בית / כללי / בדרך שלו

בדרך שלו

 

אנדרס שניידר הוא מעצב שיער מוכר בכרמיאל, אבל לא בטוח שרבים יודעים על התלאות שעבר בחייו האישיים, רק כדי להגשים את החלום ולהפוך לאבא. בראיון חושפני לצפון-1 הוא מספר על הדרך שעבר כגיי בפריפריה ועל המשפחה המשעממת שיצר עם בן זוגו דורון

זה סיפור אופטימי על מי שעשה הכל כדי לממש את האבהות שלו ולמרות התלאות בדרך הצליח להפוך את החלום למציאות. מעצב השיער אנדרס שניידר נתן לצפון-1 הצצה לתוך הלב והנשמה שלו.

שניידר (49) נולד בעיר רוסריו שבארגנטינה, כבן בכור ושנתיים וחצי לאחר מכן נולדה אחותו אורלי. "להורים שלנו הייתה חנות לבגדי עור ובגדים בכלל בארגנטינה. הייתי ילד טוב כזה, חננה, די חסר ביטחון. ילד שדי לעגו לו. למדתי בבית הספר הארגנטינאי אבל בסופי שבועה הייתי פוגש בתנועה את ילדי היהודים. בבית הספר הייתי ילד רגיל, אבל אצל היהודים תמיד לעגו לי. לא הייתי ספורטיבי ולא כזה שבחרו בו למשחקים ואולי אז הם ראו משהו שלא ראיתי מבחינת הגבריות שלי".

שניידר עלה לישראל עם הוריו בגיל 15, אך עדיין מחובר מאוד למדינה בה נולד. "אני מתגעגע לארגנטינה, זוכר אותו כמקום חם מאוד, אני מאוד גאה להיות ארגנטינאי. כשהייתי בן 14, ההורים שלי שאלו אותנו מה דעתנו לעלות לישראל ומיד אמרנו כן, כי בכל זאת גדלנו כיהודים די ציוניים שמחוברים ליהדות ושמחנו. כנראה שבפנים ידעתי שעומד להיות טוב בישראל. אחרי שנה עלינו לארץ והגענו לכרמיאל, אני עליתי לכיתה ט'. באותה תקופה הייתה קהילה די גדולה של ארגנטינאים והיינו קבוצה חזקה של ילדים שעלו עם ההורים לישראל. הייתה לי תקופה טובה שם ונהייתי ילד די מקובל, חשבו שאני נורא חמוד, עולה חדש ארגנטינאי, אהבו את זה. זה משהו שהיה לי לא טבעי, שמפרגנים לי, נדלקו עלי הבנות ולא הבנתי מה קורה. בדיעבד אני מבין שזה מה שקרה באותה תקופה, כי אז חשבתי שצוחקים עלי, לא ממש הבנתי את זה".

בצבא שירת בתפקיד הכי לא מתאים לא, כנשק בעמיעד ומצא את עצמו במשך שלוש שנים מנקה ומטפל בנשקים, שידיו מלאות בגריז.

"מאז גיל קטן הרגשתי שמשהו אצלי לא כמו כולם", הוא מספר השבוע, "עוד בארגנטינה אני זוכר שהיו לי שיחות עם אבא, בהן סיפרתי לו על חלום שהיה לי. בדיעבד אני חושב על איזה קשר היה לי איתו, שלא התביישתי לספר לו משהו שחלמתי. מגיל 12 הרגשתי אחר, אבל עד גיל 22 די התכחשתי לזה, היו לי חברות וניסיתי להיות תמיד להיות הילד הכי מקסים. חשבתי שאם אכיר בעצמי כהומו, לא אוכל להיות מקסים ומהמם כמו שאני מצפה מעצמי. בתקופה בה למדתי בתיכון, לא היו מודלים לדוגמא שיכולתי לחקות, הומואים היו מוחצנים ואנשים שלא רציתי להיות כמוהם. באותה תקופה גם פחות קיבלו את ההומואים, לא דיברו על זה, זה נחשב למחלה, לא היו דמויות לחיקוי".

אנדרס ודורון עם הילדים צילום: ליאל מלניק
אנדרס ודורון עם הילדים צילום: ליאל מלניק

בית ספר של החיים

אחרי הצבא טס שניידר לבני משפחה בארצות הברית, שם עבד במשך תקופה בקייטרינג של דודתו. "כל האנשים שם היו מהממים, אלכוהוליסטים בשיקום או תוך גדי גמילה, אבל אנשים מהממים שהתאהבתי בהם. היה שם בחור, גיי, שהיה מאוד קרוב לדודה שלי ולאט לאט הוא עשה לי טיזינג והתחיל איתי. לגמרי הייתי בארון אבל השתחררתי והתחלתי לראות עולם, הייתי ילד טוב ונעול מכרמיאל ולאט לאט התחלתי לחשוב שהרגש הזה יותר מדי חזק כלפי גברים ושם זה התחיל. אחר כך כבר הבנתי שזה מה יש ולא צריך להשתגע או להתאבד ושאני ממשיך להיות מקסים ונחמד אפילו שאני הומו במרכאות".

אחרי תקופה מסוימת החליט שניידר לחזור לישראל, כי הרגיש בו הצורך לממש את התשוקה שלו בחיים ולהיות מעצב שיער. "מאז שאני זוכר את עצמי שיער היה עבורי אישיו. כל דבר שראיתי כילד קטן היה שיער, עם חתיכת נייר טואלט  הייתי משחק כמו שיער, מגיל חמש ניסיתי לעשות צמות לאחרים, זה משהו שנולדתי איתו בצורה אובססיבית. ההורים המהממים שלי קנו לי בובות כי רציתי לשחק עם השיער. זה די נדיר באותה תקופה, בזמן שסבא היה קונה לי כדורגל, ההורים שלי היו קונים לי בובות. חזרתי לארץ והלכתי ללמוד ספרות. אמרתי לעצמי שאם כבר אהיה ספר, אז אהיה הספר הכי טוב שיש. זו הייתה תשוקה שלי, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ משיער. גם היום אני ככה".

שניידר עבר לתל אביב ונכנס לבית הספר של שוקי זקרי כדי לשאול משהו. הוא כנראה נכנס בטיימינג הנכון, כי מיד שנכנס שאלו אם הוא ספר וביקשו ממנו להתחיל לעבוד. "כשהמנהל הגיע, הוא לקח אותי לשוקי זקרי ואמר לו שהוא רוצה שאתחיל לעבוד אצלו כחופף, כי יש לי ידיים טובות. שוקי הסכים והשאר היסטוריה. עבדתי אצל שוקי זקרי שמונה שנים והתחלתי מחפיפות של 12 שעות ביום, שבסוף היום לא יכולתי להיכנס למקלחת מרוב כאבים בידיים, מים על הידיים היו אסורים בשבילי, במקלחת הייתי עושה הכל כדי לא להרטיב ידיים. משם התקדמתי והתקדמתי, כל פעם בשלב אחר בספרות, כשאני לומד משוקי. אני אומר תודה על התקופה הזו, למדתי לעשות הכל. באותה תקופה היו מלא תצוגות של גוטקס, עם כל הדוגמניות הכי נחשבות כמו גלית גוטמן, השתתפתי בתוכניות טלוויזיה ששוקי היה שולח אותי לעשות את השיער. אחר כך פעם בשנה שוקי היה שולח אותי לחו"ל או להשתלמות. למדתי ממנו הכל. להיות ליד אדם כל כך מוכשר, נתן לי ממש בית ספר של החיים לעבוד שם".

די בתחילת דרכו בתל אביב, החל שניידר לבלות בעיר הגדולה ומיד הכיר בחור שהיה מבוגר ממנו ב – 15 שנה ממוצא ארגנטינאי. "היינו ביחד שמונה שנים ואיתו יצאתי מהארון, גם כלפי ההורים, כי רציתי גם לספר להם שאני גיי, אבל גם ששיש לי בן זוג. הם הגיבו כתמיד, כמו שהיו מדהימים וקנו לי בובות, כך כשסיפרתי להם זה היה משהו כמו: 'אה, ידענו שיום אחד תגיד לנו את זה', בלי דרמות ועניינים. אמא שלי אמרה לי שהכי חשוב לה שלא אשאר לבד. אמרתי לה שלי יהיו ילדים. שכחתי שאמרתי את זה, אבל היא הזכירה לי את זה".

 

לא ידעו איך לאכול אותי

בשנת 2001 חזר לכרמיאל כי הרגיש שהתבגר ורצה למצוא את הפינה השקטה והבטוחה שלו. "התבגרתי והבנתי שעולם הזוהר נחמד לתקופה מסוימת, אבל כולנו עם אותם חארטות והרגשתי שמיציתי את תל אביב. נפרדתי מבן הזוג והרגשתי שאני חייב להמשיך הלאה. הרגשתי באינטואיציה שלי, שאם אחזור לכרמיאל עם כל מה שרכשתי בתל אביב, אני יכול לעשות מספרה ברמה שלא הייתה באותה תקופה. רציתי לעשות בכרמיאל משהו אחר. אמרתי לאחותי אורלי שגרה אז בקיבוץ, שאני חושב לחזור וזה היה הזוי, כי הייתי הכי תל אביבי שיש. היא אמרה לי שאם אני חוזר לכרמיאל, היא תחזור גם ותפתח איתי את המספרה ותנהל אותה, כי הדבר האחרון שאני יודע זה לנהל. פתחנו את הבית הכתום והבאנו משהו אחר לכרמיאל, לא ידעו לאכול אותי. באותה תקופה התחילו לבוא אלי מכל הצפון, מחיפה, מהקריות, אנשים שעברו לצפון והיו רגילים למשהו אחר, חיפשו ספר עם קצת יותר מעוף ודי מהר הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות. כשסיפרתי לשוקי שאני עוזב ועובר לצפון, הוא אמר לי שאולי אפתח מספרה שלו בתל אביב או במקום אחר בארץ, אבל אמרתי לו שאני מרגיש שצריך לעזוב. אמרתי לו שאני בטוח שאמגנט לעצמי את האנשים שצריכים להגיע אלי וכך היה".

שניידר חזר לכרמיאל בתחילת שנות האלפיים, בתקופה שההומואים בפריפריה עדיין נחשבו למשהו מיוחד. מבחינתו, הוא לא הרגיש חריג אבל גם יודע למה. "כשאחרים רואים אותך כאדם מוצלח, לא שבאותה תקופה הרגשתי ככה, אבל כשאתה מקרין ביטחון וידע וכשאתה אדם מוצלח, עצם היותך גיי כבר לא מהווה בעיה, פתאום אתה יותר מעניין, כי יש לך משהו שונה. לא הייתה לי שום בעיה וזה הפתיע אותי, כי הגעתי לכרמיאל ואחרי חודש הכרתי בן זוג, מישהו שבמקרה פגשתי בתל אביב ונפגשנו פה והיינו כמעט שנתיים יחד. גם פה לא היו חסרים לי בני זוג ואני אדם של מערכות יחסים ארוכות, לא הרגשתי אף פעם שיש לי בעיה או שמסתכלים עלי שונה".

את בן זוגו הנוכחי דורון, הכיר לפני 12 שנה ואז דורון אמר לו, שיצור איתו קשר כשיהיה רציני. "כשהרגשתי שזה הזמן ואני רוצה להיות אבא, היו שבועות וחודשים שלא ישנתי כי לא ידעתי איך לעשות את זה. חשבתי על חברות וכל מיני דרכים אחרות, אבל הרגשתי שאני חייב להיות אבא ולא יכול לחלק אותו עם מישהי שלא נחיה ביחד, רציתי משפחה של ממש. חברים שלי סיפרו לי שהם בתהליך אימוץ מגואטמלה ואני הייתי המום, כי לא ידעתי שזה אפשרי. התחלתי את התהליך כרווק, באתי להורים שלי ולאחותי ואמרתי להם שאני רוצה להתחיל תהליך של אימוץ ורציתי לדעת אם יעזרו לי כי אהיה אב חד הורי, למרות שידעתי שלא אהיה. הם אמרו לי שברור שיהיו לצידי, רק שיהיה ילד".

כשהחליט שניידר להפוך לאבא צלצל לדורון ואמר לו שהגיע לזמן להיות רציני. "התקשרתי אליו ב- 31 לדצמבר ואמרתי לו שאני רוצה משהו רציני. התחלנו לצאת כשכבר התחלתי את תהליך האימוץ ולא סיפרתי לו כי רציתי לבדוק אותו. אחרי שבועיים הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות אבא ושהוא בתהליך עם חברה וסיפרתי לו על התהליך שאני עובר ואמרתי לו שנבדוק אם הזוגיות שלנו טובה ונגדל את הילד ביחד. הוא עבר לגור בכרמיאל וראינו שאני מסתדרים מעולה, יש לנו אותה דרך מחשבה ועברנו את כל התהליך ביחד וחיכינו שדניאל ייוולד בגוואטמלה. אחרי שהוא נולד חיכינו שנה וחצי כי ככה זה שם, עד שהדברים זזים. הוא היה במשפחת אומנה, שלחו לנו תמונות ובגלל שחיכינו כל כך הרבה זמן, בשלב מסוים נתנו לי טלפון ובגלל שאני מדבר ספרדית הייתי מצלצל פעם בשבוע. חצי השנה האחרונה הייתה איומה, כי התחושה הייתה שכלום לא זז. אחרי שנה וחצי צלצלו ואמרו שאנחנו יכולים להגיע לקחת את הילד".

הכי משעמים

שניידר טס לגואטמלה יחד עם אחותו אורלי והגיעו למלון, שם פגשו המשפחות המאמצות את הילדים. "חיכינו שם מכווצים מרוב עצבים, כי רצינו שזה כבר באמת  יקרה. הוא היה הילד הכי מהמם ומושלם עלי אדמות, בדיוק כמו שידעתי שיהיה ויותר טוב. זה לא היה פשוט, כי הוא היה רגיל אליהם אבל יחסית הבין די מהר שאני אבא שלו שבא לקחת אותו הביתה. דיברתי איתו בספרדית ובארץ הוא למד עברית די מהר. חיינו חיים של אושר ועושר, אין לתאר את התקופה שדניאל היה קטן, תקופה מטורפת, גם כי הרגשנו רוב הזמן אמפתיה מהחברה, כי היינו יחסית בין ההומואים הראשונים שהפכו להורים, לא היו כל כך הרבה, בטח לא היו בכרמיאל, אבל גם בתל אביב קיבלנו מבטים של 'איזה יופי', לא מבטים עוינים. לא משהו שעשה לנו טראומה או רגעים שבא לך להרוג מישהו. גם בגן הילדים, היו הורים שהיה להם מוזר בהתחלה או לא ידענו איך לאכול אותנו, כי לא היו הורים הומואים בעיר, אבל כשהכירו את דניאל וראו שזה ילד שיש לאכול אותו וגם כשהכירו אותנו והבינו שאין לנו קרניים ואנחנו בסך הכל אנשים נחמדים, ראו איך דניאל גדל, התנהגו אלינו רגיל".

כשדניאל גדל החליטו השניים לבנות בית ביישוב מכמנים, מתוך מחשבה שישוב קהילתי יוכל לתת לו קבוצת חברים יותר קרובה מאשר בעיר. "אמרנו שאם לא יהיו לו אחים, יהיו לו חברים מאוד טובים וזה נכון. מגיל חמש דניאל כל הזמן ביקש אח אמיתי ולא את הדובי שלו. התחלנו לחשוב באיזה צורה לעשות את זה. לא הייתה שום אופציה באימוץ בגוואטמלה, כי סגרו את דלתות האימוץ שם. אותם חברים שבגללם התחלתי את האימוץ של דניאל התחילו בתהליך פונדקאות עם ילד שני והחלטנו ללכת בעקבותיהם. שנה אחרי שנולדו הילדים שלהם, נולד גון".

גם תהליך הפונדקאות בהודו לקח שנתיים מרגע שהתחיל והיה מאוד קשה, גם כלכלית וגם מנטאלית. גם כשנולד גון הקשיים לא הסתיימו "כשגון נולד, דורון טס להודו ובדיוק החוק התחלף ופתאום אי אפשר היה לעשות פונדקאות. החוק התחלף כשכבר היינו בהריון, אז ברגע שהיה צריך לצאת מהודו, אמרו לו שהוא לא יכול. ככה במשך חודש וחצי רצנו לשגרירות ולמי לא. זו הייתה התקופה שהיו כמה זוגות שנתקעו בהודו עם הילדים וזה הגיע אפילו לעיתונות. היה משבר מאוד גדול, אני הייתי לבד עם דניאל והייתי צריך לעבוד, תקופה מאוד מאתגרת כי הייתי צריך להמשיך להיות יצירתי, מהמם, שמח ועליז ובאותו הזמן לא לדעת מה קורה בהודו, אבל היה סוף שמח".

דורון הגיע לישראל עם גון והמשפחה שלהם החלה להתרגל לשגרת חייה, השגרה לה שניידר פילל במשך שנים רבות. "המשכנו כמשפחה עם אתגרים של משפחה רגילה. אני לגמרי שוכח שאנחנו שני גברים, בשביל כולנו זה כל כך רגיל, כי אנחנו שני הומואים משעמים שחיים כמו שני סטרייטים. לפעמים אומר לדורון: 'בוא נלך למסיבה, כדי לזכור שאנחנו הומואים, אבל אני די מאושר מהחיים הסטרייטים שלי, הכביסות, הקיפולים, הסנדוויצ'ים בבוקר והמחלות של כולנו, אנחנו משפחה הכי רגילה ומשעממת שיש".

בדוק גם

טרם - צילום אלכס הובר

מרפאת טרם בכרמיאל צמצמה את שעות הפעילות

ממש לא כדאי לכם לא להרגיש טוב בין השעות 08:00-02:00, כי בשעות אלה אין במרפאה קבלת קהל. רשת טרם: "בשל מיעוט פונים לפנות בוקר הוחלט לצמצם את הפעילות בשעות אלו"

חורשת הגדעונים - מבט כללי (צילום: פרטי)

זכרון יעקב: המתנגדים לבית הכנסת בחורשת הגדעונים לא אמרו את המילה האחרונה

בחודש מרץ האחרון עברה ברוב קולות במליאת מועצת זכרון יעקב בקשתה של עמותת "זכרון טוב" …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *