מבזקים
בית / קריות / חדשות קריות / "אני רוצה להיות שרת הרווחה"

"אני רוצה להיות שרת הרווחה"

אושרה פרידמן מקרית מוצקין תחגוג בעוד שבועיים את יום הולדתה ה-40. החיוך שמאיר את פניה היפות לא מעיד על עברה והתהליכים שעברה מאז מלאו לה 7, כשהגיעה לישראל מאתיופיה. בשלב מסוים הבינה שייעודה בחיים יהיה לגשר בין הקהילות בישראל ולגרום לישראלים להסתכל על כל פרט בחברה כישראלי ולא לתייג אותו על פי סטיגמות או סטריאוטיפים.

החיים של פרידמן אותה זרמו לאינספור כיוונים, אותם לא צפתה, כשהאחרון בהם הביא אותה להנחות את התוכנית "מחוץ לבועה" בערוץ 10. היום היא מנסה להצליח בתחום שלא הכירה, ובאותה הנשימה היא מצהירה שבעוד שנה וחצי, בבחירות הבאות לממשלה, היא תהיה חלק מאחת המפלגות הגדולות, כי רק משם היא תוכל לעשות שינוי.

"נולדתי באתיופיה בכפר שנקרא אוזבה", היא מספרת על כוס קפה באחד מבתי הקפה בקריות, "עליתי לארץ במסגרת מבצע משה, יחד עם ההורים שלי ואחיי. אנחנו תשעה ילדים ואני הכי קטנה".

יש לה פנים יפהפיות, ולאורך כל הראיון, כשאני מקשיבה לה ומסתכלת לתוך עיניה, היא נראית לי כמו מלכת שבא.

"אני זוכרת את הכל מאתיופיה. הייתה לי ילדות מאוד מאושרת שם", היא ממשיכה בסיפור, "תמיד ידעתי שאני יהודייה. קיימנו מנהגים יהודיים בסתר, כי שם לא היה מקובל להיות יהודי. או שאתה נוצרי או שאתה מוסלמי. האנטישמיות כלפי יהודים הייתה גם שם, אבל לי בתת מודע, תמיד היה ברור שנגיע לירושלים מתישהו, אז ידעתי שאנחנו שם באופן זמני".

שלושה מאחיה עלו לישראל שנה לפני שעלתה שאר המשפחה. אח אחד עשה זאת בסתר ואח ואחות נוספים עלו בידיעת ההורים. "כשההורים שלי החליטו לעלות, שלושה מאחיי כבר היו בארץ. לא היה לנו קשר איתם, לא היינו בטוחים שבכלל הגיעו לישראל".

אושרת פרידמן. צילום: דורון גולן
אושרת פרידמן. צילום: דורון גולן

מחנה פליטים בסודן

היא הייתה רק בת 5 וחצי כשעשתה עם משפחתה את הדרך מסודן, שלושה שבועות של הליכה רגלית. "ראיתי את הדברים הכי נוראיים שיש – מוות של ילדים ומבוגרים שאתה לא יכול לקבור, כי אתה באמצע שום מקום. פחדנו שיתפסו אותנו, כי זו הייתה עלייה לא חוקית, אבל כילדה בניתי לעצמי איזה חוסן שניזון מהתקווה של הוריי להגיע לירושלים. אחרי שלושה שבועות הגענו למחנה פליטים בסודאן, ומי שלא חווה מחנה פליטים מימיו, לא יכול לדעת מה זה. ידעתי שאני לא בירושלים, אבל ידעתי שצריך לשרוד בדרך לשם, ומחנה הפליטים מבחינתי היה עוד תחנה בדרך לירושלים".

אחרי תשעה חודשים במחנה הפליטים, טסה המשפחה לישראל. "נחתנו בשדה התעופה בן גוריון, וכולם חשבו שזו ירושלים. אנחנו הילדים הלכנו לחפש את הזהב במרצפות וההורים נישקו את האדמה, אבל זה היה רק שדה התעופה".

