יום שבת , דצמבר 15 2018
בית / חדשות מקומיות / הבתולה של קרית ים: עכשיו הסרט
לנה (ג'וי ריגר) היא נערה בת 16 שכל מה שהיא רוצה זה לברוח לתל אביב ולהתחיל לחיות (צילום: דמיאן דופרן)
לנה (ג'וי ריגר) היא נערה בת 16 שכל מה שהיא רוצה זה לברוח לתל אביב ולהתחיל לחיות (צילום: דמיאן דופרן)

הבתולה של קרית ים: עכשיו הסרט

מה שמדהים בסרט החדש "אין בתולות בקריות" (מעבר לסיפור ההזוי אך האמיתי עליו הוא מבוסס) – הן התגובות המנוגדות לכוכבת הראשית של הסרט – קרית ים. בפסטיבלים בניו יורק ובפריז, הצופים כל כך התלהבו מהסרט, עד ששאלו את הבימאית קרן בן רפאל איך אפשר להגיע לחוף שבו הוא צולם והאם באמת אין בקרית ים רבתי בתי מלון שאפשר ללון בהם (התשובה: אין).

אבל פה בלוקאל, תושבי קרית ים, חלקם לפחות, אהבו פחות את הסרט ואפילו התעצבנו ממנו. הם טענו שהקריה מוצגת בו באור לא ממש מחמיא כפריפריה שולית, משעממת ואפרורית שנתקעה במנהרת הזמן 30 שנים לאחור, עם בית קפה יחיד וכושל, עיר סתמית שהגיבורה הראשית בסרט רק מתה לברוח ממנה אל העיר הגדולה. מזל שראש העירייה דוד אבן צור שנכח בהקרנות שהתקיימו בשבוע שעבר בקריה, נותר ניטרלי משהו, ורק אמר שהסרט קצת מזכיר לו את הניינטיז.

לא עוד קלישאה

הסרט "אין בתולות בקריות", שיצא לאקרנים לפני כשבועיים, מבוסס על אגדה אורבנית שפורסמה בכל העולם באדיבותו של דובר העירייה, נתי זילברמן, שעדיין מכהן בתפקיד, ואגב, דווקא אהב את הסרט, לדבריה של בן רפאל.

"קרית ים היא עיר ישנונית וענייה, החופים ריקים, העסקים מדשדשים והנוער משתעמם למוות" – כך מתואר הסרט בסינופסיס שנשלח לתקשורת. לנה (בגילומה של ג'וי ריגר) היא נערה בת 16 שכל מה שהיא רוצה זה לברוח לתל אביב ולהתחיל לחיות. אמה אירנה (יבגניה דודינה הנהדרת) מעבירה את ימיה בציפייה שבית הקפה השומם שלה יתמלא בלקוחות, אך לא עושה דבר בנידון. בת דודתה של לנה, תמר, מתעקשת ללבוש שמלות של נסיכות ולשאול אותה שאלות אבסורדיות על אהבה. הזמן עומד מלכת, ונראה שחייה של לנה לעולם לא יתחילו. עד שיום אחד, שמועה על בתולת ים ששוחה בחופיה של קרית ים מעירה את העיר מתרדמתה. בסרט תיהנו גם מדמויותיהם של צ'קי (מיכאל אלוני), משורר חסר פרוטה, שעובד כעיתונאי ובא לחקור את המקרה ובדרך גם להימשך ללנה, אך מבין את האיסור בלהיות עם נערה, ויהודה חלובה (רמי הויברגר) ראש העיר המגלומן, שבתוכו אדם מפוחד המציע מיליון דולר עבור ההוכחה לקיומה של בתולת הים.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-2009, כשהדובר זילברמן כנראה התלבט איך להעלות את קרית ים על המפה וסיפר על דייגים שראו בתולת ים בחוף. הדייגים, כך על פי הסיפור, הלכו לראש העירייה דאז שמואל סיסו, סיפרו לו את אשר ראו והעירייה הבטיחה מיליון דולר למי שיצליח לתעד את הייצור המיתולוגי. עד מהרה התפשטה השמועה לא רק ברחבי הארץ אלא בכל העולם, והעיתונאים נהרו לחפש את הבתולה.

זהו סרטה הראשון של בן רפאל, תל אביבית, שהתלהבה מאוד מסיפור בתולת הים. בן רפאל אף זכתה לאזכור גם ב-CNN וב-BBC. הסרט, שהוקרן בכמה פסטיבלים בינלאומיים, קטף כמה פרסים, לידיעת ראש העירייה אבן צור.

בן רפאל אומרת שהיא ממש לא התכוונה להביא עוד "קלישאה על הפריפריה", כפי שכינה זאת אחד המבקרים. לדבריה, היא נדלקה על העיר, התלהבה מבנייני הרכבת ומחנות הביצים שהזמן עוד לא העלים, ולא תאמינו איך היא בכתה כשקרית ים נפרדה מהלווייתן המיתולוגי שלה, אפילו שהיא בכלל ילידת רמת השרון.

הייתה לך איזו זיקה מקומית לקרית ים או שהסיפור פשוט הדליק אותך?

"הסיפור הדליק, אבל אחר כך נסעתי לקריות וגיליתי את היופי של המקום הזה, הקשר בין חוף הים לארכיטקטורה, מאוד מורגש כאן תבלין מעניין של אנשים שהגיעו מכל מיני מדינות. כשמתחילים לעשות סרט, יש מודעות לכך שזה הולך לקחת הרבה זמן, אז משהו שם חייב להיות מספיק חזק, בתשוקה להראות מקום או לספר סיפור כי זה תהליך ארוך וקשה. מכיוון שזה סרט דל תקציב ניסו לשכנע אותי לא לצלם בקרית ים, כי יותר זול לצלם במרכז ולא לסחוב צוות עם לינה וכל זה, אבל לא יכולתי לדמיין שהסרט לא יצולם שם. למעט בית הקפה שצולם בבת ים, זה האלמנט היחידי הלא מקומי, ומשם הבנתי שאני יכולה ליצור מעין קרית ים משלי, כי זה לא סרט דוקומנטרי על קרית ים".

ההקרנות בקרית ים

בחמישי שעבר הוקרן הסרט בבית יד לבנים בקרית ים. בשתי הקרנות שהוצגו אחת אחרי השנייה, התחושות של הקהל היו מעורבות עד כעוסות. בהקרנה השנייה בן רפאל קצת הרגיעה את הרוחות. "התגובות היו מעורבות. בהקרנה הראשונה כחצי מהקהל היה עצבני ממה שראה. אמרו לי 'למה את מראה אותנו באור כזה', 'את מציגה את קרית ים כמו עיירת פיתוח'. היו שם כמה צעירים בני 30 פלוס שניסו להגן על הסרט ואמרו שהוא מציג את קרית ים באור יפה בזכות הצילום. היה שם אחד, שהוא בן לעולים מחבר המדינות, שאמר שהוא מרגיש קרוב מאוד לדמות של לנה, כי הוא גם לא מדבר רוסית ותמיד רצה לעזוב את הקריה. לפני ההקרנה השנייה, שבה נכח ראש העיר, עליתי לבמה ואמרתי לקהל מראש. 'תקשיבו, זה לא דוקומנטרי. זה לא אתם, אלא סרט. ניסיתי מראש להקדים רפואה למכה".

ביקורת אחת אמרה שהסרט הוא קלישאה על הפריפריה. אז אולי התושבים קצת קצת צודקים בתחושותיהם?

"לדעתי לא. מבחינתי אלה לא קלישאות. בלי קשר לקרית ים, התגובות לא תפסו את הסרט כמו שניסיתי לכוון אליו, וזה בסדר גמור. אני חושבת שאנשים שכן התחברו אליו ראו יותר את מה שניסיתי לכוון, מעבר לסרט עצמו. יש אנשים שכתבו לי דברים שמאוד ריגשו אותי. אני באתי לזה עם הרבה מאוד אהבה לדמויות. יש לי משהו שבין נוסטלגיה לרומנטיקה כלפי המקום הזה והוא מצא חן בעיניי. ראש העיר אמר שזה הזכיר לו ים בניינטיז, שזה מאוד יפה, ויש באמת משהו בזה. הסרט הוא על תקופתנו. יש בו סמארטפונים, אבל האווירה היא כזו והייתי מודעת לכך ורציתי בזאת. הוא מאוד מזכיר לי משהו מתקופת ההתבגרות שלי ברמת השרון, וגם שם רציתי כל הזמן להגיע לתל אביב.

"הסרט מדבר על אגדה. ראש העיר בסרט הוא לא ראש העיר האמיתי, והאנשים שמוצגים בו הם לא כאלה שפגשתי בקרית ים. אנשים רבים שצפו בסרט בחו"ל, שאלו אותי אם אפשר לבקר בקרית ים כתייר ואם יש שם מלונות, כי הם נדלקו . זה נדיר. רוב האנשים בארץ אפילו לא מכירים את קרית ים. זה די מדהים שיש חוף כזה פלאי שם.

"הסרט הוא מצב יותר מאשר מקום. בית הקפה בסרט, למשל. חיפשתי מקום עם שלושה חלונות לים, משהו שירגיש כמו סירה נטושה וישדר תלישות, אלא שבתי הקפה שמצאנו על החוף בקרית ים, היו הרבה יותר מגניבים ומודרניים וזה פחות התאים. הסרט הוא לא תעמולה לקרית ים. הוא מציג סיפור פיקטיבי שמסתמך על משהו שקרה במציאות".

האם אירנה (יבגניה דודינה) מעבירה את ימיה בציפייה שבית הקפה השומם שלה יתמלא בלקוחות (צילום: דמיאן דופרן)
האם אירנה (יבגניה דודינה) מעבירה את ימיה בציפייה שבית הקפה השומם שלה יתמלא בלקוחות (צילום: דמיאן דופרן)

פריפריה או לא, ברור לך שאנחנו מוצפים בקריות בבתי קפה.

"בקרית מוצקין מצאנו בקלות, בקרית ים הרבה פחות, אבל אכלתי שם אחלה פלאפל, וזה בדיוק העניין. יש בה משהו מהפנינה שנשארה. יש בה את הפער בין דובר העירייה שמוציא סיפור כזה ומגיע איתו ל-BBC ובין מה שבאמת קורה בעיר. הסתובבתי וניסיתי לדבר עם אנשים על מה שקרה שם, וזה לא עניין אף אחד. חזרתי מאוכזבת. חלקם כלל לא ידעו על הסיפור וחלקם אמרו שזה היה אז תרגיל בחירות ושאת מי זה מעניין. בזמן הצילומים אנשים הגיבו אחרת. רמי הויברגר הצטלם כראש העיר, והם נמשכו לזה. אחד אפילו אמר שהוא באמת ראה את בתולת הים והתחיל לספר על זה סיפור שלם, צילמנו אותו וזה היה מקסים. יש בסרט רמת ריאליזם שהיא טיפה מעל המציאות הרגילה. זה לא סרט שמצולם עם מצלמת כתף ברחובות".

אין לווייתן על החוף

זהו סרט הביכורים של בן רפאל, בת 40 ואם לשניים. היא למדה קולנוע בפריז ועסקה גם בהפקה דוקומנטרית לטלוויזיה. הוא צולם לפני שנתיים, במשך 17 יום, ודווקא בעונת החורף, למרות הוויית הים שאופפת אותו. "חלק מהקושי נבע מכך שהסרט היה אמור להרגיש כמו קיץ. ג'וי הייתה לבושה ממש קצר, ובסצנות שהם נכנסו למים היה קושי פיזי להתמודד עם הים במצב הזה", נזכרת בן רפאל, "התושבים שימשו ניצבים. ברגע שנכחו במקום אנשי צוות ומצלמה האנשים פשוט באו, והייתה היענות מאוד יפה. שמתי לב שהגיעו יותר מבוגרים. אני לא אומרת שאין צעירים בקרית ים אבל אלו שראינו יום יום היו אנשי ים, חבורות ופרלמנטים שמשחקים שחמט ושש-בש".

בן רפאל התחברה מיד לקריה. "הסממנים הנשכחים האלו, שאני זוכרת אפילו מרמת השרון, הם קסומים. חנות שמוכרת רק ביצים או רחובות שהם הרבה יותר מעניינים – זה הייחוד של קרית ים וזה מושך לצלם שם. לא פחונים אלא יופי של דברים שעוד לא הרסו. רחובות עם בניינים כבדים מאוד. נדמה לי שהם סובייטים. ואת יודעת איך בכיתי על הלווייתן של קרית ים?".

לא הייתי מנחשת לעולם.

"אני זוכרת שעד לפני שלוש שנים היה לווייתן מהמם על החוף. פסל ישן ומושלם. יום אחד אני מגלה דרך צפייה בסרטון וידיאו שהרסו את הלווייתן, ובדיוק על זה אני מדברת. דברים שיותר ויותר הורסים והופכים את כל הערים לאותו הדבר. רצינו שתהיה בסרט תזכורת לאותו לווייתן, אז ציירנו לווייתן על צינור בחוף, להשאיר לו חותם בכל זאת".

הסרט גרף את פרס הבימוי בפסטיבל מונטנגרו, את פרס איגוד המבקרים הבינלאומי בפסטיבל בירושלים, וגו'י ריגר לקחה את פרס השחקנית בפסטיבל טרבקה בניו יורק. בנוסף הסרט הוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן האלמותי.

סרטה הראשון. הבמאית קרן בן רפאל (צילום: איריס נשר)
סרטה הראשון. הבמאית קרן בן רפאל (צילום: איריס נשר)

בן רפאל אומרת שלקח לה כמה שנים עד שיצרה וסיימה את הסרט, אבל כנראה זה השתלם. "זו פעם ראשונה שנחשפתי. עולם אחר שרציתי לספר. היו דברים שהשפיעו עלי ונכנסו לתסריט, כאלה שקיימים במציאות. בין אם זה סיפור בתולת הים או סיפור ניסיון מכירת החוף. יש קטע בסרט שאירנה מתעצבנת שרוצים למכור לה את בית הקפה, ואז רואים בחדשות יזם שמנסה למכור את החוף באתר EBAY. זה מה שקרה שנתיים אחרי הסיפור של בתולת הים, קראו לחוף 'חוף הבתולה' וניסו למכור אותו למשקיעים. היה לי גם חשוב להעביר סוג מסוים של אנשים שראיתי על החוף בקרית ים. יש צלם קרייתי מוכשר ששמו אבי בן זקן. כל הזמן הסתכלתי על התמונות המדהימות שלו, רק שאצלו הן דוקומנטריות. בסרט רואים את לנה הולכת מבית הקפה לעיר. אנשים יושבים בטיילת, אלה באמת חבר'ה של הקריה. הרבה פריימים בסרט נוצרו בהשראה של בן זקן.

"גם סוף הסרט נשאר פתוח במכוון. נותן לכל אחד לפרש אותו בדרכו. שניים יישבו יחד ולכל אחד תהיה מחשבה שונה על הסרט. הסרט משאיר מקום לצופה ואני אוהבת את זה. הוא לא לגמרי מאכיל בכפית אלא משאיר לצופה את האפשרות לענות בעצמו על השאלה של מה קרה שם".

פסל הבתולה בקרית ים (צילום: דוברות העירייה)
פסל הבתולה בקרית ים (צילום: דוברות העירייה)

בדוק גם

למי קראת מאכער? צדוק כהן צילום פרטי

צדוק כהן מחדרה תובע את אבי גבאי בגין לשון הרע

חבר הליכוד הוותיק מחדרה תבע את יו"ר מפלגת העבודה על שכינה אותו "מאכער" בראיון לכלכליסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *