fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

בדרכי נעם

הוריה - אבא אסיר ציון ואמא נוצרייה – נישאו בכלא של הקג"ב; היא התגיירה במהלך הצבא. בתה הבכורה, נעם, נהרגה בתאונה בארה"ב בדיוק לפני שנתיים * סיפור חייה הפתלתל של דינה בוגוסלבסקי חורב מהיישוב אבטליון ראה לאחרונה אור בספרה "מגוירת"
אבא התעקש שיקראו לי דינה ולא בשם רוסי. דינה בוגוסלבסקי חורב (צילום: עליזה רוזן הברמן)
אבא התעקש שיקראו לי דינה ולא בשם רוסי. דינה בוגוסלבסקי חורב (צילום: עליזה רוזן הברמן)

אני נפגשת עם דינה בוגוסלבסקי חורב על המרפסת של בית הקפה ביודפת, המשקיף לנוף עוצר נשימה. בוגוסלבסקי חורב היא אישה מיוחדת המתגוררת ממש מעל התל, ביישוב אבטליון. אישה יפה, בעלת שקט נפשי מעורר השראה, בהתחשב בסיפור חייה הפתלתל והקשה. חזותה אירופית טיפוסית ולבושה – משגבי אופייני.

היא נולדה בלנינגרד לאסיר ציון מפורסם, שהיה מהנדס ואדריכל, ולאריסטוקרטית נוצרייה, בת של פרופסור באוניברסיטה המקומית. לארץ הגיעה המשפחה כשהייתה בת שנה. היא גדלה בחיפה עם אמה האלכוהוליסטית ומקרר ריק, והתגיירה בגיל 19, רק כדי שלא יקראו לה רוסייה. לקראת הגיוס הבינה שבלי בגרויות תמצא את עצמה במקום של חיילים חסרי השכלה, מה שממש לא התאים לה. היא דחתה את הגיוס, סיימה את הבגרויות, ורק לאחריהן התגייסה. תחילה שירתה בשומרון, ולאחר מכן, כבת יחידה, עברה על פי בקשתה לבסיס חיל הים בחיפה.

"כשהתגייסתי שלחו אותי לקורס אלחוטניות", היא מספרת בצחוק, "זה היה לפני מלחמת המפרץ. עשיתי טירונות ארוכה של שישה שבועות. כשסיימתי, שלחו אותי לקורס אלחוטניות, אבל אני לא רציתי, אז הודעתי להם שאני לא יהודייה ולכן אסור לי להיות אלחוטנית".

בצבא הכירה את מי שיהיה לימים בעלה, אשר חורב, קצין המבוגר ממנה ב-11 שנים. בתחילת דרכם התגוררו בחיפה, שם נולדה בתם הבכורה נעם, אלא שהם חיפשו לצאת מהעיר וכך הגיעו ליישוב אבטליון, שהיה אז בתחילת דרכו.

את סיפור חייה, או לפחות את הסיפור הדומה מאוד לסיפור חייה, מגוללת דינה בוגוסלבסקי חורב בספרה "מגוירת" שראה אור לאחרונה.

אבא התעקש שיקראו לי דינה ולא בשם רוסי. דינה בוגוסלבסקי חורב (צילום: עליזה רוזן הברמן)
אבא התעקש שיקראו לי דינה ולא בשם רוסי. דינה בוגוסלבסקי חורב (צילום: עליזה רוזן הברמן)

איך הגעת לכתיבת רומן?

"מאז ומתמיד אהבתי לכתוב, אבל רק לפני כתשע שנים התיישבתי ברצינות על התחת. הספר מבוסס על חוויות הילדות שלי, אך יש בו חופש ספרותי והמון דמיון. זאת לא אוטוביוגרפיה. תמיד האמנתי שהחיים שלי מתרחשים בשביל הסיפור הבא. לא משנה עד כמה הטראומות היו קשות, בסופו של דבר הן נשארו בזיכרון כסיפורים טובים ששווים סיפור. ככה צברתי".

מתי החלטת שהגיע הזמן להוציא את הספר לאור?

"לפני כשלוש שנים סיימתי לכתוב, אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה. פחדתי לשלוח את הטקסט להוצאות לאור ולקבל סירוב. בעצת חברים פניתי למיכל חרותי, עורכת ספרותית עצמאית. מיכל אהבה את הספר והמליצה עליו להוצאת אפיק, שהחתימה אותי על חוזה והעניקה לספר את אנשי המקצוע מהטובים והמקצועיים בשוק. לפני כשנתיים, כשהיינו לקראת סוף תהליך העריכה, נעם, בתי הבכורה, נהרגה, והתהליך נפסק. בחודשים האחרונים מצאתי כוחות נפשיים, וסיימתי עם מיכל את הליך העריכה והספר יצא לדרך".

את אומרת שזה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל לדמות המרכזית, אלונה, יש קשר מאוד חזק אלייך.

"כשכתבתי את הספר התעקשתי שזה לא הסיפור שלי, שזה לא קשור אליי, ומה זה משנה בכלל מה נכון ומה לא. אבל הבנתי שזה טיפשי לברוח מזה. זו אני, זו הילדות שלי. אז אולי יש סיטואציות שהקצנתי, אבל הסיפורים הטובים קרו באמת".

בואי נדבר רגע על אמך. איך בכלל מגיעה בת למשפחה לא יהודית, אב פרופסור באוניברסיטה היוקרתית של לנינגרד, לחיפה, לנווה שאנן, ולחיים כל כך רחוקים ממה שיכלו להיות לה, אילו נשארה בלנינגרד.

"אמא נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית. התאהבה ביהודי שחתר תחת המשטר. אביה היה פרופסור באוניברסיטה. והנה, הבת שלו, הרוסייה האריסטוקרטית, יוצאת עם איש מחתרת. סבא שלי לא אהב את זה ולא קיבל את זה מעולם. הם התחתנו בלנינגרד, בכלא של הקג"ב, הקרוי 'הבית האיום'. למעשה, אמא התחתנה איתו, כדי שייתנו לה לראות אותו. היא הייתה בחורה צעירה, בת 22, מאוהבת בוויקטור בוגוסלבסקי, מרדן מפורסם. הם עשו חתונה חפוזה. הביאו את הרשמת לבית המאסר. בשלב זה הוא היה עצור, אך כאשר החלו משפטי לנינגרד, הוא נשפט וקיבל שלוש שנים. בניכוי השנה שהיה עצור, נותרו לו שנתיים, בהן נשלח למחנה עבודה.

"מאחר שהיו נשואים היא הורשתה לבקר אותו פעם אחת, ובפעם היחידה הזאת הרתה. כשאבא שלי השתחרר, הייתי בת שנה, ומיד עלינו לארץ. אמא כבר לא אהבה אותו, וישראל לא ממש דיברה אליה, אבל לא היה לה לאן ללכת. אבא שלה לא דיבר איתה, הוא לקח את הנישואים האלה מאוד קשה. מחוסר ברירה היא הגיעה לארץ, ארץ שאין לה שום קשר אליה, עם גבר שהיא לא רוצה בו ועם תינוקת קטנה. לרוסיה אסור היה לה לחזור".

מימין: דינה, נעם ז"ל, מוריה ויותם ביום הגיוס של מוריה (צילום: אלבום משפחתי)
מימין: דינה, נעם ז"ל, מוריה ויותם ביום הגיוס של מוריה (צילום: אלבום משפחתי)

לאום לא ידוע

אביה של חורב בוגוסלבסקי, שהיה ציוני בכל רמ"ח אבריו, החליט ללכת לגור באלקנה. אמה, גלינה, לא אהבה את המקום, נותרה בחיפה עם בתה והפכה לאלכוהוליסטית קשת יום. חורב בוגוסלבסקי הפכה למעשה לילדה המגדלת את אמה האלכוהוליסטית, שלא מצליחה להתאקלם בארץ. וכך, היא התבגרה כנערה עם לאום לא ידוע, עד שבגיל 19 החליטה להתגייר, "רק בשביל לגלות שגם אלוהים הוא לא מי יודע מה", כהגדרתה.

חורב בוגוסלבסקי: "אבא ויקטור הקים משפחה חדשה. הייתה לו בת זוג, אותה הכיר באלקנה, נולד להם ילד ששמו, בן, היום בן 32. הוא אחי לכל דבר, אני שומרת על קשר טוב איתו. אבי היה אדריכל וצייר, בוהמיין, רוסי חתיך, אהב את החיים הטובים. היה לנו קשר מצוין כל השנים. הערצתי אותו, הייתי נוסעת לבקר אותו הרבה".

אביך נפטר כשהיית בצבא. איך זה השפיע עלייך?

"זה היה מאוד קשה. הוא נפטר מהתקף לב בגיל 52. זו הייתה מכה קשה עבורי. אבא היה מאוד דומיננטי בחיי. כשנולדתי הוא היה במחנה עבודה ושלח מברק, בו הוא מבקש שיקראו לי 'דינה' ולא בשם רוסי. אחרי שאבא נפטר והגעתי לחיל הים החלטתי להתגייר. באותה התקופה להיות לא יהודייה, היה בעייתי, הייתי ישראלית לכל דבר, אבל בתעודת הזהות שלי היה כתוב 'לאום לא ידוע'. אני  רציתי להיות כמו כולם, רציתי להתחתן מתחת לחופה. אמרו לי שבצבא יהיה יותר פשוט להתגייר, אז עשיתי את זה בזמן השירות. הליך הגיור ארך שנה. הייתי די מנותקת ממנו. אבל זו הייתה החלטה פרקטית, ולכן הלכתי עם זה עד הסוף".

לאבטליון הגיעה בוגוסלבסקי חורב ב-1994. שנה קודם לכן נולדה נעם, בתה הבכורה, ולאחר מכן נולדו מוריה ויותם. כשיותם היה בן 5, נפרדה מאשר, בעלה.

ברגע אחד החיים מתהפכים

זה קרה בדיוק לפני שנתיים. ביולי 2016. שלושה צעירים מאבטליון בשנות ה-20 לחייהם – דרור סגינר, אחותו תום וחברתם נעם חורב נסעו לטייל בארצות הברית. כשנסעו על כביש 70 המהיר שבצפון קליפורניה, התנגש טנדר בסובארו שבה נסעו. התאונה החזיתית חצתה את רכבם לשניים. דרור ונעם נהרגו. תום נפצעה.

בוגוסלבסקי חורב: "ברגע אחד החיים מתהפכים. כשקורה אסון כזה, אתה חושב שלא תוכל להמשיך לחיות. אבל אין לך ברירה. מאז האמונה שלי מאוד התחזקה. קיבלתי ממנה הרבה סימנים. אני יודעת שנעם למעלה במקום טוב ושאנחנו ניפגש. זה מאפשר לי להמשיך עם געגוע מאוד גדול. קיבלתי מנעם הרבה סימנים מאוד ברורים. את אמה הכלבה, למשל, קיבלתי במתנה מנעם, כשכבר לא הייתה. בעבר, לא היו אצלנו כלבים. אני לא הסכמתי למרות האהבה הגדולה שלי לחיות.

"שלושה חודשים אחרי האסון בקושי תפקדתי. נכנס לי ג'וק לראש שאני רוצה כלבה. ידעתי בדיוק איך היא צריכה להיראות, דמיינתי כלבה לבנה עם חוטם ארוך. נכנסתי לאתרים לחפש, לא מצאתי. אמרתי למוריה שאני לא מוצאת ושבטוח כלבה כזאת תבוא לבד. היא תמצא אותי. למחרת יותם הגיע ואמר שיש כלבה במועדון בדיוק כמו שאני רוצה. היא הייתה גורה ממש קטנה, אבל בדיוק מה שרציתי, ואני בטוחה שנעם שלחה לי אותה. זה היה בתקופה שלא רציתי אפילו לחיות, רק להיות עם נעם. הגורה הזו ממש הצילה אותי. לפני כשבעה חדשים, הבאתי גם חתולה והיא מסתדרת מדהים עם אמה".

על הספר "מגוירת"

"כנראה אלוהים מתעסק רק עם מי שמתגרה בו ואני הערתי אותו מרבצו, נתתי לו שם ופנים והכנסתי אותו לתוך הבית הרעוע שלנו".

אסיר ציון משוחרר, אשתו הגויה ותינוקת בת שנה בשם אלונה, שנוצרה במינוס 20 מעלות במחנה עבודה במורדוביה, מתקבלים בתשואות על גרם המטוס בשדה התעופה בן גוריון. 17 שנים לאחר מכן, כשהיא יתומה מאביה ומואסת באמה השתיינית, מחליטה אלונה להתגייר. אין לה ארץ אחרת, למעשה היא כמעט נולדה כאן, רק לאמא הלא הנכונה. מטרידה אותה השורה "לאום לא ידוע" בתעודת הזהות, ומשנגזר עליה לשרת בצבא כמוכרת נקניקיות בשק"ם, היא מחליטה שאין לה עוד מה להפסיד.

תהליך הגיור שמתגלה כמצחיק, עצוב ולעיתים אבסורדי, ואמה של אלונה שעומדת חסרת אונים מנגד, מביאים אותה לקבל החלטה שתשנה את גורלה.

ברקע מבליחים השורשים – סיפור אהבתם של הוריה ברוסיה הקומוניסטית של סוף שנות ה-60, על רקע המאבק המחתרתי לפרוץ את מסך הברזל, מאבק שאביה לוקח בו חלק פעיל.

"מגוירת" הוא רומן ביכורים מפתיע בעוצמתו. עז, אמיץ ומקורי בתכניו ובשפתו.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות