מבזקים
בית / גליל מערבי / חדשות גליל מערבי / "אלוהים נתן לי מתנה ולקח לי אותה"

"אלוהים נתן לי מתנה ולקח לי אותה"

"הכאב רק מתעצם בלב. אוריה היא העתק של מאיר בשמחת החיים בגומות חן. אני רק רוצה לחיות", כך אומרת השבוע אתי בידני בכאב שנתיים אחרי שאיבדה את בעלה מאיר בידני משלומי  בתאונת דרכים קטלנית.  בידני כואבת את מותו של האיש היחיד שאהבה בחייה ונתן לה  כוח, אהבה ופרגון. אתי הסכימה ללדת למאיר  ילדה, אחרי ארבעה ילדים מנישואיה קודמים. ילדה שלא תזכה להכיר את אביה, חיה בצל זיכרונותיו ותמונותיו. השבוע תיערך אזכרה שנייה לזכרו בשלומי. הקהילה עדיין לא השלימה והתאוששה ממותו.

30 באוקטובר 2015, יום שישי בבוקר, בדיווח מתארים תאונה קטלנית  והתהפכות משאית  בצומת תפן.  איש לא תיאר שבתוך המשאית נמצא אחד האנשים המוכרים בגליל המערבי; מאיר בידני, פעיל חברתי, איש עם שמחת חיים ענקית שהיה מוכר מאד בשלומי ובצפון. באותה העת ישבה בביתם רעייתו הטרייה ותכננה את ארוחת השבת. אתי מעלה לפייסבוק תמונה של לב מעוטר בנרות ושתי כוסות יין ומברכת לשבת שלום. הבשורה שהגיעה עשר דקות לאחר מכן, שינתה את עולמה כשהיא בחודש השביעי להריונה.

בידני, אשה חזקה מאד, מתמודדת עם  הגורל האכזר שפקד את משפחתה.  הזיכרונות מהפייסבוק העלו השבוע תזכורת עצובה מאד.  תמונתו המפורסמת של מאיר ישוב בתוך המשאית שאהב, מנופף לשלם בחיוכו המופלא. מהטרגדיה הגדולה הזאת מתקשים להתאושש עד היום חבריו של בידני, משפחתו הגדולה והמוכרת  ואנשים שעזר ותמך בהם.

"עוד לא הצלחתי להתאושש ממותו של מאיר", אומרת אתי בידני השבוע, "חודש וחצי אחרי מותו ילדתי את ביתנו אוריה- פנינה, זאת הייתה שמחה מהולה בעצב. מאיר הבטיח לי שיהיה לצידי בלידתה ולא יעזוב אותי, ובסוף ליוו אותי אחיותיו וחברה. אוריה נתנה לי כוח לחיים, היא דומה למאיר בשפת הגוף, היא מנשקת לי את הידיים כמו שהוא נישק. היא מחייכת בבוקר עם שתי גומות חן, כמו שהיו לאביה.  ביום שהיא נולדה צרחתי את נשמתי, למה זה קרה לי ? איך הוא השאיר אותי כאן לבד?. את כל החוויות ילדות של אוריה אני עוברת לבד.  בוקר  אחד התעוררה ואמרה: 'אבא', כמעט התמוטטתי. ששואלים אותה 'איפה אבא מאיר?', היא מצביעה למעלה לשמיים".

אתי בידני. צילום: דורון גולן
אתי בידני. צילום: דורון גולן

 

מצבה במקום יום הולדת

בידני נהרג שבועיים לפני יום הולדת 40. הוא היה מאוהב במשאית ובנהיגה על הכביש.  כשהיה מגיע לשלומי היה צופר כסימן היכרות שהוא בשטח.  הוא  היה כוכב מקומי, סמל  לאדם שתמיד מחייך, מצטט את פינק פלויד ומאיר אריאל ומסתכל על חצי הכוס המלאה. בידני גידל ילדה מנישואיו קודמים: נועה בת 8, שהייתה כל עולמו. כשהכיר את אתי, אמר לחבריו שלראשונה הרגיש שהוא מאוהב באשה של חייו. בכל יום הקדיש לאשתו שיר בפייסבוק.

אתי, בת 42, מנסה להחזיר את החיים שלה למסלולם. היא מחפשת עבודה, כזאת שתהיה נוחה בגידול ביתה.  היא נולדה בחיפה וגדלה במעלות-תרשיחא, לימים הוריה עברו למושב חוסן.  בנערותה נשלחה להתגורר בפנימייה בקרית ביאליק. בגיל 17 וחצי הכירה את בעלה הראשון והתחתנה ונכנסה למסלול של נישואין, לידות וגידול ילדים.  לבידני ארבעה ילדים מנישואיה הקודמים: ספיר בת 23 וחצי, שובל בת  20, אביב בן 15 וחצי וליאל בת 10. שניים  מילדיה חיים בקיבוץ במסגרת הגירושין.

לאחר 20 שנות נישואין, בגירושין כואבים שהשפיעו מאד על ילדיה הקטנים ובצעד חסר תקדים, החליטה להעניק לילדיה עתיד אחר והעבירה אותם למגורים במשפחתון בקיבוץ.  הצעד הזה היה  אחד המהלכים הקשים שעשתה בחייה.  כיום היא מבינה שעשתה את הצעד הנכון כדי לתת להם עתיד מוצלח ורגוע. היא בקשר איתם מידי יום, והם מגיעים בסופי שבוע.  בכל שנה היא שואלת אותם:  'האם ירצו לחזור הביתה?'. במידה ויגידו כן, הם מיד חוזרים לצידה. אחרי גירושים קשים ועסק שנסגר, בידני מתחילה חיים חדשים ועובדת ככוח עזר בבית החולים נהריה. יום אחד מגיע מאיר בידני לבדיקה, לאור לחצים בחזה ומתאהב באתי, מה שמסתמן כאהבה ממבט ראשון.

בידני: "הוא ניסה לשכנע אותי להיפגש, רק לקפה.  לקח זמן עד שהסכמתי. שנפגשנו גיליתי בן אדם מקסים, אדיב וטוב לב, גבר מפנק. שנתיים יצאנו ביחד עד שהחלטנו לגור יחד בשלומי.  פחדתי מאד מזוגיות נוספת ומחתונה.  מאיר היה נשוי פעמיים, ויש לו ילדה נפלאה; נועה,  מנישואיו השניים. ילדה שאהב עד עמקי נשמתו. אני הייתי אחרי גירושין. למרות הכל אהבה ניצחה, התחתנו והייתי מאושרת עד הגג, כי מאיר היה התיקון שלי, כמו מתנה שאלוהים שלח לחיי. מי היה מאמין שיתנו לי מתנה כזאת וייקחו לי אותה ברגע.

"מאיר רצה מאד עוד ילדים, בהתחלה לא הסכמתי, כי יש לי ארבעה ילדים ורציתי לחיות, אבל כשאוהבים מישהו מכל הלב ורוצים לשמח אותו ידעתי שזה מה שיעשה אותו שמח. בוקר אחד התקשרתי אליו ואמרתי לו 'אתה זוכר מה ביקשת ממני?, אז החלטתי לעשות איתך ילד'.  מאיר קפץ מאושר ולא הפסיק להודות לי. הוא היה כמהה למשפחה משלנו. חיינו בדירה צנועה בשלומי, עם אהבה ענקית ובהרמוניה".

מאיר בידני ז"ל (צילום עצמי)
מאיר בידני ז"ל (צילום עצמי)

 'אתי! מה לא שמעת, לא שמעת'? 

יממה לפני מותו, בידני נוסע למשמרת לילה במשאית.  בערב עוד הספיק להכין לאתי ארוחת ערב: בורקסים, סלט וביצים וביקש מהשכנה להעיר את אתי לאכול."התעוררתי וראיתי את הארוחה שהכין. חיבקתי אותו ואמרתי לו 'תודה שאתה שלי, אתה אהבת חיי'", נזכרת אתי, " ליוויתי את מאיר למרכז המסחרי, הוא קנה סיגריות, הסתכלתי על הפנים שלו וראיתי שהוא כבוי. לא הייתה לו הילה על הפנים. שאלתי את עצמי 'למה בעלי כבוי ככה'?

"ביום מותו, ביתו נועה שהתה אצלנו. בבוקר יום שישי הוא התקשר בשבע וביקש לדבר עם נועה. אמרתי לו שהיא במקלחת ומתארגנת לבית הספר. בשעה שבע וחצי הוא התקשר שוב , אך נועה כבר יצאה לבית הספר  והוא  התאכזב שפספס אותה שוב, אך אמרתי לו שהיא איתנו בשבת והוא יבלה איתה. בדרך כלל בכל יום שישי, מאיר היה מסיים את השיחה במשפט: 'טוב כפרה, אני אסיים את העבודה ואבוא לעזור לך, נבשל ביחד', אך בשיחה האחרונה הוא לא אמר את זה.

"התיישבתי על הספה, העליתי פוסט: 'שבת שלום חברים' עם תמונה של שתי כוסות יין ולב מעוטר בנרות דולקים. ידעתי שמאיר בדרך לתובל ומשם יגיע הביתה לשבת. התחלתי לבשל דגים שאהב ותחושה של מחנק תקפה אותי. התיישבתי וקילפתי את השום. פתאום קפצה הודעה בפייסבוק הודעה מאחד מנהגי המשאיות ששאל לשלומי. האמת היא שקצת התעצבנתי ולא עניתי לו. התקשרתי למאיר, רציתי לספר לו ולתהות 'מה האיש רוצה ממני', אך מאיר לא ענה. שתי דקות לאחר מכן מתקשרת חברה ושואלת מה שלומי? ואני מספרת לה שב-21  לנובמבר אני חוגגת למאיר יום הולדת 40 במסעדת סוגו בנהריה ואני רוצה שהם יבואו.  בדיעבד היא סיפרה לי שהיא שמה את הטלפון על השתק ואמרה לבעלה: 'היא לא יודעת שמאיר נהרג'. ניתקתי את השיחה, ניסיתי שוב להתקשר למאיר, והוא לא ענה.

ואז שוב הגיע טלפון. חברה צעקה : 'אתי! מה לא שמעת, לא שמעת'?, הרגשתי שמשהו לא טוב קורה ושאלתי: 'מה קרה למאיר? קרה משהו למאיר?'. היא ניתקה לי בפרצוף. כמו משוגעת התחלתי ללכת בבית ודיברתי לעצמי. רעדו לי הידיים, התחלתי לבכות. התקשרתי למנהל העבודה של מאיר.  שאלתי אותו 'האם קרה משהו למאיר'? והוא לא הגיב. הוא אמר לי 'אני לא יודע. אני לא יודע' וניתק. חייגי שוב: הוא אמר 'קרה משהו, אבל אני לא יודע מה, אני אעדכן אותך'.  בדיעבד הוא ידע שמאיר נהרג, אבל ידע שאני בהריון ואסור לספר לי".

אתי ואוריה בידני. צילום: דורון גולן
אתי ואוריה בידני. צילום: דורון גולן

בזה אחר זה מתארת אתי כי נכנסות השכנות שלה לדירתה. אחת מהן לקחה לה את הטלפון הנייד. היא מספרת כי התחננה שייקחו אותה לבית החולים כי חשבה שמאיר פצוע.

בידני: "אמרתי להן, אני אתן לו לחיות. הורידו אותי לרחבת הבניין והזמינו לי אמבולנס. פתאום כל תושבי שלומי היו מתחת לבית שלי. שאלתי אותם 'למה אתם פה'?. הם אמרו: 'ככה זה בשלומי, שקורה משהו כולם באים'. אמרתי להם: 'אל תדאגו במשאית לא נהרגים אלא הורגים'. באותה השעה כבר הודיעו לנועה, ילדה בת שש שאבא שלה נהרג ופשוט ריסקו את הילדה. בשבעה היא חיבקה אותי ואמרה לי: 'אתי, אבא מת'.  ומה אגיד לה?: מאיר היה כמו חבל הטבור בשבילה".

ב-11 בבוקר נכנס שוטר תנועה, ובמבט קר ומנוכר אומר: 'צר לי לבשר לך בעלך היה מעורב בתאונה ונהרג'. קמתי וביקשתי להתקלח, הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. צרחתי: 'אלוהים שלחת לי מתנה ולקחת לי אותה'.  מאיר כל הזמן צחק ואמר: 'אני אמות במשאית. יעשו לי אנדרטה של משאית'".

 אהבה ללא גבולוץ מאיר ואתי בידני (צילום:עצמי)
אהבה ללא גבולוץ מאיר ואתי בידני (צילום:עצמי)

חברים אמיתיים

מאיר נקבר שעות ספורות לאחר מותו ביום גשום מאד לפני כניסת שבת, בהלוויה המונית, קשה וכואבת לב. "'מאיר איננו , מאיר הלך'", היה אומר לי אביו בבוקר לפני התפילה במהלך השבעה", מספרת אתי בכאב. גם בשבעה חשה ברע ופונתה לטיפול רפואי.

לאחר השבעה חזרה בידני לביתה ולשקט.  בזכות חברתה סיגל עמרם היא מצליחה להניע לפעולה, לדרוש את זכויותיה בהתאם לחוק. בידני נכנסת ללחץ, חשבון הבנק נסגר, היא בשיא הריונה ואינה עובדת ותוהה איך תוכל לשרוד. חבריו הטובים של בעלה, שילמו לה את שכר הדירה. גם ראש המועצה בשלומי גבי נעמן התערב כדי שלא תיזרק לרחוב. כיום מתפרנסת בידני מקצבת שארים.

"רציתי שתהיה למאיר מצבה מכובדת, זה הבית האחרון בחיים.  חסכתי ליום הולדתו 1800 שקלים שהחבאתי בארון הבגדים, את הכסף הזה  הענקתי למצבה. אין לי כישורים, מעולם לא למדתי. החלום שלי להוציא רישיון נהיגה, שאוכל גם להיות נגישה לעבודה. אני מאד רוצה לעבוד, לחזור לחיים שלי לחייך, אני יודעת שמאיר ירצה לראות אותי הכי מאושרת. אני לביאה.  אני עוברת טיפול רגשי עם מטפלת מדהימה שנותנת לי הרבה כוח, כי אני לא מצליחה להתגבר, קשה לי מאד. אני בוכה על מאיר ורק הקירות יודעים כמה".

בידני מספרת כי הדרך לא קלה. גם בפייסבוק היא מסבירה שעוברת מצב חברתי לא קל. לצערה, הקשר עם משפחתו של מאיר נותק.  היא מכבדת אותם ומכבדת את הכאב שלהם. "אנשים כל הזמן מדברים, הם לא מבינים מה קורה בבית. אם הזמן גיליתי מי החברים האמיתיים ומי לא. אני מודה לאלוהים שמרחיק את מי שצריך.

"כשהתחלתי להתאושש על החיים, להתלבש, להתאפר ולהתייחס על עצמי זה לא היה מקובל על הרבה אנשים, והרגשתי שאני מצטדקת. ניסו לעשות עליי חרם ביישוב ושלא יגיבו לי בפייסבוק. למזלי יש לי המון חברים ואני משאירה חותם טוב על אנשים. שבוע הבא אערוך אזכרה למאיר, אני משקיעה את כל זמני בהנצחה שלו. במשך השנתיים האחרונות שמרתי על קשר עם ביתו נועה ועד התקופה האחרונה  היא הייתה מגיע אליי לביקורים.  כרגע מונעים את הקשר בינינו לצערי.  אם יש מחלוקות, אני לא מבינה למה לערב ילדים?. נועה ואוריה הן אחיות מאבא מאיר שצריכות להיות משענת אחת לשנייה. יכולתי להמשיך לקיים את הסדרי הראייה, אבל באותה התקופה הייתי במתח נוראי לפני הלידה. אבל  אני מאמינה שיהיה צדק. אני מכינה לאוריה ולנועה אלבום מזכרות מאבא שלהן, שמרתי הכל ,כולל חולצות שלו ודברים שכתב.  יותר מזה התקשרתי אפילו לאשתו הראשונה וביקשתי ממנה לקבל כל מזכרת שיש לה ממנו, שאראה לבנות איזה אבא טוב היה להן. בורא עולם מזכרת ממאיר: השאיר נכדה, אחות ואחיינית מאח שנהרג.

בלידה של אוריה ליוותה אותי ביתי שובל, ונתתי לאחיות של מאיר את הכבוד. יצאתי לכניסה לעשן ובכיתי ולצרחתי בבית החולים לשמיים. הבטחת שתהיה פה ואתה לא פה. ואז אמרו לי לבחור שם: בהתחלה אמרו לי לקרוא לה 'מאירה'. אבל בגלל הטרגדיה קראתי לה אוריה-פנינה ,כדי שתיתן לי אור בחיים, והיא הכניסה אור לחיים ולבית.

היום אני חזקה, אני ממש לא מחפשת רחמים, מצליחה לצחוק פה ושם, אבל שמגיעים לבית השקט מתפוצץ בפרצוף. מאיר היה איש של משפחה, היה חשוב לו ארוחות השישי עם אבא שלו. יש רגעים שאני עדיין מייחלת שהוא יחזור. זו אהבה שאני לא יכולה לתאר אהבה של פעם בחיים משורש הנשמה".


מקום רחוק

בידני הצטרפה לקבוצה של אלמנים ואלמנות. אחת האלמנות בקבוצה פרסמה שיר שהפיקה לזכרו של בעלה שנספה בשריפה בכרמל. "שמעתי את השיר והדמעות זלגו, הרגשתי שזה הכי נכון להנציח את מאיר בשירה.  פניתי ליוצר ניסים קדוש ואיציק קרייף, הוא שמע את הסיפור על מאיר, הגיע לבית שלי, ראה אלבומים ותמונות וכתב את השיר: 'מקום רחוק'.  את השיר אשמיע לראשונה באזכרה של מאיר, ביום שני הקרוב ואחלק דיסק לכל הנוכחים.

"תמיד לפני אזכרה הכל צף. אני רוצה שיכבדו את מאיר לעילוי נשמתו.  אני עושה דברים ממקום נקי לבעלי ולא אכפת לי מה יגידו, אני לא מאחלת לאיש לחוות את זה, כי משהו בלב שלי מת יחד עם מאיר. עשיתי את הילדה הזאת רק בשבילו  כי הוא היה בעל טוב. והוא תמיד פרגן לי: 'תקני לך בגדים, תעשי גוונים בשיער, תאכלי במסעדה. רק שאהיה מאושרת', אז מישהו יכול לשפוט מהצד? כל דבר שהבת עשתה פעם ראשונה מהולה בכאב, כי אני יודעת כמה הוא היה מתרגש ממנה וזה הכי כואב, עשיתי אותה בשבילו כדי לשמח אותו כי הוא היה בעל טוב.  אני פייטרית עם הרבה כאב בלב ואני מתפללת לאהוב עוד פעם ולא להיות לבד. אני מאד אוהבת את שלומי, את האנשים והקהילה אבל אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אני נותנת לחיים להוביל, כשתכננתי הגורל צחק עליי".

 

מקום רחוק

 ניסים קדוש ואיציק קרייף
לזכרו של מאיר בידני

נשארת מחייך בתמונות לנצח

אור שבוהק מתוך עינך עוד מאיר אותנו 

צל דמותך מסרב להיעלם בין חדרי הבית

אלוהים שלחת לי חבר אז למה למהר אליך לקחת

הדמעות שורפות לי את הלב,

 הגעגוע לא עוזב, המילים ריקות מתוכן,

כי רק האל מבין, יש מקום רחוק אולי, 

אולי שם נפגש ואז נגיד שלום, ואז נגיד שלום. 

הדרכים והנופים בהם נהגת בכל יום

נשארו ריקים ועזובים, מחכים שתחזור. 

עולם גדול ואתה כל כך חסר, אלוהים שלחת 

לי חבר אז למה למהר אליך לקחת

הדמעות שורפות לי את הלב

הגעגוע לא עוזב, המילים ריקות מתוכן 

כי רק האל  מבין, יש מקום רחוק אולי,

 אולי שם נפגש ואז נגיד שלום, ואז נגיד שלום. 

 

בדוק גם

יעקב אוחנה (צילום ארכיון עיריית מעלות)

מעלות תרשיחא: המנכ"ל יעקב אוחנה התפטר אחרי 28 שנה

מנכ"ל החברה לפיתוח מעלות -תרשיחא  יעקב אוחנה,  הנחשב לאחד ממקורביו של ראש העירייה שלמה בוחבוט, התפטר …

חשוב שהחשיפה תהיה בזמן אמת (צילום: פוטוליה)

מיהו מטריד

אין ספק שהטרדות מיניות מהסוג הכוחני שנחשפו לאחרונה בארצות הברית ובארץ, בתוך מערכות של אנשי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *