בית / כללי / "אני לא עושה חשבון לאף אחד חוץ מאשר לשלום"

"אני לא עושה חשבון לאף אחד חוץ מאשר לשלום"

 

הפגישה האחרונה שלי עם מני אסייג הייתה לפני כשנתיים, כשהעונה הראשונה של "שנות ה~80" הייתה בשיאה. אסייג היה אז בשלבי פריצה מהאנונימיות כאחד הכותבים המוכשרים ביותר שיש בתעשייה היום.

בניגוד לרוב כוכבי הביצה המעדיפים את תל אביב, אסייג, 46, מתגורר בקרית מוצקין וביחד עם אשתו מיכל מגדלים שלושה ילדים. כשאני שואלת אותו השבוע מה שלומו, הוא עונה: "בסדר, אני מגדל ילדים, עובד ונלחם עם שמאלנים בפייסבוק, כי צריך להשמיע קול. אני בחור אכפתי ולא חושש להביע את דעותיי, למרות שאני משלם מחיר, כי בגדול, הייתי מקבל יותר הצעות עבודה בטלוויזיה. זה לא רק שמאל וימין. יש לי המון ביקורת על התעשייה, שאני אמנם חלק ממנה, אבל יש לי ביקורת על היוצרים, על התפישה, השפה האחידה שיש שם, תל אביבית מדוברת עם ניב של הוד השרון".

לפני כחודשיים הסתיימו הצילומים לעונה השלישית של סדרת הקאלט "שנות ה~80", המבוססת על ילדותם של שלום ומני אסייג בטירת כרמל. העונה הייתה אמורה לעלות לשידור עוד בחודש יולי האחרון, אבל היא נדחתה לאוקטובר, אחרי החגים ושוב, לפברואר.

"הולכת להיות עונה פגז", אומר אסייג, "בעונה השלישית יש עוד סיפורים על הנערות שלנו, המון תפקידי אורח. התפקיד של שלומי קוריאט, שהימם בעונה השנייה, הוגדל והורחב. הדמות שלו מבוססת על הרצל, שכן מהקומה הראשונה שהיה כל הזמן מאיים ולא יורד למטה והייתה לו אבו עגילה על הראש".

אסייג מגיע טעון לראיון, וכשרק ניתן האות הוא משחרר את הנצרה. "הסיבה לביקורת של המבקרים על התוכנית, היא שהם גדלו באותה בועה ומתייחסים לסדרה כאל בדיה מנותקת. גם היום יש מקומות שזה נראה ככה, אבל אם הם היו מכתתים את רגליהם בפריפריה, באותם הזמנים, הם היו רואים שאנשים בונים לעצמם אופניים, כי אין כסף; הם היו מבינים שכדורגל נחשב בשבילנו לאלוהים. חוץ מאוכל ובגדים שהיו בשפע, כלום לא היה. חמש אבנים היינו משחקים עם אבנים מבחוץ, כי אבנים ממתכת היו רק לעשירים. צעצועים לא היו. מי שהיו לו אופניים נחשב עשיר. לי, באופן אישי, לא היו אופניים בחיים. בכיתה ח', אני ושלום הצלחנו לקנות אופניים משומשים ממישהו, שלום רכב עליהם, ועד שהגיע התור שלי, באה המשטרה ואמרה שהם גנובים".

הלב של אמא

לפני כמעט כשנה נפטרה אמם של האחים אסייג, ויצרה חלל רציני. גם בסדרה היא מהווה דמות דומיננטית, ואפילו פגשה את אוולין הגואל, שמגלמת את דמותה, ואישרה אותה. אמא הייתה המחנכת, המייעצת, המוציאה לפועל", אומר אסייג, "בלי אמא שלי לא היינו מגיעים לאן שהגענו. היא החזיקה אותנו ביד ברזל עם יכולות לא מהעולם הזה, כי אבא שלי היה מפרנס יחיד, אבל היא מצאה דרכים איך לתת לנו מה שהיינו צריכים. היא הייתה מכינה עוגיות לכל העולם בחינם, באירועים, אפילו החומרים היו עליה, ולא הייתה מוכנה לקבל כסף, כי זו מצווה. אם היינו חוסכים את כל העוגיות שהכינה לכל העולם בחינם, יכולנו לקנות אופניים.

"אני ממליץ לכולם לעשות הרבה ילדים, כי הכל נעשה יותר קל, גם האובדן. החיבור המשפחתי והחגים שעדיין עושים ביחד, והאחיות הגדולות שרכשו מאמא שלי את הלב הגדול לארח בלי גבולות, זה ממתיק את הגלולה. למרות החוסר והקושי, משפחה גדולה ממתיקה את הגלולה המרה עוד בימי השבעה, לא משנה שבאו חצי מיליון איש, אבל הביחד תמיד מסיע ועוזר".

בעונה השלישית הגיעו האסייגים לשנת 1986, תקופה בה שלום הנער מתכונן למסיבת הסיום של י"ב, והוא הכוכב. "אנו מתעסקים במוות פתאומי, באחות של פרוספר, היא בת 93, והיא גרה בצרפת, ואת השבעה עושים אצלנו בבית. המצאתי את הסיפור, כדי לראות שבעה אצלנו, במיוחד על מישהי מאוד מבוגרת. פרוספר אומר שכואב לו על החולצה שהוא צריך לקרוע. אבי טולדנו משחק תפקיד אורח בפרק, ויצא פרק מצחיק מאוד".

בעונה הזו, הרבה מאוד קרייתים השתתפו בתפקידי אורח. אסייג מודה שנלחם כדי להכניס כמה שיותר צפוניים לסדרה. "המטרה שלי הייתה להכניס כמה שיותר פרצופים חדשים, שאני באופן אישי מכיר, מחובר לאישיות שלהם ומאמין בכישרון שלהם. היו לי מלחמות, בחלקן לא הצלחתי, אבל נלחמתי להכניס המון צעירים בתפקידי אורח, ואני מקווה שזה יעזור להם במשהו. לפעמים זה חרג מהמקצוענות, אבל אין לי בעיה לחרוג, כדי שלאנשים יהיה טוב. אנשים שיש להם חלום, כמו צחי לב מטירת כרמל, ששיחק את סיני הגיס בעונה שנייה. אמרתי לו כבר אז, שאם יוכיח את עצמו, יהיה טוב, והוא הוכיח את עצמו והוא משחק העונה בחמישה פרקים. אני לא חושב שהייתה עוד סדרה שנתנה לכל כך הרבה אנשים לחוות את החוויה. אני עובד עם עשרות מפיקים ולא היה לזה אח ורע".

מני אסייג (צילום: דורון גולן)
מני אסייג (צילום: דורון גולן)

צחוק מעבודה

בימים אלה עוסק אסייג בכמה פרויקטים חדשים. הוא הגיש כמה הצעות לסדרות לזכייניות הטלוויזיה השונות, וכרגע הכל נמצא תחת בחינה, אבל יש פרויקט אחד שהוא מתכונן לקראתו: "אני עובד על סרט קולנוע של 'שנות ה~80'. משה אדרי לקח את זה לידיים שלו, ועכשיו זה מופנה לקרנות השונות שישקיעו בסרט. הסדרה הזו הפכה להיות קאלט מדוברת, בכל מקום, רק לא בחוגים שחושבים שהם יותר נאורים ויותר שווים מכל השאר. המבקרים הם קבוצה של אנשים שאני לא יודע מה הם עשו בחיים שלהם שהם כאלה, מה הרזומה שלהם חוץ מלקטול אנשים? אני חושב שמבקר טלוויזיה צריך להיות אחד, שברזומה שלו נחל הצלחה אדירה וכיום הוא מבקר טלוויזיה. לא אחד שבא מהאקדמיה ולא עשה כלום בחיים שלו. לא יודע איך מייצרים משהו שמתחבר לרוב עם ישראל, מתחבר למזרחים ואשכנזים ופריפריה ועיר, אז שיהיה מבקר ויבקר מתוך הניסיון האישי שלו ולא מהראייה החד סטרית שלו והתפישה הנאורה, במירכאות, שלו. המבקרים לא מייצגים את עם ישראל. אני לא עושה חשבון לאף אחד חוץ מאשר לשלום, הוא הרבה יותר סבלני ומכיל ממני, הפתיל שלו יותר ארוך משלי. בגלל זה כשאני מעלה פוסט לוחמני בפייסבוק, אני כותב הבהרה, שהדברים נאמרו על דעתי ואם רוצים לדעת מה שלום אומר, אז שישאלו אותו".

אסייג היום מפוכח יותר, בעל ניסיון עשיר יותר בתעשייה, ומה שהצית לו את הפתיל להגיד את כל מה הוא חושב על התעשייה אלה הם המבקרים והשמאלנים.

"הכרתי את הנפשות הפועלות בתקופה הזו והתאכזבתי יותר. החברים האמיתיים שלי הם מהפריפריה. הם יעשו הכל בשבילי, אלה שנלחמים מי ישלם על השולחן, אלה שיתייצבו ישר כשיש בעיה, וכשאני אומר שיש חלוקת גמ"ח לפני החג, אני מקבל הפצרות להגיע עם הרכב. אלה החברים שלי, לעומת אלה שליקקו לי כשהייתי במערכת של תוכניות, היו נחמדים והתייחסתי אליהם בכבוד, אבל אחרי הגב, כשמסתיימת התוכנית ויורדת, ריחפה מעליהם עננה של 'צחוק מעבודה'".

אני מבקשת ממנו שיסביר למה הוא מתכוון, והוא אומר בציניות: "העורך והכותבים הראשיים של 'צחוק מהעבודה' נאלצו להתמודד עם העננה, כי עבדו בתוכנית נחותה, ולכן התקשו לקבל עבודות, התנשאו מעליהם. התוכנית ירדה ולא בצדק, כי עוד לא הצליחו לשחזר תוכנית כזו, שהפורמט שלה נמכר לעשרות מדינות והוציאה עשרות סטנד~אפיסטים בארץ, שוברי קופות ומפוצצי אולמות, אז איך אפשר להתייחס לתוכנית כזו קלילה, בגובה העיניים, שלא מתיימרת ולא פוגעת באנשים יותר מדי, לא גסה יותר מדי, כיפית _ איך אפשר להתייחס אליה כאל משהו ירוד? הנימוקים שלהם הם נימוקים אקדמיים שמשכנעים את הישבן שלי. כנראה שצריך תוכנית עם פינה בה יגידו למה חיילי צה"ל הם קלגסים, תוכניות כאלה גאוניות".

הוא מלא כרימון על התעשייה, והשמאלנים ששולטים בה מוציאים אותו מדעתו. "אני מכיר עשרות תסריטאים, כולם מאוד מוכשרים ויצירתיים, ואם את בוחנת את מקום המגורים שלהם, יותר מ~90 אחוזים גרים ברדיוס של 10 קילומטרים מתל אביב, מקסימום. לי אין בעיה לגור בפריפריה. יש רכבת ואני משתדל כמה שיותר לעבוד מהמרפסת, עם נוף ואנשים צנועים ופשוטים שלא משוכנעים שהם יותר טובים מאחרים. מאז הראיון האחרון, התחלתי להעלות פוסטים עם מסר ימני ופטריוטי. בפוסט לוחמני אחד שכתבתי 'שוברים שתיקה', פתאום אני מקבל 10 תגובות תוקפות מ~10 תסריטאים שעבדתי איתם. חשבתי לעצמי, מה? איפה הם גדלו, שהם מדברים על ליבראליות, ובעצם כולם חושבים אותו הדבר? בסופו של דבר, הם הרובוטים ולא האחרים שרואים אותם ככה. זה פשוט לא ייאמן.

"אני נחרד מהמונולוגים של אסף הראל. אחרי שאני רואה אחד כזה, אני לא יכול לישון בלילה. יש לו אחוזי רייטינג פחות מאחוז שומן בחלב דל ועדיין המבקרים מתעלמים מכל זה וכותבים שהמונולוגים שלו גאוניים. אם להביע שנאה לחיילי צה"ל זה גאוני, אז נסראללה הוא איינשטיין. לא אסלח לעצמי אם לא אגיב. הוא מציג את חיילי צה"ל כקלגסים ורוצחי ילדים פלסטינים ומקבל מחיאות כפיים סוערות מהמבקרים. מילא שזה היה מצחיק, אבל זה לא. אין להם לשמאלנים האלה גבולות. עד לאיפה אפשר להגיע עם פגיעה במדינה? הביקורת הכי חמורה שלהם על ההיא שעשתה צרכים על הדגל הייתה: 'זו האמנות שלה', זו הביקורת הכי חמורה של השמאלנים על מעשה נפשע".

הפרופילנקים של גלגל"צ

אסייג גם לא חושש להגיד את מה שהוא חושב על הקולגות שלו למקצוע: "כל התסריטאים שאני מכיר, לפחות 40, להוציא אותי, כולם שמאלנים בלי יוצא מן הכלל, כולם עם תפישת עולם של 'אלק ליבראליות', בעד המסתננים הסודנים, אנטי דת, רובם ככולם חילונים גמורים ומדברים שפה אחידה, צבע אחד, אג'נדה אחת וזה מה שמאכילים את צופי הטלוויזיה. בגלל זה אין תוכנית סאטירה שמריחה קצת ימין, אפילו לא מרכז. 'ארץ נהדרת' _ תוכנית עם שחקנים וכותבים מעולים, אבל המסרים שם מזעזעים, ויש עוד ים דוגמאות לתוכניות סאטירה שיש בהן זלזול בדת, בדגל, ואימוץ הנרטיב הפלסטיני. ברור שיכול היה להיות יותר טוב, אם הייתי שותק, אני בוער מבפנים ואני יודע שאני משלם מחיר, אבל אולי, אם אזיז משהו קטן אצל מישהו, זה יעזור.

"לפני חמש שנים כתבתי על הפרופילניקים התל אביביים שיושבים בגלגל"צ, שאני לא יודע מי בחר אותם, ומחליטים להקפיץ את הקריירה של דנה ברגר או אסף אמדורסקי, על חשבון זמרים מזרחיים לא פחות טובים. הלוחמים בצה"ל מאוד אוהבים אותם, וזו תחנה צבאית. כל הפרופיל של כל חבורת הפלייליסט מגיע לפרופיל לוחם אחד של גולני. למה הם מזלזלים בחיילים. למה? מי אתם בכלל? אם הייתם תחנה פרטית, תשמיעו מה שאתם רוצים, אבל אתם תחנה מתוקצבת, של צה"ל, אז תשמיעו שירים לפי טעם הלוחמים ולא מעניינת אותי העובדה שיש להם רייטינג, מעניין אותי רק שתחנה מתוקצבת תתאים לטעם של הלוחמים בצה"ל".

שלום הוא פורץ דרך

מני, הבן הצעיר למשפחת אסייג, מיד אחרי שלום, והקשר ביניהם היום, חזק מתמיד. "כל החיים היינו צמודים, אני גיליתי את הכישרון שלו, הייתי הקהל שלו, צוחק מהבדיחות שלו, כשההורים היו צועקים לו 'לך תלמד'. בעיקרון, אז הצדקתי אותם, כי מי חשב על זה, למרות שהוא תמיד אמר שהוא יהיה בדרן מפורסם. זה היה מוצדק להגיד לו 'לך לעבוד להתפרנס, אתה והשטויות שלך', אבל הוא היה עקבי, הלך עם האמונה שלו, ובסוף כולם בירכו על זה שהתעקש. האמת ששלום פורץ דרך, בגלל הסבלנות שלו לספוג ולהיות מאופק, כי אין ספק שהוא נתקל בגילויי התנשאות, למרות שהוא טוען שלא. אני, אם הייתי שלום ולא היה יוצא ממני כלום, הייתי מתפוצץ ושובר את הכלים. היום יש לנו ויכוחים על זה. הוא אומר שאני לא יכול להוציא כל דבר החוצה, כי אלו אנשים שאני עובד איתם, אבל אני אומר שאין לי בעיה לא לעבוד איתם. אם כולם בתעשייה היו דומים לשלום, בשמחה הייתי עובד איתם. שלום הוא הסטנד~אפיסט הכי טוב בארץ, אין לו מתחרים, הוא פתח דרך להמון סטנד~אפיסטים אחרים מהפריפריה, דרך ההצלחה שלו ודרך 'צחוק מעבודה'. הוא ויתר על עצמו המון בתוכנית, ונתן להם את הבמה, משהו שלא אופייני לקומיקאים שנלחמים על הבדיחות שלהם. לפעמים לא היה אכפת לו לצאת פחות טוב, רק שהם יצליחו, ואני יודע, הייתי שם מההתחלה ועד הסוף".

לדבריו, ככל שהדרך לטלוויזיה יותר קשה עבורו, כך הדלת אל הבמה פתוחה. "אני מקבל יותר הצעות כתיבה לבמה, משופע הצעות, ובודק עם מי כדאי ועם מי יותר כיף לי לעבוד. כרגע אני כותב מופע לדניאל אסייג ולננסי ברנדס שנולד מחדש. אני כותב את המופעים שלי כמעט לבד. שבע שנים הייתי הכותב הראשי של 'צחוק מעבודה'. בלי בדיקה, בדיחות שישר שודרו, כתבתי סדרה בשלושה חודשים, לבדי, מה שצוותי כותבים עושים בשנה וביחד. כשאני בתוך המערכות האלה, אנשים אומרים שאני גאון, אבל מאחורי הגב אומרים שאני לא ברמה, שזה הומור נחות. הם בטוחים שהם מבינים יותר מכולם".

מי שעוקב אחרי הפייסבוק של אסייג רואה שהוא מביע דעה כמעט על כל דבר שעל סדר היום הציבורי. מבחינתו, הטלוויזיה היום במצב לא מאוזן לחלוטין. "מצב אידיאלי בתעשייה הוא תוכנית סאטירה ימנית, לפתוח את הראש והדלת בפני דעות אחרות, צבעים אחרים, תפישות אחרות. כשנכנסים בי בפייסבוק אני לפעמים נעלב, אבל גם מגיב. הכי מעצבנים אותי השמאלנים הרדיקליים שמתהדרים בחוסר הנאמנות שלהם למדינה ומאמצים את האג'נדה של האויב. חנין זועבי זו זוועת עולם, ויש לי חברים ערבים. ממש בימים אלה אני כותב מופע למוחמד נעמה, סטנד~אפיסט ערבי שנמצא בדרך למעלה. אני פונה לערביי ישראל, אם הם חפצים בדו קיום אמיתי, שיעיפו מעליהם את זועבי וזחאלקה, שיקיאו מתוכם את שתי הנבלות האלה, שבמקום שיתמכו בתשתיות בכפרים הערביים הם תומכים בתשתיות הטרור".

אחת מחברותיו הטובות של אסייג היא דפנה צורי, מנכ"לית היכל התיאטרון. "אנשים לא יודעים כמה היא נשמה טובה. דפנה הכירה אותי בפרמיירה של רותם אבוהב, אחרי שהבינה שכתבתי את המופע, היא כתבה לי שלא ידעה שיש בחור כל כך מוכשר בקריה, ונעשינו חברים טובים. גיליתי אישה נפלאה, מעבר לזה שהיא הרימה את התרבות בקרית מוצקין לגבהים בזכות עצמה ולא בזכות אף אחד אחר. היא אישה מקסימה. אני קורא לחיים צורי ראש העיר, 'בעלה של דפנה צורי'".

מני אסייג (צילום: דורון גולן)
מני אסייג (צילום: דורון גולן)

צדיק וטוב לו

מעבר לכתיבה ולפייסבוק, מתעסק אסייג בגמילות חסדים. הכל החל כשפרסם פוסט בפייסבוק הקורא לחבריו להתנדב למען הזולת. כל מי שנענה לקריאה צורף לקבוצת ווטסאפ שעושה היום מעשים טובים בכל הארץ. "אני מקדיש את חיי לדבר הזה. פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'צדיק וטוב לו', ובמשך יותר משנה מילאנו מאות מקררים, ריהטנו עשרות בתים, שילמנו חשמל למאות משפחות, יש לי שליחים בכל הארץ, אני מאוד עסוק עם זה. זה מה שממלא את חיי, והילדים שלי הולכים אחריי. בכל הכבוד ל'שנות ה~80' ולמופעי הסטנד אפ, זו הגאווה האמיתית שלי, ומי שמחפש אנשים טובים באמת, ימצא אותם אצלי בקבוצה. אנשים פונים אליי כשאין להם מה לאכול או אין להם חשמל, ואין מצב שמישהו יפנה אליי, ולא יקבל מענה, אני עוזר, אם לא במאה אחוז אז בשמונים, אבל אין מצב שלא אעזור".

קבוצת הווטסאפ של אסייג כברהפיקה עשרות בר מצוות לילדים ממשפחות מעוטות יכולת ומופעי התנדבות לחולי סרטן שהכניסו עשרות אלפי שקלים. "אני מציע לאנשים _ במקום להתעסק בשטויות, שיתעסקו בגמ"ח. אני עוזר לכולם, אני לא מחשבן למוצא, לעדה או לתפישת עולם, כולם מקבלים עזרה".

ואם יש דבר אחד שמרגיע אותו זה לראות את שני בניו משחקים כדורסל. בנו הבכור כפיר, 20, משחק בקרית ביאליק, ובנו השני תומר, 18, משחק בליגת העל של הנוער במכבי חיפה. "הוא הכוכב שלהם כרגע, הוא אחד הרכזים הטובים בארץ. מה שמרגיע אותי זה לראות אותם משחקים, הם הגאווה שלי".

בדוק גם

עשו כבוד. תלמידי החוג לדרמה עם ראש העירייה דוקורסקי (צילום: דוברות העירייה)

תלמידי החוג לדרמה מביאליק קטפו פרסים ברומניה

תלמידי החוג לדרמה בחטיבת הביניים אורט אפק הופיעו עם המחזמר "אנני" בפסטיבל תיאטרון לנוער שהתקיים …

כיתת אומנות לזכרה של שרה קסלר. צילום: דוברות העירייה

שרה קסלר הונצחה במקום שבו אהבה להתנדב

בטקס מרגש נחנכה כיתת אמנות בבית הספר קדימה בקרית ביאליק על שם מתנדבת בית הספר …

3 תגובות

  1. סדרה פשוטה וחמה ועם אמת כל כך אני באה ממשפחה מרוקאית גם ואני מכירה את כל זה השבעה עם כל הצעקות את החמימות את האוכל הטוב
    אבא שלי ניפטר לפני 3 שנים האזכרה שלו עוד שבוע ואני הייתי ילדה בת 14 שזה קרה היום אני בת 17 אוטוטו וזה הזכיר לי את הבית הכנסת הכל אבא שלי היה חזן בבית כנסת וגם היה מביא לכל המתפללים טבק ושותים קצת בשביל ההנאה היה לי ילדות כיפית אותו דבר כמו שנות השמונים רק שלי זה קרה בשנות ה2000 בכל מקרה שלום ומנחם וכל משפחת אסייג יש לכם סידרה מאוד יפה ומביאה את כל העולם המרוקאי ולא שובניסטי מביאה את העוצמה האמיתית אני מאוד מעריצה את הסדרה הלוואי ותיהיה לי הזכות להגיע פעם אחת לסט לראות את כל המשתתפים וכל העבודת הקודש הזו וכל משפחת אסייג משתתפת בצערכם על מות אבא ואימא שלכם אוהבת עד בלי די צופיה אוחיון

  2. משפחת אסייג מביאים ערכים שאין היום בשום מקום. הסדרה מדוייקת ומי שמכיר את ההווי רואה ובוכה מהתרגשות. אין מילים לתאר את הדרך והעוצמה של הסדרה. כמו תמיד מי ששוחה נגד הזרם מגיע רחוק ומתביע את חותמו בעולם. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים,הסדרה מוכיחה זאת ביג טיים. ראיון מרגש עם איש שמראה שבמקום שאין אנשים השתדל להיות אחד. מצפה כבר לעונה החדשה וכל משפחתי גם

    • .
      משפחת אסייג מביאים ערכים שאין היום בשום מקום. הסדרה מדוייקת ומי שמכיר את ההווי רואה ובוכה מהתרגשות. אין מילים לתאר את הדרך והעוצמה של הסדרה. כמו תמיד מי ששוחה נגד הזרם מגיע רחוק ומטביע את חותמו בעולם. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים,הסדרה מוכיחה זאת ביג טיים. ראיון מרגש עם איש שמראה שבמקום שאין אנשים השתדל להיות אחד. מצפה כבר לעונה החדשה וכל משפחתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *