"בכיתה ו' אמרתי למורה שאהיה ראש העיר"

יונה יהב, המכהן כראש עיריית חיפה 15 שנים, הוא ראש העירייה היחיד שגם נולד בעיר הכרמל. כשמאחוריו שלוש קדנציות, בגיל 74, אין לו כל כוונה לפרוש. ההיפך. הוא בהחלט מכוון לקדנציה רביעית. אחרי הכל, הוא ממלא תפקיד, אליו שאף להגיע עוד כילד.
הילדות בהדר הכרמל

יונה יהב נולד ברחוב הלל. שנה לפני שנולד, שכלו הוריו, אתל ושרגא, את בנם הבכור אהרון, בן 6, שנפטר מסרטן הדם. אמו של יהב הייתה עקרת בית, ואביו סבל בנמל. "כשהייתי יוצא מהבית, אמא הייתה נעמדת ליד החלון ומחכה עד שאחזור", הוא מספר בפגישה שמתקיימת בלשכתו המרווחת בעיריית חיפה, "הייתי ילד מאוד חברותי, עם המון חברים, אבל חנון. לא הייתי תלמיד טוב, אבל הייתי ממושמע. מאז שאני עומד על דעתי, אני זוכר הורים חולי לב, אז הייתי חרדתי להם קצת. הייתה לי ילדות מאוד שמחה, גרנו בבית משותף וכל הילדים היו חברים. בחצר היה עץ תאנה גדול שהיינו מטפסים עליו או מתחבאים בו או אוכלים תאנים. היינו משחקים ברחוב, כי לאף אחד לא הייתה אז מכונית. הייתי פעיל בצופים, היה צריף צופים ליד הבית, ובגדוד היו שניים שהתגלו שנים אחר כך כאמני צמרת – גדי יגיל ציגלמן וקובי אושרת ונטורה. הקמתי להם להקה, יחד עם פפה אריה פלדמן, הסטנדאפיסט הראשון בארץ. 'הדובדבנים והתפוח' קראו ללהקה, והם היו מופיעים בפני גדודים אחרים של הצופים. אני הייתי האמרגן ועד היום אני בקשר עם כולם.

"קובי (אושרת – ה"מ) נולד למשפחה סלוניקאית שגרה ברחוב בן יהודה. היינו מגיעים אליו ברגל, יורדים את רחוב השלום, והוא היה גר בסוף, בקומה השלישית. אביו שהיה נגן מנדולינה לימד אותו לנגן על גיטרה ומזה הכל התפתח. חיפה של אותם הימים התרכזה בהדר הכרמל, הליבה של העיר, וכולם גרו שם. הרחוב שלנו היה הרחוב של היקים, וכדי לעבור בו היית צריך לדבר גרמנית. גם אביו של קובי אושרת היה יקה. היינו מדברים עם ההורים בגרמנית, אבל כשהם פנו אלינו בגרמנית מחוץ לבית, היינו מתים מבושה".

יהב למד בבית הספר ליאו בק, שהיה ממוקם מרחק שני בתים מביתו. "למרות שהייתי תלמיד בינוני, המורים אהבו אותי, כך שפתחתי את המשרד לעריכת דין כולם הפכו לקליינטים שלי", הוא מחייך. "כשהייתי בכיתה ו', שאלו אותנו מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, ואני אמרתי שאהיה ראש עיריית חיפה. כל מה שעשיתי אחר כך בחיי, היה להכין את עצמי לתפקיד הזה".

מכתבים לבן גוריון

כשהגיעה העת להתגייס, ב-1962, סירבו הוריו של יהב לחתום לו על שירות קרבי, למרות שהפרופיל הצבאי שלו התאים. יהב התגייס למשטרה הצבאית במחזור הראשון של מ"כים קרביים ואחר כך יצא לקורס קצינים.

"כשנעשיתי קצין בכיר התברר לי בדיעבד, שהמשטרה ניסתה לשנות תדמית והחליטה לקחת ארבעה חבר'ה מחיפה – שניים מהריאלי ושניים מבית הספר חוגים – כדי להכשיר לקצונה בבוא העת ולפתוח בסיס הדרכה שלא היה. אני הייתי אחד מהארבעה. כשהבנתי שאהיה במשטרה צבאית, מה זה התבאסתי, אמרתי לעצמי: 'מה, אני אהיה בראסו?'. בראסו הייתה משחת נעליים ששוטרי המשטרה הצבאית היו מבריקים בה את הנעליים, ולכן קראו להם כך. הכרחתי את אבא שלי לכתוב מכתבים לבן גוריון שיוציא אותי מהחיל, אבל מה שלא ידעתי אז היה שמהחיל הזה אפשר לצאת רק בארון מתים. לימים, כשנעשיתי מנכ"ל בית יד בן גוריון, מצאתי את המכתבים שהכרחתי את אבא שלי לכתוב לבן גוריון".

את השירות הצבאי שלו מגדיר יהב כחוויה אחת גדולה. "כמעט בכל תקופת השירות שלי הייתי בקורסים. הייתי בקורס מ"כים חצי שנה בשיבטה עם שייטת 13 וקרעו אותי. לחבר'ה בשייטת 13 יש כושר בלתי מוגבל, ואנחנו הגענו ארבעה דרדלס מהמשטרה הצבאית".

יהב היה עלם חמודות שמשך אליו את המין הנשי. בבסיס ההדרכה הכיר את דניאלה התל אביבית, חברתו הרצינית הראשונה, איתה יצא שלוש שנים. כשחזר לחיפה ניהל רומן ארוך עם קצינה בקבע בדרגת סגן אלוף. מיד עם שחרורו מצה"ל התחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

מלחמת יום הכיפורים

"הלכתי ללמוד משפטים, כי חשבתי שזה יעזור לי בתפקידים ציבוריים. רצתי לתפקיד יו"ר התאחדות הסטודנטים בארץ. אחר כך החלטתי להיות יו"ר ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודיים בעולם. התפקיד היה במשרדים בלונדון, אבל אמרתי לעצמי שכך גם אקנה לעצמי מרחב בינלאומי וגם אלמד אנגלית. גרתי שלוש שנים כרווק בלונדון, נהניתי מכל מה שהיה לעולם להציע, כי טיילתי בכל העולם, נסעתי לפגוש תלמידים וניהלתי מאבקים כמו לתת ליהודים לצאת מברית המועצות. זה היה ארגון מאוד עוצמתי שהיו חברים בו 700 אלף חברים".

היו אלה הימים של תחילת שנות ה-70, כשיהב ספג תרבות וסגנון חיים אחרים בלונדון. אלא שאז פרצה מלחמת יום הכיפורים. "6 באוקטובר 1973 הייתי בבית כנסת בלונדון, כשלפתע נכנס גבר בבהלה וצעק באנגלית: 'מלחמה בישראל'. שאלתי שתי שאלות, קמתי ויצאתי. בביתי אירחתי את שני המנכ"לים של התאחדות הסטודנטים, אז ישבנו על הטלפון וחיפשנו מטוס להשכרה במטרה להעלות עליו כל ישראלי שירצה לחזור לארץ. מילאנו מטוס עם 400 חבר'ה ונחתנו בישראל בלילה. בדרך לארץ ישב לידי אחד ממנהלי ההתאחדות שחששתי לגורלו, כי הוא היה בצנחנים. הוא נהרג בצליחת התעלה. אני הועברתי לשארם א-שיח' ואת כל המלחמה עברתי שם. אחרי חצי שנה, שבה הייתי מגויס למילואים, החלטתי שאני לא חוזר לתפקיד באנגליה. המלחמה שינתה לנו את כל המחשבה. נסעתי לסגור שם את הדירה ולקחת את הרכב שלי, שחצי שנה עמד בשדה התעופה".

העבודה עם טדי קולק

כשיהב חזר לישראל, הוא מונה לתפקיד ראש לשכתו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק. "רציתי ללמוד מהאיש הענק הזה איך מנהלים עיר מעורבת. הבחירות נדחו בגלל המלחמה והתקיימו ב-1 באפריל 1974. במשך היום הסתובבתי עם קולק בין הקלפיות ובערב התייצבתי אצל הרב פורוש כדי לחתום את החוזה הקואליציוני הראשון. ככה הכרתי את משפחת פורוש ואני בקשר איתה עד היום. הנכד שלו הוא ראש עיריית אלעד, ואני המנטור שלו.

"טדי קולק היה אדם עם מעוף בלתי רגיל, עם קשרים בינלאומיים יוצאי דופן. טד קנדי ואחותו הגיעו לביקור בירושלים וטדי קולק מינה אותי להיות המדריך שלהם. טדי אמר שאביא אותם לכנסייה הקתולית שיתפללו ואז לארוחת בוקר אצלו בבית. אני עומד במרפסת של טדי קולק עם טד קנדי ושואל אותו – איך בחור צעיר כמוהו בקשר עם חתיאר בן אלף כמו טדי קולק, והוא אומר לי: 'אתה לא תאמין'. אז הוא סיפר לי שבן גוריון שלח את טדי קולק בשנות ה-50 להסתובב בארה"ב, כדי לזהות משפחות שפעם יעלו לגדולות וינהלו את אמריקה, וככה הוא הכיר את המשפחה. לא האמנתי למה ששמעתי, אבל זה היה טדי קולק.

"יום אחד כתבתי הודעה לעיתונות ואני מרגיש שמישהו מסתכל עליי. אני מרים את הראש ואני רואה את דני קיי, הקומיקאי הכי חשוב שהיה אז, שאמר לי: 'תגיד לי, מה הבוס שלך עושה? למה הוא שם אותי במלון הילטון עם חדרים כל כך קטנים? כשאני צוחק לחי אחת בקיר הזה והאחרת בקיר השני'. טדי היה מאוד אימפולסיבי, לא עשה חשבון. יום אחד נכנס אליו מזכיר העיר שעצבן אותו, אז הוא לקח מאפרה מלאת סיכות וזרק עליו. עבדנו יום שלם כדי להוציא את הסיכות האלה ממזכיר העיר".

ההיכרות עם אלמוגי

קולק היה מקיים פגישות קבועות עם ראשי העיריות של חיפה ותל אביב. יום אחד נכנס ללשכה בירושלים ראש עיריית חיפה דאז יוסף אלמוגי. "אלמוגי שאל אותי מה עושה חיפאי בירושלים. אמרתי לו שאני עובד, והוא אמר שאעבוד אצלו. הוא ביקש ממני להקים את מערך התיירות בעיר. הוא היה זה שהחזיר אותי לחיפה. הקמתי את העמותה לפיתוח חיפה ופתאום הוא קם והלך. ביום שאלמוגי הודיע שהוא הולך, קיבלתי הצעה להיות יועצו של שר התחבורה גד יעקובי, אותו הכרתי כשהייתי בהתאחדות הסטודנטים והוא היה הנציג שלי בכנסת. הסכמתי לשמש יועץ שלו, כי ידעתי שתחבורה זה נתח חשוב בניהול עיר ועברתי שוב לירושלים. ב-1977, כשהליכוד עלה לשלטון, עזבתי את ירושלים, חזרתי לחיפה ופתחתי משרד עורכי דין".
הבלונדינית מהמסיבה

חמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים פגש יהב בחורה בחוף הכרמל, ששאלה אותו אם ירצה להצטרף אליה למסיבה, אותה מסיבה שתשנה את חייו. "רק נכנסתי, פתחתי את הדלת ואני רואה אישה שחשבתי שאני מת מיופייה. שאלתי את החברים מי זו, כי לא ראיתי אותה אף פעם, והם אמרו לי: 'עזוב, זו אלמנת מלחמה, תמיד בשחור, לא רוקדת עם אף אחד'. אמרתי לעצמי שאם היא מתנהגת ככה, היא תהיה אשתי.

"עמדתי כמו ספינקס כל הערב והסתכלתי עליה. זו הייתה שנת 1978. רצתי בפעם הראשונה למועצת העיר, וגוראל התמודד בפעם הראשונה. ראש המטה קרא לי ואמר שבנווה שאנן יש חוג בית עם צעירים שעומד להיות קשה וביקש שאצטרף. הייתה שם בחורה צעירה צעקנית. בעלת הבית אמרה לי לקחת אותה למטבח ולשכנע אותה להצביע לגוראל. נכנסנו למטבח, היא נעלה את הדלת ואמרה שהיא הולכת לחתן אותי. היא שאלה אם אני זוכר את המסיבה שבה הסתכלתי על בחורה בלונדינית. אמרתי לה 'ועוד איך אני זוכר'. היא אמרה לי שהיא ישבה ליד הבלונדינית, שגם הסתכלה עליי, ושהיא הולכת לשדך בינינו. מהטלפון במטבח היא צלצלה לאמא של רבקה ושכנעה אותה שרבקה תסכים לפגוש אותי. רבקה הגיעה לפגישה ולקחתי אותה להרצאה שנתתי במועדון בבית רוטשילד.

"ככה זה התחיל. אמרתי לה שאני מנכ"ל יד בן גוריון והזמנתי אותה לבוא איתי לשדה בוקר. אז, היית נוסע יום שלם עד הנגב, וכל הדרך אני אומר לה איך אקרא לילדים שלנו ושהחיים לא יהיו פשוטים, כי אהיה ראש עיר. כשהגענו לכניסה של יד בן גוריון, היא אומרת לי: 'על איזה ילדים אתה מדבר, על מה אתה מקשקש?'. השמות של הילדים שלנו בדיוק כמו שאמרתי, והשאר היסטוריה".

האימוץ והחתונה

רבקה הייתה אלמנת מלחמת יום הכיפורים. את בנה אורן היא ילדה חמישה ימים אחרי שאביו נהרג. יהב: "סיירת איוב הייתה מגיעה בכל יום לשאול אם רבקה כבר ילדה, כי לא רצו לספר לה כשהייתה בהריון. אני קיבלתי ילד בן 4 וחצי, פרחח מאין כמוהו, חכם, בלונדיני ויפה ברמות. עד היום. גידלתי אותו והיה לא פשוט. בפעם הראשונה שלקחתי אותם למסעדה, אמרתי לו: 'תשב פה'. הוא שם כאפה על השולחן ואמר: 'יש פה מנהל אחד, וזה אני'. כשהיה כועס היה אומר לי: 'עכשיו אני נותן לך עונש – שנתיים לא תתחתן עם אמא'. אחרי חמש שנים התחתנו.

"עוד לפני שנולדו הבנות החלטתי לאמץ את אורן, כי לא רציתי שיהיה הבדל. הגשתי בקשה לאמץ אותו תוך שמירת שם אביו ושם משפחתו, כי ידעתי שבכל יום זיכרון אקח אותו לבית העלמין. הממשלה נלחמה בי ארבע שנים בבית המשפט, כדי לא לאפשר את האימוץ. אני ניהלתי את התיק. 'נפלתי' אצל השופט פיזם שהיה עובד סוציאלי קודם. הוא ביקש לפנות את האולם ודיבר עם אורן שעתיים. אחרי זה קראו לי, והשופט אמר שהוא נותן צו כמו שביקשתי ושעל פי בקשת הילד הוסיף את השם יהב לשמו של אורן".

על השידה בלשכה, מאחורי שולחן ראש העירייה ניצבות בגאווה תמונות ילדיהם של יונה ורבקה יהב – הבן אורן ושתי הבנות שנולדו אחר כך, אורטל ושירן, ויהב סח לי: "ראית איזה ילדים יפים יש לי?".

למרות התדמית שלו, הקשוחה משהו, כמי שעומד בראש העיר השלישית בגודלה בישראל, כשיהב מדבר על הילדים שלו, רוך ממלא את פניו. "אני אבא שאוהב להסניף את הילדים שלו. מצלצל, מתגעגע, מטריד אותם באסמסים. מצפים מראש עיר למנהיגות וחד משמעיות, כל מה שהוא אנטי רכרוכיות, לא מסתדר לאנשים. אני אבא מעורב. זה הכל באשמת אשתי. היא דרשה את זה. בכל העיסוקים שלי השתדלתי למצוא זמן לילדים שלי והיום גם לנכדים".

הפסקה. הולכים לחנוך

בנקודה זו יהב עוצר את הריאיון ומודיע שהוא צריך להגיע לחנוכת מתקן שעשועים ייחודי מסוגו בשכונת נווה פרס. אנחנו נכנסים לרכבו ובתוך דקות מגיעים להפנינג שהתקיים בשכונה החדשה. מיד מתקבצים סביב יהב הורים וילדים, חלקם מודים לו, חלקם מתלוננים על דבר מה, אבל עבור הילדים, כאילו הגיע לגן השעשועים כוכב. יהב מצידו נהנה מתשומת הלב של הדור הצעיר ונענה לסלפי עם כל מי שרק מבקש.

לסיום הראיון, יהודה הנהג לוקח אותנו למסעדת מקסים על חוף הים. יהב מספר שאחרי הפיגוע שהיה במסעדה, הוא הציע לבעלים לבנות את המסעדה בדרך שונה, שלא תזכיר לאנשים את האירוע הנורא. אני שואלת אותו אם יש לו חרטות כלשהן על הדרך שעשה בחייו והוא משיב: "אני מצטער רק על דבר אחד – שהוריי נפטרו בגיל צעיר ולא זכו לראות כלום. אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 21, ואבא נפטר כשהייתי בן 27. כשהם נפטרו הפסדתי את הדירה בדמי מפתח, שבה התגוררו, ולא היה לי כלום. הכל הגיע מחברים שנרתמו לעזור. נשארו לי הדודים. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. להוריי היו 10 אחים ואחיות מכל צד, והמשפחה של אמא גידלה אותנו כשבט. היום יש לי 40 בני דודים וכולנו בקשר. אחד מהם הוא ליאור חורב, היועץ הפוליטי שלי זו הקדנציה הרביעית".

אני שואלת את יהב ממה נהנה יותר – מלהיות ראש עיר או מלהיות עורך דין, והוא אומר: "בוודאי שאני נהנה יותר להיות ראש עיר. מעריכת דין לא נהניתי, למרות שבסופה של הדרך היה לי משרד עורכי דין גדול. גדלתי ב'גן הלל' ואף פעם ראש העירייה לא בא לבקר בגן. כשנעשיתי ראש עיר אמרתי לעצמי שאגיע לגני הילדים ואעשה שעת סיפור. עכשיו, כשאני מגיע לבתי הספר לברך את תלמידי כיתות א', הם זוכרים אותי וצועקים: 'היי, אתה היית בגן שלי'. ילד אחד בא וחיבק אותי ואמר: 'אני כל כך אוהב אותך, אבל אני רוצה להגיד לך שאבא שלי לא אוהב אותך'. ככה זה ילדים, אומרים את כל האמת".