המשפחה נקלטה באתר קליטה באשקלון ומשם עברה להתגורר בנתניה. "את העלייה לישראל, מעבר לציונות והבית היהודי, ראיתי כהזדמנות שלי, כאישה, לנצל את חוק חינוך חובה, לדעת שאני יכולה לבנות חיים אחרים שהם לא בתבנית התרבותית שהאחים שלי עברו. הבאתי את עצמי להיות הכי ישראלית. עד כיתה ו' לא דיברתי אמהרית. התביישתי. עברתי את כל מה שעברו העולים של שנות ה-50 והבנתי ששפה וחינוך הם דרך להיות ישראלי. לקראת חטיבת הביניים חטפתי בום, כשרציתי להתקבל לאחד מבתי הספר המובילים במגזר הדתי, אולפנה נחשבת. המחנכת אמרה לי: 'מה פתאום, את לא תצליחי, חבל לבייש אותנו'. מבחינת ההורים שלי זה לא היה אישיו, אבל אני הייתי מאוד מתוסכלת ובכל מקרה ניגשתי לבחינה ולו רק להוכיח למחנכת שבמשפט אחד היא יכולה לבנות או להרוס בנאדם. זה הבהיר לי שההערה שלה לא נבעה מהיכולות הלימודיות שלי, אלא מזה שאני עדיין עולה חדשה. אז חזרתי לדבר את השפה האמהרית והשלמתי שיש לי שני עולמות. מצד אחד גדלתי בארץ, כמו כל אחד מחבריי הישראלים, ומצד שני היו לי הבית והמסורת והייתי צריכה למצוא את האיזון".

נשירה סמויה

למרות התחזיות, היא התקבלה לאותה האולפנה, אבל נשרה ממנה כי לא הצליחה למצוא את עצמה. היא מגדירה זאת "נשירה סמויה". זה אומר שבבוקר הייתה יוצאת מהבית, אבל במקום ללכת לבית הספר, הייתה הולכת לחוף הים, מבלה שעות בספרייה, והכל כדי לא ליפול לעולם הוונדליזם, אליו נפלו כל חבריה.

"באחד הימים ישבתי בתחנת אוטובוס וניהלתי דיאלוג עם הבלוק ממולי, כאילו אני מדברת עם אבי. עברה אישה ושאלה מה קרה. גוללתי בפניה את הסיפור, שאני צריכה לספר להורים שאני לא לומדת ואני חוששת מהתגובה שלהם, והיא אמרה  לי: 'שטויות, אני אמצא לך מסגרת, בואי נעלה לספר לאבא'. היא באה להורים שלי, אישה מדהימה".

האישה הייתה אידה מילר, שכנה מהבניין הסמוך. מילר דיברה עם הוריה של פרידמן והבטיחה שתחזיר אותה למערכת החינוך. בינתיים, קבעה שפרידמן תוציא את הכלב שלה שלוש פעמים ביום, ובתמורה, היא תלמד אותה אנגלית.

כשהתחילה שנת לימודים חדשה, סידרה מילר לפרידמן לימודים בכפר הנוער הדסים. "הדסים הוא מקום חילוני לגמרי, וזה לא עמד בקנה אחד עם הבית שלי וגרם לי לעוד משבר, אבל שם הכרתי את בעלי צחי. בכיתה י"א הבנתי שלא יכול להיות שהמשבר שלי קורה רק לי, שאני מנהלת אורח חיים תרבותי כפול. ניתנה לי הזדמנות לעשות עבודת מחקר אקדמי, וזה מה שרציתי לחקור. אחרי שנה של עבודה עם האוניברסיטה העברית הבנתי, שגם העולה מרוסיה, העולה מתימן ומארצות הברית, ואפילו הישראלי שהגיע לפנימייה, חש את הנתק של מסגרת הורים-לימודים וצריך למצוא את הדרך לחבר. הדרך הייתה ליצור מגשר בפנימייה שזה יהיה התפקיד שלו, וכך ההורים יודעים מה קורה עם הילד ובפנימייה יודעים מה קורה בבית והכל טוב".

מה שפרידמן למדה דרך עבודת המחקר האקדמית היה השיעור שהיא קיבלה לכל החיים ואולי מה שהתווה את דרכה בעולם. "למדתי שאין לי משבר עם ההורים שלי. הסממנים שספגתי מהחברה הישראלית הם שאני צריכה לבחור, אבל לא הייתי צריכה לבחור. יכולתי לייצר זהות שלישית או לשלב בין שתיהן. זה אומר להיות פחות להיות הישראלית החצופה מול ההורים, לדעת להבין שאנחנו חושבים ומתנהלים אחרת, כי גם פערי הגיל עצומים וגם תהליכי הקליטה שונים, כי אני גדלתי פה והם עדיין נקלטים. מאוד שמחתי. חזרתי למשפחה ולאחים שלי".

ספונסר אמריקאי

לקראת סוף לימודיה התיכוניים יצאה לשליחות בארצות הברית, שם השתתפה בהרצאה על העלייה וזהות החברה הישראלית. "בערב האחרון, הצביע אדם ושאל אותי מה החלום שלי. כבר הייתי כל כך עייפה, אבל הוא התעקש. לילה לפני ראיתי את 'פרקליטי אל איי' ואמרתי שאני רוצה להיות עורכת דין פלילית. לא היה לי מושג מה המשמעות של זה, רק רציתי להוריד אותו ממני. בערב הוא צלצל וביקש להיפגש. הוא הגיע לארוחת ערב אצל המשפחה שאירחה אותי ושאל מה אם היה אומר לי שאני יכולה להגשים את החלום שלי. אמרתי לעצמי שהוא חי בסרט. הוא לא מכיר אותי וכשאני חוזרת לישראל, אני מתגייסת לצבא. אמרתי לו שהסיכוי שאצליח ללמוד, עם המצב הסוציואקונומי של המשפחה שלי – ואני לא מתביישת בו, אני עובדת מגיל 9 – הוא קלוש. הוא אמר לי שלא אשלם כלום, אלמד על מלגה מלאה ואני אמרתי לו: 'כן, כן', אבל לא האמנתי".

היא חזרה לישראל ואחרי שבועיים נשלח לה כרטיס טיסה למחנה קיץ למשפטים. היא התלבטה, אבל לבסוף טסה. "נהניתי מכל רגע, בעיקר מעצם העובדה שהבנתי כמה אני לא יודעת ויש לי עוד ללמוד. זה הייתה עבורי סוג של הגירה נוספת שהייתי צריכה לחוות, כי אני גם אתיופית – שם ראו בי אפרו אמריקאית – גם יהודייה, גם מישראל וגם אישה. אם מישהו שאל מה הסיבות לאתגר, אז הנה. האמנתי בתיקון הזה שאין משמעות לצבע או למגדר, כולנו יכולים לעשות הכל, אם תינתן ההזדמנות.

"אחרי חופשת סמסטר הזמינו אותנו לארוחת ערב אצל אחד השופטים הגדולים. יהודי. כל כך נהניתי להגיע לארוחה כמו בבית. התרגשתי מאוד כשאחת מהנשים הניחה לי על הצלחת 'ידיעות אחרונות'. בכותרת העיתון היה כתוב שאחוז המתגייסים בקרב עולי אתיופיה ירד, והשמחה שלי הלכה לפח. התקשרתי לספונסר ואמרתי לו שאני חוזרת להתגייס לצבא".

מדור עולי אתיופיה

שבוע לאחר מכן היא התייצבה בלשכת הגיוס. היא ביקשה להצטרף לחיל החינוך, כי ידעה ששם תוכל לתרום. "הקצין שיבץ אותי כמזכירה בקריה. הוא שפט אותי על הציונים מגיל העשרה. צלצלתי לכל מי שהכרתי וביקשתי שיצלצלו לקצין חינוך ראשי. חצי שעה אחרי זה התקבלתי לחיל חינוך כמש"קית הוראה. היה ברור לי שאני צריכה להיות קצינה כדי להשפיע. ההורים שלי פחות הראו התלהבות, אבל מאנשים אחרים שמעתי שאבא בסתר ליבו היה גאה. אני זוכרת שהגעתי לסיור בבה"ד 1, עשינו מסדר, ומפקד הבסיס אז, אליעזר שטרן, עצר לידי ושאל אותי מה החלום שלי. התחלתי לגמגם והוא אמר שיש לי יומיים לחזור אליו עם תשובה. בערב יצאנו למועדון בתל אביב ובאמצע שיר, מצאתי את עצמי יוצאת לקיוסק ומבקשת מהמוכר דף נייר לכתוב עליו. הוא נתן לי את הדף מהקופה וכתבתי שאני הולכת לסייע ליוצאי אתיופיה לעשות שירות משמעותי יותר בצורה הכי טובה. את הדף נתתי לאליעזר שטרן, וככה הקמנו את מדור עולי אתיופיה, שתפקידו לתת ייעוץ והכוונה לחיילים, קצינים, משפחות ומועמדים לגיוס. מבחינתי זה היה מודל, הגעתי להיות מפקדת בית החייל בחיפה, שם ניתנה לי הזכות הגדולה לעבוד עם רפול. אחרי שצה"ל יצא מלבנון, כצ'ופר, הוציאו אותי במשלחת בפולין. מישהו היה צריך להזכיר לי איזו זכות זו להיות יהודי, לצעוד שם בגאווה גדולה. זה עשה לי טוויסט והמחיש לי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

אחרי חמש שנים בקבע החליטה פרידמן להשתחרר מהצבא. היא קנתה כרטיס לאיטליה, כדי לטייל קצת, אבל שבוע לפני הטיסה, חבר אמר לה שבקרן רש"י מחפשים מישהי והמליץ לה לגשת לראיון. היא החליטה לנסוע לראיון. "הבאתי קורות חיים בכתב יד, ישבתי בראיון עם ג'ינס וטי שירט וקלטתי את המבט של המנכ"ל שאמר: 'מה לעזאזל היא עושה פה'. אחר כך הוא ביקש סליחה ואמר: 'אני ממש מתנצל, שפטתי אותך לפי איך שאת נראית, עד שהתחלת לדבר'. חזרתי ברכבת לקריות וכל הדרך הייתי עסוקה בלבטל את הכרטיס לאיטליה ולהגיד לו שאני את התפקיד לוקחת".

פרידמן התקבלה לעבודה, והפרויקט הראשון שלה היה הקמת קרן מלגות לצעירים בפריפריה על שם פרופ' אפרים קציר. "הייתי בקרן רש"י 16 שנה והייתה לי הזכות לפתח תוכנית לעידוד אימהות חד הוריות להשכלה גבוהה, להחזיר נושרים לאקדמיה, בעיקר מהפריפריה, לעבוד עם כל האוכלוסיות המדהימות בפריפריה, כי בעיניי הם המסגרת והם מייצרים את דור העתיד הטוב, דור שאם לא היינו נותנים לו את ההזדמנות היה מתפספס. אחרי 16 שנה החלטתי להתפטר, לצאת לחופשה ואולי לטוס סוף סוף לאיטליה, אבל אז פגשה אותי המחאה של יוצאי אתיופיה בצורה מאוד לא מתוכננת ומצאתי את עצמי עובדת עם ולמען הקהילה, יותר נכון למען החברה, מהמקום הטוב ולא מההתלהמות".

פרידמן החלה לעבוד בארגון "טבקה – צדק ושיוון לעולי אתיופיה", שמעניק להם ייעוץ משפטי במקרי אפליה. היא עבדה שם כשנה בתפקיד סמנכ"לית פיתוח תוכן ומשאבים. "החברה הישראלית היא נהדרת, זו חברה שעשתה קדמה. נכון, יש בה גם דברים לא טובים, אבל ישראל רק בת 70, עדיין מתפתחת אבל בסוף עוסקים בפרט, ואותו צריך לחנך. אני אומרת, תקרא לי אתיופית, לא איעלב מזה. צריך לקחת את זה בהומור, כי יש פה המון בורות. הערות באות מזה שלא מכירים. ביום שנגיד שכולנו הם חלקים של החברה ומרכיבים פאזל גדול ונדע להכיל ולקבל, נדע לייצר אומה שכל אומות העולם יקנאו בה ולכולנו תהיה הזכות לגדל את הילדים שלנו בצורה איכותית וטובה".

הבעל "הלבן"

בהיבט האישי של חייה. היא נשואה לצחי פרידמן ויש להם שלושה ילדים בני 7, 9 ו-13. אני שואלת אותה על התגובות של הסביבה כשהתחתנה עם ישראלי לבן והיא אומרת: "מבחינת הקהילה האתיופית היה ברור שלא אתחתן עם אתיופי, כי הייתי ישראלית מדי, הייתי החריג, לא דיברתי את השפה, רוב החברים שלי היו ישראלים, הרבה פעמים הרגשתי שאני יהירה מדי. בצד השני זה נורא תלוי, כי יש מקומות שאת מרגישה מיוחדת וכולם שואלים את השאלות הכי הזויות. אני הופכת להיות המוצר החדש במוזיאון, אבל יש גם את הקיצונים, כאלה שכשהלכנו יד ביד ברחוב, היו נתקעים בעמוד חשמל, כי לא הפסיקו להסתכל. גם היום בשנת 2017 זה עדיין קורה. מבחינת ההורים שלי, צחי הוא אחד הילדים שלהם. אבא שלי תמיד אמר: 'צחי סתם לבן, תכלס הוא אתיופי'.

אבא של צחי ז"ל ראה בי הבת שלא הייתה לו מעולם. האחרים פחות. היו יציאות של: 'לא יכולת למצוא אישה יותר לבנה, יותר טובה'. במהלך השנים גיליתי סובלנות ואיפוק, לדעת לעשות הפרדה קיצונית מאוד בין דברים שנאמרים מבורות לדברים שנאמרים מתוך רוע. הרי כולנו גזענים, ההבדל הוא להיות מודע לזה ומה אתה עושה עם זה. אתה יכול לחקור ולדעת ולהבין ובין להיות הכי קיצוני ולהגיד שצריך להחזיר את האתיופים לאתיופיה, כמו אחד המשפטים הקיצוניים ששמעתי בחיי. אצלי זה היה ללמד אחרים שזה בסדר. מצאתי את האיזון שלי, אבל גם למדתי לא לוותר ותמיד להעמיד במקום ממקום של לחנך ולא ממקום של להטיף. לא צברתי כעסים לאורך שנים, כי למדתי שאנשים הם טובים מטבעם ואם יש דרך כל הזמן ליישר אותם ואני יכולה להיות חלק מהדרך, אעשה אותה".

לדברי, כל אחד משלושת ילדיה יצא בצבע אחר. "אני אתיופית, נשואה לצחי, רומני -סורי, צבר, שגדל בישראל, וביחד אנחנו מגדלים שלושה ילדים שגדלים בבית ארצישראלי, כי זה מה שחשוב לנו. אין אצלנו ממדים של צבע או כל תיוג אחר. אנחנו מדברים עלינו כחברה, בה יכולים להיות הרבה אנשים והמון צבעים והמון דעות ודתות אבל בסוף, כולנו ישראלים".

היא לא מתכוונת לעצור, להיפך, היא רק התחילה. בארבעת החודשים האחרונים היא החלה להנחות את התוכנית "מחוץ לבועה", שגם אליה הגיעה במקרה. "התכנית עוסקת בחברה הישראלית, דברים שקרובים לליבי. אני לא באה מהתקשורת, אבל אני מאמינה שכל מקום בו יכולים להתברג בו אנשים, כדי לחשוף את הערסל הנהדר שיש לנו כחברה, הוא חשוב".

אני שואלת אותה מה הלאה והיא מצהירה ללא היסוס: "פוליטיקה. בעוד שנה וחצי אני רוצה להיות בפוליטיקה. אני תמיד אומרת שאני רוצה להיות שרת הרווחה או שרת החוץ, זה מה שאני רוצה לעשות. לא יודעת לאן זה יוביל אותי, אבל אילו האזורים שאליהם אני רוצה להגיע".

בדוק גם

דודי רוזנפלד (צילום: ויקטור כהן)

הפועל עכו תפתח את העונה עם מינוס 3 נקודות

בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל הפחית הבוקר (ראשון) 3 נקודות ממאזנה של הפועל עכו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *