האחיות לבית אביב, שרון בת ה-46, גל בת ה-42 ויעל בת ה-35, גרות בפרדס חנה כרכור, ואף שכל אחת מהן עוסקת בתחום אחר, יש קרבה רבה ביניהן ובהלך הרוח שהן יוצאות ממנו. השלוש הן בנותיה של הפסלת אילנה אביב.
שרון אביב אולריך, אם לשלוש בנות, טליה, נעמי ומיכאלה ("מיחזרתי את שלישיית הבנות שלנו", היא אומרת בחיוך), בוגרת לימודי מחול ותיאטרון בארץ ובלונדון, מנהלת כבר 25 שנים את המרכז הרב תחומי למספרי סיפורים "גולם", המשלב בית ספר למספרי סיפורים, סדנאות לארגונים, פרויקטים מיוחדים ומופעים. גל אביב קלדרון, אם לתאומים אביגיל ויואב, בחרה בעולם התיאטרון, והיא משחקת, מביימת, תסריטאית ומנהלת אמנותית של תיאטרון התיבה שלה ושל בעלה, יניב קלדרון. היא מלמדת תיאטרון באנסמבל סדנאות התיבה הייחודי ועטור הפרסים בנוסף לפעילות שנעשית בחצר התיאטרון בפרדס חנה, התיאטרון מופיע בהצגות ברחבי הארץ, באולם הבית במוזיאון תל אביב ובפסטיבלים של תיאטרון באזור. ואילו יעל אביב בהריר, אם לתמר ויהונתן, בוגרת בצלאל, עסקה שנים רבות בעיצוב תפאורה ואביזרים לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. בהמשך הייתה בעלת עסק לעיצוב אירועים בשם גרילנדה, עד לאחרונה, ועם הולדת יהונתן בן השנתיים עשתה הסבה לעיצוב פנים.
כל אחת שונה וייחודית בתחומה ובדרכה, אבל בישיבה עמן בולטת התחושה שהן מכור היתוך אחד. הן דומות לא רק חיצונית, אלא באנרגיה המשותפת. מהי אותה איכות משותפת? "כולנו עצמאיות ויזמיות, וזה דבר שטבוע בנו", מחדדת גל. "לא היינו שכירות אף פעם". כך למשל, גל הייתה אופה בעבר עוגות לבתי קפה, וברגע שיעל השתחררה מצה"ל התחילה למכור בזכרון יעקב כובעי צמר סרוגים. לשלוש ברור מי ומה היה מקור ההשראה שהביא אותן לגישה לחיים הזאת: הוריהן. "נולדנו לבית של עצמאים ויזמים. אמא הייתה אמנית עצמאית כל השנים, ואבא היה איש עסקים רב פעלים שהמציא את עצמו הרבה פעמים מחדש. הגישה הייתה 'קום ועשה', לברוא את עצמך כל פעם, לעשות הכל גם מכלום. גדלנו בבית שחווה גם טלטלות, אבל למדנו מהן. הבית תמיד היה מאוד פתוח, זה היה בית שהייתה בו הרבה התעסקות עם הרגש, וכל הרגש היה בחוץ. כל אחת לקחה את עולמה הרגשי לעיסוק שלה".
ההורים התגרשו לפני שנים רבות ושלוש הבנות גדלו בהרצליה, והגיעו לפרדס חנה כרכור בבגרותן – קודם שרון, אחר כך גל, אחריה אמא אילנה, ולבסוף יעל. "גדלנו בבית בלי פחד", הן מחדדות. "ההורים תופסים את החיים כמשחק, ולא צריך לפחד לשחק. אמא היא חסרת פחד לחלוטין. כשהיא מגיעה לים, היא נכנסת ישר לעומק, רחוק. לנו תמיד אין בטריה בטלפון, ואם מתכננים ארוחת ערב לשש, היא תתחיל בשבע וחצי. אמא שלנו היא האדם הכי אופטימי בעולם, וזה מוביל גם אותנו להיות אביביות". כאנקדוטה שממחישה את החשיבה החיובית הנצחית של האם, שרון מספרת: "לבן זוגי הייתה יום הולדת 50 בשבוע שעבר. היו הופעות, ועוגה ענקית שברגע שהובאה לבמה עפה ביחד עם הנרות. אמא אמרה: 'לפחות נשארה חצי עוגה'".
כיום הן גרות קרוב אחת לשניה ומהוות עוגן אחת לשניה. יש להן מפגשים מרוממים של השראה שבהן הן מתכננות יחד דברים. כך למשל, יעל עיצבה את כל התפאורות להצגות של תיאטרון התיבה של גל. אלחרונה הן הרימו פרויקט עבור אמן: "היא הייתה צריכה לפנות במפתיע את הסטודיו שבו עבדה, אחרי 12 שנים, והיו בו פסלי ענק שלה. בתוך זמן קצוב מאוד הרמנו יחד תערוכה של עבודותיה, ולצורך העניין הכנו את העבודות למכירה, שיווקנו, עיצבנו את המכירה כשיעל הפכה את הסטודיו לגלריה, עשינו עיצוב גרפי, שלטים, שיווק בפייסבוק, היינו שותפות במכירה. המכירה הייתה הצלחה מסחררת". גל מספרת: "כל הזמן זה ככה. כשיש לי פסטיבל, שרון ויעל באות ומשתתפות. תמיד יש יד עוזרת בכל פרויקט".
חיים של יזם שבורא את עצמו מחדש כל פעם הם אינטנסיביים מבחינה רגשית. "אנחנו חיות מפרויקט לפרויקט, החיים שלנו מאוד עמוסים, רכבת הרים רגשית", הן מאשרות, אבל לאחרונה ניכר בשלושתן רצון להירגע ולהתמסד קצת, בהשפעת בני זוגן, שגם בבחירתם יש משהו משותף: "שלושתם שונים אחד מהשני, אבל כל אחד מהם הוא עוגן, לא רכבת הרים". שרון החלה לבחור לעבוד במקומות יותר קרובים לבית, יעל פתחה את העסק לעיצוב פנים בעקבות רצון להירגע, וגל פנתה באותה מטרה לבימוי, תסריטאות והוראה ופחות מתרוצצת בארץ בהופעות. אבל תמיד צץ לו פרויקט משפחתי שמלכד אותן סביב העשייה. "יש לנו צרך אחת בשניה, להרים טלפון, להיות בקשר, להתייעץ. גם הילדים הם בני דודים מאוד מלוכדים".
"אנחנו מכניסות לכל דבר משהו שמעבר, השראה", מסכמת גל. "אנחנו עובדות לא רק בשביל הכסף. מקדישות המון תשובת לב לפרטים הקטנים של החיים. והרבה הומור, צחוק ודמעות".
