הטעם שבזיכרון

לפני כשנה ראה אור ספר בישול ובו מתכונים מיוחדים שנכתבו על ידי אימהות שכולות לזכר בניהם שנפלו. הספר שכותרתו "טעם לחיים- אימהות שכולות מבשלות ומספרות", מכיל 130 מתכונים. אחת האימהות שהייתה מעורבת בהפקת הספר מספרת:  "זה לקח שבע שנים להוציא את הספר כי היה צריך לשכנע את האימהות השכולות לעשות את זה. יש אימהות שסיפרו שמאז שבניהן נפלו הן לא מסוגלות להיכנס למטבח. אוכל מסמל שמחה ומשפחתיות ולא כולן הרגישו שהן בשלות לחטט במקומות שמסמלים את הדברים הללו".

מאחורי היוזמה עומדות דינה קיט ועמותת משפחה אחת. קיט היא אם שכולה שאיבדה את בנה אופיר בפיצוץ ג'יפ ממולכד ברצועת עזה בשנת 2001, תשע שנים אחרי שבנה הבכור ישראל נפטר ממחלת הסרטן. היא משמשת היום מנהלת המשרד של משפחה אחת, עמותה המסייעת לקורבנות טרור, נפגעי צה"ל ובני משפחותיהם, והיא זו שערכה והפיקה את הספר. איסוף החומר לקח שש שנים והעריכה שנה וחצי, ולפני כשנה התקיימה בבית הנשיא השקה חגיגית ליציאת הספר. קיט מספרת: "האובדן של בני הראשון היה מכה קשה שלקח לנו המון שנים להשתקם ממנה. אופיר, בני האמצעי, היה מאוד דומיננטי ומלא שמחת חיים ותמיד אמר שאנחנו צריכים להמשיך לחיות, ואז בשנת 2001, קיבלנו את הדפיקה בדלת. אופיר התעקש לתרום למדינה ולהיות קרבי אז הוא התגייס לגבעתי ונפל כשנה וחצי אחרי הגיוס. את שני הבנים שלי איבדתי ביום שישי, שהוא יום של משפחה, בישולים ובני בית. בשבילי, יום שישי זה יום קשה, יום של בישולים עם דמעות וקושי. אני עומדת במטבח, מערבבת, מתבלת, מבשלת ונודדת בזיכרונות ושיחות עם הבנים שלי. לאט לאט, עם הזמן הפסקתי להכין את התבשילים שילדיי אהבו".

ומתי עלה הרעיון לספר?

"הרעיון לספר היה קיים אצלי 11 שנה. כשנתיים מנפילתו של בני אופיר, רציתי להוציא ספר מתכונים בעזרת עמותת משפחה אחת שהגיעה אלינו וחיבקה אותנו. אני עבדתי 25 שנה בהדסה הר הצופים, ואחרי הנפילה של אופיר לא היה לי הכוח להתמודד ולעבוד. אחרי שנתיים עזבתי את העבודה ולמחרת הגעתי לעמותה בהתנדבות מלאה ומאז אני שם כבר 13 שנה. העמותה נתנה לי יכולת לגלות בתוך עצמי שאני מסוגלת ויכולה לחבק את הכאב, להמשיך הלאה ולעשות למען אחרים, יחד עם כל הצוות המקסים. אני עובדת צמוד עם שונטל בלזברג, מקימת ומנכ"לית עמותת משפחה אחת, שהיא העוגן שלי, נותנת לי כוח, עוזרת לי ותומכת בי כל השנים האלה.

"העליתי את הרעיון של הספר מול שונטל והיא מאוד תמכה בי. שאלה איזה ספר הייתי רוצה, ואני עניתי שאני רוצה שייצא ספר עוצמתי, אופטימי, שמח וצבעוני ושחשוב שדרך הספר והאוכל תיווצר המשכיות. אוכל זה חיים, בלי אוכל בן אדם לא מתקיים, ורציתי להביא את הבנים והבנות דרך האוכל ולהנציח אותם דרכו. רציתי שהספר לא יהיה יותר קשה ממה שהוא במהותו, והתמונות, המתכונים והחיוכים, מעבירים עוצמה. הייתי רוצה שהספר יהיה בכל מדף ובכל בית לזכר הילדים שהם היקרים לנו מכל. בעולם נורמלי ילדים קוברים את ההורים וכאן במדינה העניין התהפך והעולם נחרב עבורי. למרות שאיבדתי שני בנים אני מחפשת כמה שיותר דברים טובים וחשובים. המסר של הספר הוא לראות את הצבע והחיים בכל האפור והשכול במדינה.

"אני העורכת הראשית של הספר, מיכל גליק עזרה לי לערוך והצלם הוא יצחק גליק. העמותה מימנה את כל ההוצאות וכל הצוות עזר ועמל. אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אני מקבלת פידבקים טובים ורואה שאנשים מתחברים לספר שגם יכול להיות מתנה פלאה כי הוא מקסים וחשוב ויכול להעניק הרבה כוחות כי יש בו אופטימיות והרבה יופי. זו ההנצחה הכי טובה לבנינו. הייתי מאחלת לכל עם ישראל שלא נדע ימים עצובים ושבנינו ובנותינו יחזרו לביתם בשלום".

בין האמהות המציגות מתכונים בספר ניתן למצוא את יהודית זגורי משלומי, אמא של אשר ז"ל, רוזליה מויסייב מעכו, אמא של גדי ז"ל ותמי באלוה מכרמיאל, אמא של נדב ז"ל ששיתפו את "צפון-1" בסיפורים על ילדיהם.

אשר זגורי ז"ל

יהודית זגורי משלומי, איבדה את בנה אשר זגורי ז"ל שנפל ב-14 בפברואר 2002, סמוך לנצרים, בן 21 בנופלו. הותיר אחריו הורים – מיכאל ויהודית, אחים – אבשלום ונתנאל ואחיות – שרית ורחל. אשר נפל בפעילות מבצעית. סמוך לצומת נצרים הופעל מטען חבלה קטן על שיירת אזרחים. למקום הגיע טנק המרכבה שבו נמצא אשר, עם עוד שלושה חברי צוות, כדי לאבטח את הציר. עם הגעת הטנק הופעל על השביל מטען רב עוצמה שהכיל כ-100 קילוגרם חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ התבקע הטנק והצריח הועף למרחק כמה מטרים. אשר נהרג במקום.  יהודית משתתפת בפעילויות של משפחה אחת ומתנדבת בחלוקת משלוחי מנות בפורים. האחים השתתפו בפעילויות של מחלקת הבוגרים. היא סיפרה: "בחרתי במתכון בשר כבש עם יין, שקדים וצימוקים כי הבן שלי מאוד אהב את התבשיל הזה. כאשר הספר היה מוכן היה מאוד מרגש לקבל אותו והספר הוא רק אחת מהדרכים בהן הנצחתי את בני".

באילו עוד דרכים הנצחתם אותו?

"הכנסנו ספר תורה על שמו, עשינו חלונות ויטראז'ים בבית הכנסת בשלומי איפה שהוא היה מתפלל, אנו מקיימים את 'צעדת אשר' בה משתתפים תלמידים מכיתות א' עד ו' שכוללת גם אנשי צבא וחיילים, מאחורי הבית שלי עשו גן זיכרון לזכרו, גן שעשועים, שם היה משחק כשהיה ילד וזה מאוד מזכיר את התקופה שהיה שובב קטן. אשר גם היה אמן ויש לי המון ציורים שלו ואנחנו מקיימים אחת לכמה זמן, תערוכות של הציורים שלו במתנ"ס ביישוב. היו לו ציורים מאוד מיוחדים שתלויים אצלנו על הקירות בבית. הוא היה ילד מוכשר וחייכן שעזר לכל אנשי השכונה. כל הילדים שלי נפלאים וכל אחד מוכשר בתחומו, יש לי נחת, אבל חסר לי הבן שלי שהיה מאוד קשור אליי. הוא היה הבן השלישי, הוא למד בשלומי וזה כנראה היה כדי שאני אראה ממנו כמה שיותר".

גדי מויסייב ז"ל

רוזליה מויסייב מעכו איבדה את בנה גדי מויסייב ז"ל, שנפל ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה, ב-12 ביולי 2006, לפני כמעט 10 שנים, בן 19 וחצי בנופלו, הותיר אחיו הורים – אליעזר ורוזליה, אח – אמיל, ושתי אחיות -אלינה וויקטוריה. גדי ז"ל פיקד על הטנק שנכנס לשטח לבנון על מנת לסייע במטרה לחלץ את החיילים החטופים, צוות הטנק נהרג כשהגיע עם כוח חילוץ אל טנק שעלה על מטען גחון בתוך שטח לבנון. רוזה ואליעזר משתתפים בפעילויות של משפחה אחת וויקי משתתפת בפעילויות של מחלקת הבוגרים.

רוזליה סיפרה: "הציעו לכל האמהות לכתוב מתכונים. אז בחרתי מתוך שניים שחשבתי עליהם, במתכון אחד שהוא ממש אהב וזה המתכון של העוף ממולא באורז. גדי היה משתגע עליו כבר מהריח ואיך שהיה נכנס הביתה היה אומר 'איזה ריח, אין כמו בבית'.

הוא היה בחור שקט ואהב לעזור לכל אחד שהיה זקוק לעזרה. בחור עם לב רחב. הוא אהב שלום ולא היה בנוי למלחמה. רק שלום. גדי היה כדורסלן, למד בתיכון דרסקי עכו ובכיתה י"ב הציעו לו ללכת לקבוצה של מקצוענים. הוא היה נוסע להתאמן בנהריה. אני שמחתי שהוא ספורטאי אבל הייתה לי חשובה גם ההשכלה שלו וחשבתי שזה לא הזמן המתאים לכדורסל. אז הוא עזב את זה ולמד אבל כשהיה זמן פנוי היה הולך תמיד לשחק. אחרי שהוא נפל היינו עושים במשך הרבה שנים טורניר כדורסל בעכו לזכרו ולכבוד יום הולדת שלו שחל ב-25 באוקטובר. אחרי כמה שנים הפסקנו והשנה, כאשר מציינים 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, 10 שנים לנפילתו ואת יומולדת 30 שלו, נחזור לטורניר. גדי היה בן טוב. דאג לי וחשב עליי הרבה. היה אומר 'אל תדאגי לי אמא, למרות שגם אמר 'למרות שנעים לשמוע קול של אמא אוהבת'. היה בחור טוב, אח טוב וחבר טוב. בכל שנה אחרי יום הזיכרון החברים שלו באים אלינו הביתה, יושבים, מדברים וצוחקים וזה כאילו הוא איתנו. זה נותן הרגשה שאם לא שוכחים אותו אז הוא איתנו. ספר המתכונים מדהים, יפה ובאמת השקיעו בו הרבה. זה עשה לי גם שמחה וגם עצב. זו אחת מהדרכים לעזור לנו לזכור ולהנציח אותו. בעכו יש גם פארק לנופלים שם גם מוזכר השם שלו".

נדב באלוה ז"ל

תמי באלוה מכרמיאל איבדה את בנה נדב באלוה ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה בקרב מרון א-ראס. משפחתו הנציחה את דמותו מיוחדת במספר מפעלים חשובים.  ההנצחה הגדולה היא בקרן מלגת לוחם, בה מחלקים בכל שנה מספר רב של מלגות על שמו של נדב לחיילים לוחמים. המשפחה גם מאמצת את כושר אקסטרים – יחידה לקראת גיוס המאמנת בני נוער להכשרה ליחידות מובחרות, וכל שנה המסע הראשון מוקדש לזכרו של נדב. האב אליפז והאח יותם צועדים עם בני הנוער במסע, בסופו מתקיים כנס בו מסופר על המורשת של נדב וכל המשתתפים מקבלים חולצות.

בכרמיאל גם פועלת קבוצת כדורסל על שמו וקיים מצפור על שמו שהפך לאתר בו מבקרים חיילי אגוז בהכשרות וכן חיילים מיחידות שונות אחרות, להם המשפחה מספרת את סיפורו של נדב. בנוסף מתקיימת ריצת לילה בשיתוף עם אגודת הסטודנטים בבראודה , פעמיים בשנה אחת בכל סמסטר.

על דמותו המיוחדת כתבו בני המשפחה: "לוחם סיירת אגוז גאוותו, אחוות אחים נשמתו, נופי ישראל אהבתו. נדב דמה למלאך לבן שנשלח לעולמנו לתקופה מוגבלת בכדאי לעזור ולהטיב וכאשר יום אחד בלא הודעה הוא עוזב, הוא אינו משאיר אחריו דברים חומריים אלא רק זיכרונות. נדב לא השאיר אחריו דברי שירים, סיפורים, ציורים, האמנות בשבילו הייתה אהבת האדם והנתינה האין סופית והסיפוק. מאז ילדותו התבלט בצניעותו, נועם הליכותיו באחריות ובמסירות רבה. עוד שהיה בגיל 6 דאג להביא את אחותו מהגן הביתה ולדאוג לה וכמובן גם לאחר מכן שנולדו אחיו הקטנים. תמיד ידע להגשים את מטרותיו בצנעה ובשקט ורק לאחר מותו התברר לנו עד כמה מים שקטים חודרים עמוק בהערצת חבריו. כוחו היה בהעברת מסרים בשקט".

על ההחלטה להשתתף בספר המתכונים היא הסבירה: "פנו אליי ממשפחה אחת לתת מתכון שנדב מאוד אהב, והחלטתי לתת את המכון של עוגת שוקולד, קוקוס ואגוזים, שאנחנו אוהבים ונדב מאוד אהב".

על הבחירה בעוגת הקפה סיפרה תמי: "בשבת קיצית אחת, כשנדב עוד היה בטירונות, החלטנו לנסוע לבקר אותו במלון הצפון בקריית שמונה, שבו לן עם חבריו. כששמע שאנו עומדים להגיע, ביקש ממני שנביא איתנו עוגה לחבר מהצוות, שחוגג בדיוק באותו היום יום הולדת. מיד טרחתי והכנתי את העוגה האהובה עלינו במשפחה. את החבר ששמו אור נדירי, הפתענו בעוגה ובשירי יום ההולדת. נדב היה מאושר. פתאום ראינו איך אור נדלק בפניו והוא מסתובב כאילו אין מאושר ממנו, כי זה מה שאפיין את נדב יותר מכל – הדאגה לזולת, יחסי הרעות והחברות, ואהבת האדם באשר הוא".

את ממשיכה לבשל את מה שנדב אהב?

"כן בהחלט, היו עוד מאכלים שקשורים באירועים שנדב זימן לנו. מספר פעמים כאשר הם שהו במקום קרוב לכרמיאל, כמו רמת הגולן ועוד, הוא היה מתקשר ומבקש שאביא להם את הדברים הטובים שאני מבשלת, עם הפיתות שאני אופה בעצמי. הם קראו לי: אמי הגנרלית".

תמי מבקשת להודות לעמותת משפחה אחת על הרעיון לספר ועל כל מה שהם עושים למען המשפחות, ההורים והאחים.

עמותת משפחה אחת

עמותת משפחה אחת הוקמה לפני כ-15 שנה על ידי שונטל ומארק בלזברג, כאשר שונטל היא מנכ"לית העמותה עד היום. בזמן הקמת העמותה, משפחת בלזברג, במקור מקנדה, הייתה אמורה לחגוג בת מצווה לבתם בירושלים. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה והמדינה בכלל והעיר ירושלים בפרט, חוותה לא מעט פיגועים. בצל הפיגועים ביטלה המשפחה את הגעתה לירושלים ובמקום, החליטה לקחת את הכספים שיועדו לבת המצווה ולהשקיע אותם בפרויקט החברתי שהפך לימים לעמותה שמלווה משפחות של נפגעי טרור, משפחות שכולות של חללי צה"ל שנהרגו בפעולות טרור ומשפחות של פצועים. תחומי הסיוע מגוונים וכוללים בין היתר סיוע כספי הכולל תמיכות חודשיות, מלגות לימודים, סיוע בהנצחה, סיוע רפואי, סיוע נפשי, גיבוש על פי חלוקה לקבוצות גיל ומשפחות, ייעוץ משפטי וכלכלי ועוד.