לא בהתנדבות. שאלו אותו 'למה אתה רוצה להתגייס ולא להתנדב?' והוא ענה: 'אם אני מתנדב, אני מסכים בכך לאמירה שאני לא כשיר. נראה לכם שאני לא כשיר?' הם השתכנעו וגייסו אותו, והוא היה קצין בחיל האוויר, היה בקבע, טייל שנה בחו"ל, והיום הוא לומד ועובד בתל אביב".
בכובע השני שלה, היא עובדת עם תינוקות החל מהלידה במרכז לגיל הרך בנתניה, בהדרכה התפתחותית. "כדאי להבין שהקסם לא נמצא אצלי בידיים, ושרוב התינוקות הם בסדר. הם צריכים תשומת לב, וההורים לא צריכים קורס גדול, יש דברים שאפשר בקלות להתגבר ולפתור אותם: איך מחזיקים את התינוק, מה עושים אם הוא לא אוהב לשכב על הבטן. צריך להבין מה קורה בסביבה הטבעית שלו, איך היא תומכת בהתפתחות. יש היום המון אבזורים כמו סלקלים, נדנדות או טרמפולינות, ששמים בהם את הילד בישיבה. אני רוצה להבין גם מה זה אומר להורים, ולהבין בכי. זה צריך להיות פשוט. לפעמים ריבוי הידע והשיטות מסבכים את ההורים. בגישה שלי, הידע והכוח נמצאים אצל ההורים. אמא צריכה להרגיש בטוחה גם בתוך חוסר הביטחון: 'רגע, אני לומדת. התינוק בכה עכשיו, זה לא סוף העולם'. אני עושה גם קבוצות של אמהות ותינוקות. יש המון חרדות בחודשים הראשונים, והיום יש העצמת יתר של כל החרדות. בשוק ובקהילה יש בשנים האחרונות מצד אחד יש המון ידע, ומצד שני הידע הזה מתחיל להתפזר לכל מיני שיטות וממציאי שיטות, מכללות שעושות קורסים קצרים, מקצועות אינסטנט. יש הרבה ייעוצים. לא צריך לטפל בילדים בכל מיני דברים לא נחוצים, וצריך להבין מה מבוסס מדעית ומה לא. אנחנו מדברים במרכז על המעבר בין הזוגיות בלי ילדים לבין החיים עם תוספת התינוק למשפחה והתלות המוחלטת של התינוק, על איך הזוגיות משתנה, איפה הזוג נמצא. להבין שהילדים הם חלק מהחיים, ואי אפשר לצפות להמשיך בחיים כאילו לא קרה כלום. יש לנו גם ליווי של פסיכולוגית במרכז. זו עבודה מאוד רב-מערכתית ועוטפת, ואנחנו מאפשרים לכלל האוכלוסייה לבוא ולדבר על החרדות והפחדים. להורים יש מקום מאוד משמעותי בהתפתחות, וזה לא רק לבוא פעם בשבוע לטיפול, אלא להביא את הטיפול הביתה,לעודד לעצמאות ולהאמין שאפשר. הלמידה מתרחשת ביומיום, בחיים".
עכשיו, כתושבת זכרון יעקב שקשורה לבנימינה, היא שואפת להביא לבנימינה, ב"בית של בריאות", את כל ניסיונה ויכולותיה. "המרפאה, בגישה קהילתית, פתוחה להורים לילדים במעגל החיים לייעוצים והתייעצות, כולל טיפולים וכמובן, וליווי. זה מיועד לתינוקות, פגים, ילדי גן וילדי בית הספר. אני מביאה לכאן את הידע שלי בשילוב תחומים מהעולם הרפואי מדעי והעולם האלטרנטיבי והרגשי. יש כאן דלת פתוחה ואפשר לבוא לכאן עם כל שאלה לגבי התפתחות התינוק והילד, כולל, כמובן, מוכנות לכיתה א'".
חמש שאלות עם מיכל נווה אור
מודל לחיקוי: אנג'לינה ג'ולי ומדונה, כי הן אימצו ילדים מהעולם השלישי.
מה לא תאכלי לעולם? פירות ים.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? פותחת את החלון ורואה את הזריחה.
מה לא יודעים עלייך? אני חגורה שחורה בטאי קוון דו.
אמונה טפלה: חתול שחור שחוצה את הדרך מביא מזל רע.
