בית / כללי / "היום אני במקום מאוד שלם"

"היום אני במקום מאוד שלם"

קשה למצוא קרייתים שלא יודעים מיהו יוסי ויצמן, אבל ספק אם הם באמת מכירים אותו. ויצמן, שנודע בעיקר בזכות הידיים המוכשרות שלו, שסיפרו ועיצבו עד היום מאות אלפי ראשים, עבר תהליך עם עצמו, אבל רק לקראת יום הולדתו ה-50 שחל השבוע, נאות לספר את סיפורו.

יוסי ויצמן נולד בקרית אתא, ילד עשירי מתוך 11 ילדיהם של חיים וסוזאן. "הייתי ילד מופנם, ביישן וחסר ביטחון, אבל תמיד שמח", הוא נזכר, "תמיד שמרו והגנו עליי, הייתי הילד המפונק בבית. אסרו עליי, למשל, להתקרב לאחים שלי, שמרו שלא אפגע, אז כל הזמן הייתי עם האחיות שלי. גידלו אותי בתוך אקווריום. המשפחה שלי זיהתה את עדינות הנפש שלי, ואני חושב שזה משהו שגרם לי בהמשך לחוסר הביטחון שליווה אותי כל החיים, למרות כל האהבה שקיבלתי".

אחרי שהוריו עברו ממעברת שפרעם לקרית אתא, קיבלה המשפחה שתי דירות, שביחד השתרעו על 72 מ"ר. בשל העובדה שהיה מוקף בשש אחיותיו, הוא התוודע לעולם השיער די מוקדם. "הייתי אולי בן 8, כשנפתחה מספרה במרכז בן עמי. עברתי ליד המספרה ומשב הספריי-גלזנטין הגיע לאף שלי. קיבלתי שיתוק בכל הגוף. הלכתי בעקבות הריח וקיבלתי הלם מוחלט. נעמדתי בפתח המספרה ונתקעתי שם קרוב לשלוש שנים. הייתי מגיע מבית הספר, זורק את התיק והולך לפתח המספרה. ימים, לילות, רוח, גשם, חמסין, אני בפתח המספרה".

(צילום: דורון גולן)
(צילום: דורון גולן)

עבר הרבה זמן עד שהספריות רוזה וציפי קראו לו להיכנס פנימה, כדי שיילך לקנות להן קינלי. "כשנכנסתי פנימה אחז בי רעד, הרגשתי צורך לחלוץ נעליים כמו שנכנסים למקדש. זה היה חלום שהתגשם. עירוב הריחות עשה לי סחרחורת ואמרתי שאני רוצה לחיות במקום הזה".

אבל עדיין, שום דבר לא הכין אותו למפגש עם הפן, וכך, כשאחת מאחיותיו רכשה פן ביתי, אחזה בו התרגשות גדולה. "החזקתי אותו בידיים והתחלתי לבכות. רעדתי כאילו הביאו לי מכונית על שלט. התחננתי בפני אחותי שתחפוף ושתיתן לי לעשות לה פן. במשך תקופה ארוכה אף אחת מהאחיות שלי לא נתנה לי לעשות לה פן, אבל ביום שעשיתי פן לאחותי, כולם נשארו פעורי פה, כמו שחוזליטו פתח את הפה, ככה ניצחתי על השיער עם המברשת וככה התחילה האהבה שלי למקצוע".

כשאחותו החלה לצאת עם בחור מקרית מוצקין, שאחיו היה ספר, היא סיפרה לו על אחיה המוכשר, ודי מהר הוא החל לעבוד במספרה. "חשבתי שאני הולך לעשות פנים, אבל הטילו עלי עבודות ניקיון, שמעולם לא עשיתי בבית, הרי מעולם לא החזקתי מגב או הכנתי קפה. רק חיכיתי שיגידו לי לחפוף. בחפיפה הראשונה, הלקוחה אמרה: 'זה ילד פלא, מעולם לא חפפו לי ככה'. יום אחד נכנסת אתיופית שהייתה לחוצה בזמן ודרשה פן עכשיו. לא ידעו מה לעשות, כי אף אחד לא היה פנוי, ואני ביקשתי מבעל המספרה שייתן לי. הוא אמר לי שלא אסתדר עם השיער שלה, אבל עמדתי ועשיתי פן בדיוק כמו שהוא הסביר לי, וכולם היו בהלם. שם התחלתי.

"הייתי ילד עשיר, כי אנשים אהבו אותי וקיבלתי מלא טיפים. מעולם לא לקחתי כסף מההורים שלי. הייתי עובר מבית לבית ועושה פן לנשים, ככה מימנתי את רישיון הנהיגה שלי. השם שלי עבר מפה לאוזן, אמרו שיש ילד פלא בקריות".

בתקופה ההיא ויצמן סירב לספר והסתפק במכשיר הפן אותו כל כך אהב. מתוך מקצועיות, החליט שיספר רק כשיהיה מומחה, ובינתיים התאמן על אחותו הקטנה ליזי, ואת כל הטעויות האפשריות עשה על הראש שלה. "גזרתי לה את הפוני עם המספריים שאמא שלי ניקתה בהם את הדגים. לא אשכח את הטבעת של אבא שלי, שנתקלה במצח שלי, אחרי שהוא ראה את הפוני של בתיה עוזיאל שעשיתי לליזי, שבמקרה הכינותי מראש".

הוא אוטודידקט. מעולם לא למד את המקצוע, אלא רק הסתכל על מעצבי השיער שלצידם עבד, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו להצליח ולהפוך לאחד הטובים בתחום. גם כשצה"ל קרא לו, החליט לא לוותר על קהל הלקוחות שאסף. הוא ביקש להיות משגיח כשרות, כדי לשרת שבוע בבסיס, שבוע בבית. בגלל שזכה בתואר חניך למופת, שלחו אותו לקורס טבחות, אך הוא ידע שהקורס הזה מוביל לתפקיד של טבח-משגיח על אונייה בחיל הים, והוא נאלץ להפעיל את דודו, סגן אלוף, שדאג שהוא ישרת בבסיס תובלה במשמר הנגב.

עשן מיתמר מהשיער

"יום אחד גיסתי באה אליי לעשות גוונים והייתי צריך חומר הבהרה. זה היה יום שלישי. ביקשתי ממנה ללכת למספרה של שמעון ושושי בר חן במרכז קרית אתא ולקנות מהם. גיסתי נכנסה ושמעון שאל אותה למה היא צריכה את החומר ומי זה גיסה. הוא ביקש ממנה שתבוא אחר כך, כדי שיראה איך יצאו הגוונים. שמעתי את זה וכולי הייתי פרפרים. מה-זה השתדלתי. שמתי לה את הכובע עם המסרגה, 18 אחוזי חמצן. אני מרים את נייר הכסף ועשן מיתמר מהראש שלה כמו הארובות בבתי זיקוק. זרקתי אותה לכיור ואלו היו הפסים הכי יפים שעשיתי אי פעם. ירדנו למטה, הלחץ דם שלי היה בהיפו, שמעון ראה את העבודה שלי והתעלף במקום. נכנסתי פנימה והוא שאל אם אני יודע לעשות פן. הוא היה אחד הכוכבים באותה תקופה, עמדתי אצלו במספרה ועשיתי פן, ואני שומע אותו אומר בצרפתית לשושי אשתו: "וואו, הוא יודע לעשות פן".

(צילום: דורון גולן)
(צילום: דורון גולן)

ויצמן החל לעבוד בשבוע הפנוי שלו במספרה של שמעון ושושי והרוויח בשבוע פי ארבעה מהמשכורת הצבאית שלו. "גדלתי בבית דתי, אבל לא סבלתי את הדת כי זה הפריע לי להישאר במחיצת האחיות שלי וחייב אותי ללכת לבית הכנסת, שם הייתי פוגש את הטבעת של אבא שלי על המצח שלי, אם איחרתי. זה מדהים איך לא יצאתי צורף מכל המפגשים עם הטבעת של אבא שלי. כל הזמן שאלו אותי איך אתה מספר עם כיפה על הראש, זה לא היה מקובל אז. זה התחיל להציק לי. בבית, האחים שלי גדלו והורידו את הכיפה, שמו אותה בארון החשמל וכשהיו נכנסים הביתה, היו שמים אותה על הראש. מרוב שטחנו לי בשכל, התחלתי לעשות כמו האחים שלי ולהשאיר אותה בארון החשמל".

באותה התקופה, עברו הוריו להתגורר בנשר, אך המשיכו לערוך את הקניות במרכז קרית אתא. "הייתי חולה על בגדים. הייתה לי הפסקה במספרה, אז לקחתי את העובדת הערבייה והלכנו לחנות 'וודסטוק', כי רציתי לקנות את הבלו לוק ג'ינס שיצא אז. אני יוצא בלי כיפה, ואמא שלי עומדת מול הבוטיק ממלאת שקית עם בורקסים. פתאום היא קולטת אותי בלי כיפה, ועם ערבייה. היא זרקה את הבורקס וצעקה: 'יוסף, יוסף, תעמוד, אל תזוז'. חשבתי שזה שוד והרמתי את הידיים. ככה היא גילתה, ובבית עשו לי שמח".

בסופו של דבר, קיבלו הוריו את ההחלטה שלו להסיר את הכיפה, וויצמן החל גם לנסוע בשבת. "בפעם הראשונה הייתי בטוח שהרכב עומד להתהפך כל רגע. עד אז גם הלכתי לבית כנסת, אבל כשעברנו לנשר, היה בדיוק חג שמחת תורה. את הרימונים ששמים בספר תורה נותנים לילדים שלא עשו בר מצווה. הגבאי מכר את ספר התורה הראשון, מכר את השני והתחיל למכור את הרימונים. פתאום אני שומע את אמא שלי, מעזרת נשים, קונה את הרימונים ואני אומר לעצמי, רק שלא תעשה לי פדיחות. פתאום היא צועקת לגבאי: 'תיתן אותם ליוסף'. אני, חייל, שמעתי את זה ונסתי מהמקום, חיוור, מת מהבושה שחייל, ולא ילד בן 3, צריך לשים את הרימונים. בנקודה הזו הפסקתי ללכת לבית הכנסת".

ימי שרוסי

החלום שלו היה לסרק ולאפר כלות. הכוכב, בימים ההם, היה יוסי סרור. "התחלתי לעבוד אצל יוסי סרור ומיד התחברנו", הוא אומר, "הרגשתי שזו המספרה הכי טבעית לי לעבוד בה, יוסי עזר לי לגלות עולם. גיליתי פתאום את העולם הגדול, בילויים, מסעדות יוקרה, ספרי צמרת, פגישות במלונות עם כל ארגוני הספרים. יוסי היה כוכב שהביא מדליות ואני הפכתי להיות שוליית הקוסם ומאוד נהניתי מהתפקיד הזה. הערצתי אותו. התענגתי על כל ראש שהוציא. הוא איפר רק עם האצבעות וזה הטריף לי את החושים. יום אחד הוא נסע לחו"ל ופתאום נכנסת למספרה שלו ערבייה משפרעם ושואלת איפה הוא. היא הייתה צריכה איפור ותסרוקת ושמחתי שאני הולך להתפוצץ עליה. סירקתי ואיפרתי אותה וכל הנשים במספרה היו בהלם. כשיוסי חזר ושמע הוא כל כך היה גאה בי, ומאז לא הפסיק לנסוע".

(צילום: דורון גולן)
(צילום: דורון גולן)

למרות הצלחתו, עדיין לא היה לוויצמן האומץ לפתוח מספרה משלו. אולי סירב להאמין ביכולותיו. בגיל 28 פתח את מספרת "שרוסי" עם שרון פורטל. "זו הייתה ה-מספרה בקריות. פתאום גיליתי את היכולות שלי, אבל עדיין נשענתי על שרון והיה לי חשוב שתהיה בקרבתי. היינו חברים בלב ובנפש. שרוסי הייתה הצלחה מטורפת, מספרה צבעונית והכי נחשבת בקריות. שרון ואני נסענו בעולם, הכרנו את האנשים הכי תוססים והכי צבעוניים. פתאום הרגשתי רעב לטרוף את העולם, על כל אותן השנים שחייתי בבועה דתית ומהפחד לפגוש את עצמי באמת. שם אכלתי מעץ הדעת ונפקחו עיני לרווחה, אבל גם טעמתי מעץ החיים והתחלתי לחיות כמו שתמיד רציתי".

אחרי שעברו למספרה חדשה וגדולה יותר, החליטה פורטל שהיא רוצה לכבוש את העולם ולטוס לשלושה חודשים לארה"ב. "לשרון היו חלומות גדולים. היא החליטה שהיא רוצה לכבוש את העולם ובדיוק עברנו למספרה גדולה והשקענו מלא כסף. זה היה כמו רעם ביום בהיר, השמיים נפלו עליי, כי לא האמנתי שאוכל להחזיק מספרה לבדי, הייתי תלותי בה. ירדתי במשקל, יצאו לי פצעים בפנים, הלבד שיתק אותי. בשלושת החודשים האלה קיבלתי את האומץ להיות לבד, הבנתי שאני מסוגל. נשארתי לעבוד איתה עוד שנתיים, ואז יצאתי לדרך עצמאית לבד".

תוכנית רדיו וטלוויזיה

ככל שהצליח מבחינה מקצועית, כך התבלבל יותר ויותר מבחינה אישית. חוסר הביטחון שהושרש בו מילדות נתן את אותותיו, והוא לא ידע איך להתמודד עם זה. "התחלתי להסתבך במחשבות שלי וכדי להציל את הנפש שלי, החלטתי שאני לא ממסגר את החיים שלי בתבנית, מחליט שלא לתת כותרת לשום חוויה שאני עובר, כי ברגע שאני עושה את זה, אני מחויב לה. רציתי דרור בחיים שלי, לא רציתי להיות כבול באותם הכבלים שהייתי כבול בהם בצעירותי. בתקופה ההיא התחיל טרנד סדנאות 'איי אם' ושמעתי שם משפט בנאלי שהפיל לי אסימונים כמו בקזינו, שם התחלתי לבנות את יוסי. המשפט היה: 'ככל שאתה מתנגד לבעיה שלך, אתה מגדיל אותה יותר'. שם עשיתי קבלה. קיבלתי את עצמי כמו שאני וככה התחלתי לחיות את החיים שלי, שם התחלתי לחיות בלי מסכות, פגשתי את האמת שלי".

(צילום: דורון גולן)
(צילום: דורון גולן)

יום אחד, כשישב עם סרור, שהפך לאחד מחבריו הטובים, הם פגשו את היחצנית כרמל שבתאי. שבתאי החליטה לבקש מאריאל נישליס מרדיו חיפה לבנות תוכנית רדיו במיוחד עבורם. ויצמן התרגש עד עמקי נשמתו, כי חלק מהחלומות שלו היו רדיו וטלוויזיה. השניים קיבלו את התוכנית "ספרי לילה", שההצלחה שלה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. המקריות ליוותה אותו גם כשפגשו בצלם איתי סיקולסקי, שהגיע לאולפן וצילם את התוכנית. סיקולסקי שלח את הצילומים לליאון רוזנברג, שניהל אז את ערוץ ביפ, רוזנברג צחק וביקש מהשניים להגיע לטסט. סרור וויצמן קיבלו תוכנית יומית בערוץ ביפ.

"יוסי פרח מהתוכנית ואני הלכתי ודעכתי", הוא אומר, "לא סבלתי לראות את עצמי על המסך, התביישתי ממה שיצא, חיכיתי שייגמר כבר. שם התפוצץ לי החלום מול העיניים ולקחתי את זה נורא קשה, כי איפשהו, חשבתי שאולי לא אהיה ספר יותר, התאכזבתי ממה שיצא".

טיול מטלטל במרוקו

אחרי שהסתיימו הצילומים, נסעו השניים למרוקו, כשהם מלווים בשרה אנג'ל ושי בכר, הבמאי של "ארץ נהדרת". "זה היה טיול שחיבר אותי לשורשים שלי, ושם כל הפאזל של הילדות שלי הורכב מחדש. התאהבתי במרוקו, פתאום רציתי להיות מרוקאי, מה שהתכחשתי אליו כל הזמן. אף פעם לא אהבתי את הסגנון והזה, אבל אחרי הטיול למרוקו נהייתי שלוך. הגענו לקבר של רבי חיים פינטו, ששוכן על צוק על שפת הים באסואירה, שחפים מלמעלה וקברים של ילדים מסביב לקבר של הרב. נפלתי אפיים ארצה, כל סיפורי הניסים והנפלאות מהילדות שלי עברו לי במחשבות, ואני שומע את אבא שלי מספר את כל הנפלאות שקרו מהצדיק הזה. בכיתי את נשמתי וביקשתי ממנו שיתפלל עליי לפני הקדוש ברוך הוא, שאם אתחתן ויהיה לי ילד, אחזור לכאן ואעשה לכבודו הילולה".

יום אחד, שלושה חודשים אחרי הטיול במרוקו, כשסיים את העבודה, נכנס לרכבו ובכה. הרגיש חלול לגמרי. "היה לי הכל ולא היה לי כלום. בבית הדלקתי נרות ובכיתי. אמרתי: 'ריבונו של עולם, נתת לי הכל אבל אין לי כלום, עברתי הכל בחיים, טעמתי מהכל, חסר רק ילד שימלא את החלל שנפער בי'. בכיתי והלכתי לישון. בבוקר התעוררתי, אבא שלי התקשר אליי למרות שמעולם לא צלצל אלי בימי שני, שאני לא עובד בהם, הוא ידע שאני אוהב לישון. הוא כאילו הרגיש את הכאב שלי. שאל אם אני בסדר, אם הנחתי תפילין ואמר שהיום זה יום מיוחד, כי זה ראש חודש שבט".

ויצמן סיים את השיחה עם אביו, וכמו בכל בוקר שני נפגש עם סרור בקאנטרי. "התחלנו בהליכון, ויוסי שאל למה לא עניתי לו בערב. אמרתי לו שהיה לי רע בנשמה. הוא אמר לי: 'אתה יודע, יוסי, טיילת בעולם, עשית חיים, ראית הכל מהכל, אתה חייב ילד'. עניתי לו, שמעולם לא הרגשתי מוכן יותר מעכשיו. איך שאמרתי את המילה 'עכשיו', הטלפון מצלצל ועל הקו הייתה נאוה. לקוחה שהסתפרה אצלי רק יום קודם לכן. היה שקט, ושאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה: 'אתה לא רוצה לעשות איתי ילד?'. עפתי מההליכון באותו הרגע. הרגשתי מיד שזו האמא של הילד שלי".

דיכאון אחרי לידה

בגיל 42 הפך ויצמן לאבא, רק אחרי שנישא בבית הכנסת, כדי להביא ילד בברכה. "אמנם את הכיפה הורדתי, אבל מאמין תמיד נשארתי, אני מניח את התפילין מהבר מצווה ולא מדליק אש בשבת. הפכתי לאבא לאליחי-חיים, המתנה הכי גדולה בחיים שלי היא הילד ונאוה, אמו, שאנחנו החברים הכי טובים בעולם".

אבל האבהות הביאה איתה גם טראומה. אחרי שנים של חיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד וחיי רווקות הוללים, באה המציאות וטפחה בפנים. "חשבתי שאני מוכן, אבל חייתי כמו אליסה בארץ הפלאות, דמיינתי רק קשת בענן וזיקוקי דינור, וכשאליחי נולד פגשתי רק חרא בטיטול ובכי בלתי נפסק וזה והוציא אותי מדעתי. נכנסתי לדיכאון של אחרי לידה, לא ידעתי איך להכיל את זה, אבל ביום שהוא קרא לי 'אבא' נשרף לי הלב, הלבה התחילה לצאת מכל חור אפשרי בגוף. התמכרתי לריח שלו. אני חושב שזה הדבר הכי חכם וגדול שעשיתי ואוי ואבוי אם לא הייתי עושה את זה".

האבהות גרמה לוויצמן להסתכל לעצמו טוב-טוב בעיניים. "כל החיים שלי, התאהבתי, כבשתי ופגעתי, מרוב שהייתי ילד מפונק. חשבתי שמגיע לי הכל והכל בא לי בקלות. גם באהבות שלי, בחרו בי, לא בחרתי. כשכבשתי וראיתי את הפרפור באהבה של הצד השני, שחררתי ועברתי ליעד הבא, כשהוא גוסס. זה קרה עד שנתנו לי לפרפר ולגסוס בעצמי, שם הרגשתי את אותו השיפוד הלוהט שהכנסתי באחרים, קורע לי את הלב לשניים ומרסק אותי לחתיכות. בכאב הזה נולדתי מחדש. שם למדתי שהחיים שלנו הם הד, מה שנקרא לו יחזור אלינו, מה שנעשה וניתן יחזור אלינו לטוב ולרע, שם למדתי לאט-לאט איך להיות טוב. הלכתי לכל מי שהייתי איתו במערכת יחסים וביקשתי סליחה, עברתי אחד אחד. הרגשתי שאני חייב לנקות על אותם פשעים שעשיתי שלא במודע, לא ידעתי שאני מכאיב עד שהרגשתי את זה בעצמי. למדתי הכרת תודה מהי. הייתי טיפוס קוטר, אף פעם לא מרוצה מכלום. הקשבתי כל החיים למלא נשים במספרה, לא אהבתי רכילות, אבל למדתי חוכמת נשים על בוריה והפכתי להיות היועץ במספרה, הגורו של הלקוחות שלי. למדתי שיש לי מתנה שהיא הפרדה מוחלטת בין ההיגיון לרגש. ההיגיון הזה, לדעת לנטרל את הרגש, הפך אותי לכל כך חזק נפשית, שנשים נפתחו בפניי, נשים שהיו הכי כספתיות בחיים שלהן, התפרקו אצלי לחתיכות".

כשרון הכתיבה

לפני כשנה הוא קיבל מתנה נוספת לחייו, את האפשרות לכתוב. "הייתי בפונטקאנה עם מיכאל אשש, וכשחזרנו עצרנו בציריך. היו לנו שמונה שעות המתנה וחברה שלחה אותנו למלון. חשבתי שזה מלון פושטי שבאים אליו להתרענן אחרי טיסות, אבל הגעתי למלון הכי יוקרתי בציריך ואני לבוש כמו ישראלי שהלך לאכול פלאפל בוואדי אחרי הים. מיכאל נרדם, אז ביקשתי מהמלצר דף ועט וכתבתי על הרשמים שלי מהמלון המפואר. כשמיכאל התעורר, הוא קרא ונקרע מצחוק, אמר לי שאני חייב להעלות לפייסבוק. עד שהמטוס המריא הקלדתי את הכל. הדיילת עברה וביקשה לכבות טלפונים, אבל לפני זה לחצתי 'סנד'. אחרי ארבע שעות, אני נוחת בארץ ומגלה 600 לייקים ו-400 תגובות. בעודי מתלהב מצלצלת אלי עורכת 'הד הקריות', מיכל גילת, ושואלת ממתי אני כותב. ביקשה ממני להתחיל לכתוב טור אישי".

ויצמן נשאב לעולם הכתיבה ולמרות שלא האמין שזה יתפוס, הטור שלו ב"הד הקריות", "50 גוונים של גוונים", עשה רעש גדול בקריות. "נשארתי בפה פעור ולסת שמוטה כל שבוע. אמרתי שזה לא יכול להיות, מסתלבטים עליי. כל שבוע התגובות גמרו עליי, ועדיין, לא האמנתי למה שקורה לי. באירועים, אנשים שכחו שאני ספר, דיברו רק על הכתיבה, קיבלתי הודעות שהטורים שלי ריפאו לאנשים את החיים. גם כשהחלטתי לקחת הפוגה, כי אני עובר דירה, אנשים ממש כעסו עליי. כמו בכל דבר, גם הפעם לא האמנתי. נשאר לי רק להגיד תודה, כי הכוח בתגובות שקיבלתי מדי שבוע, גרם לי לחלום על היעד הבא וזה לכתוב ספר, שיהפוך לסדרת טלוויזיה".

קצת לפני כן, הוא מאס בבילויים והבין שכדי להצליח הוא לא זקוק למספרה גדולה. הוא עבר למספרה קטנה יותר והחליט, לדבריו, שהוא לוקח חופשות כמו במשרד החינוך. לכן, הוא לא עובד בערבי חג, בחול המועד פסח ובסוכות.

גם האמונה שלו התחזקה לפני כשנה, כשהשתכנע לנסוע לקבר של רבי נחמן מברסלב באומן עם כל המי ומי של הקריות וחזר מטולטל עד עמקי נשמתו. "נסעתי בפעם הראשונה בציניות מוחלטת. התאים לי שזו הייתה נסיעה של גברים ונשים ביחד. הגעתי לשם וחטפתי את הבומבה של החיים שלי. חזרתי באורות. שם האמונה שלי התחזקה. שם הבנתי שבורא עולם לא יורד לרזולוציה של שטויות אלא חשוב לו שנאהב האחד את השני אהבת חינם. זה משהו שמשך אותי לחשוב על לארגן קבוצות של אנשים, גברים ונשים ולהתחיל לנסוע למקום הרוחני הקדוש הזה. היום אני לא יותר דתי, אני יותר מאמין".

הוא יושב מולי כמה שעות, מספר על חייו ואני רואה את חשבון הנפש עובר לו בראש, בדיוק כמה ימים לפני שהוא חוגג יובל להיווסדו, ימים ספורים לפני יום הכיפורים. "כל הזמן היו לי שש שנים של עבודה ושנה שביעית שבתון, כמו עבד. אבל אם בשנה השביעית העבד אומר 'אהבתי את אדוני', עושים לו חור בתנוך האוזן ומותר לו לעבוד עוד שבע שנים. לעבד מותר להגיד את זה שבע פעמים, 49 שנה ובשנת היובל כתוב: 'איש אל ביתו ומשפחתו תשובו וקראתם דרור בשנה ההיא שנת החמישים היא שנת היובל'.

"אני, כל החיים שלי הייתי עבד לפחדים ולרצונות שלי, אהבתי את אדוני הפחד, אהבתי את אדוני הרצונות של האחרים. עכשיו, בשנת היובל שלי, אני קורא דרור לחיים שלי ורוצה לשוב לביתי ולמשפחתי. זה אומר לתקוע יתד סוף-סוף בבית שלי, בתובנות שהרווחתי בכאב, כי רק מהכאב צמחתי. היום אני במקום מאוד שלם, אחרי שהגעתי לקבלה של עצמי. קבלה זה לקבל את עצמך כמו שאתה כדי שתוכל לקבל את האחר גם כשהוא לא כמוך".

בדוק גם

יהונתן קוזק בחתונה המשפחתית זמן קצר לפני שטבע למוות. צילום: משפחה

"אם עלינו ירד החושך, שלילדים אחרים יהיה אור"

איש לא תיאר לעצמו ששמחת החתונה תהפוך לעצב עמוק עם טביעתו של יהונתן קוזק, פעוט …

כלבת הפיטבול "קאיה" לאחר שנרצחה. צילום: פרטי

חשד: תושב קרית ים דקר למוות כלבה ששרטה את בתו

תושב קרית ים נעצר על ידי המשטרה בחשד כי הרג בדקירות סכין את כלבת הפיטבול …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *