בית / קריות / חדשות קריות / "אבן צור צריך לשבת ולצרוח מול משרד ראש הממשלה"

"אבן צור צריך לשבת ולצרוח מול משרד ראש הממשלה"

 

אין הרבה אנשים שיודעים שדניאל בן סימון, חבר הכנסת לשעבר, היה בין העולים האחרונים ממרוקו שהגיעו ארצה ב-1969. הוא עלה רק עם אחת מאחיותיו, וכשהגיעו הוריו עם יתר אחיו, הם התמקמו בקריות. בן סימון, שהיה כבר ישראלי לכל דבר, לא חי עם משפחתו, למעט בתקופה שלמד באוניברסיטת חיפה, כשהיה מגיע בשבתות לאכול את החמין של אמו, דניס.

היום, הוא מתגורר בשכונת נוף ים בהרצליה, אבל לרוב, אם תשאלו אותו, יגיד שהוא מתגורר בדרום נתניה, "כי איך יכול להיות שסוציאליסט כמוני מתגורר בשכונה כזו", הוא מתלוצץ.

בן סימון נולד ב-1954 בעיר מקנס שבמרוקו, בן שלישי מתוך תשעה ילדים. חמישה מאחיו ואחיותיו מתגוררים בקריות, "נסיכויות המפרץ", כפי שהוא מכנה את הקריות.

"לדעתי, הייתי העולה האחרון, כי ב-1969 כבר לא עלו יהודים ממרוקו", הוא אומר, "כשההורים שלי הגיעו לישראל, הם נשלחו לקרית שמואל והרגישו בבית, בגלל שרוב השכנים שלהם היו ממקנס. אני לא כל כך זכיתי לחיות בקריות, כי כשהוריי הגיעו, הייתי כבר בפנימייה, בצבא ואחר כך באוניברסיטת חיפה, אז לא הספקתי לספוג את אווירת הקריות. רק כשהייתי מגיע בשבתות לאכול את החמין של אמא שלי, הייתי פוגש באווירה הקרייתית, אבל לא הייתה לי ילדות בישראל, לא הייתה לי חברת ילדות. האחים שלי למדו בתיכון רודמן בקרית ים, ואני רק שמעתי סיפורים. לפני כשבוע, נסעתי לבקר את אמא שלי שמתגוררת בבית אבות בקרית ים, ולא כל כך מצאתי את הדרך, כי לא זכרתי. אדם לא יכול לטעות בשכונה בה הוא גדל, לעולם לא תשכחי את הרחוב שלך, אבל אני מצאתי את עצמי מפעיל ווייז בקריות".

הבושם של המורה

הוא רהוט בצורה מדהימה, כזו שבדרך כלל לא מוצאים אצל מי שלא נולד בישראל, ומלבד המבטא הצרפתי המעודן שלו, העברית השגורה בפיו היא נפלאה. "התחלתי את הפרק הישראלי שלי בגיל 16, אבל בכיתה א'. כשאדם, מטר שמונים, לא מדבר את שפת המקור, זה קשה להתחיל מחדש. מה שנשאר מהתקופה ממרוקו זה המבטא. הוא נשאר תמיד איתי כמו בן לוויה קבוע ונאמן, אף פעם לא בוגד, מיד מסגיר מאיפה באת. אני יכול להיות ישראלי, עיתונאי, יש אומרים אפילו טוב, חבר כנסת, אבל בשורה התחתונה המבטא מסגיר אותי. אני יכול לבלף, לזייף, יכולתי להחליף את שמי, את השכונה שלי, אבל דבר אחד אני לא יכול להיפטר ממנו וזה המבטא שלי, שהוא הדבר היחיד שנשאר מהזהות הקיימת שלי. אני לא מנסה להיפטר ממנו, זה משהו שנדבק לשפתיים, לפה ולמוח, לדעתי עד יומי האחרון.

"כשעליתי לארץ, למדתי עברית, וכולם זיהו אותי לפי המבטא הצרפתי והעברית הקלוקלת. צרפת לא הייתה פופולארית אז, וכך גם המבטא שלי הפך ללא פופולארי. בשנים האחרונות המבטא הצרפתי עבר עדנה מחודשת, וכתוצאה מזה, גם המעמד שלי עלה. זה הסממן האחרון שנשאר לי ממרוקו".

יש לו הרבה דברים לספר והוא קופץ מסיפור לסיפור, במטרה להספיק ולספר לי כמה שיותר מתולדות חייו. בספרו החדש, "המרוקאים", הוא מדבר על טראומת העלייה של משפחתו לישראל. הספר זוכה להצלחה מרובה, וכעת בן סימון מצטלם לסרט דוקומנטרי על חייו, ולפני כמה שבועות חזר מצילומים במרוקו.

"הגעתי עם צוות הצילום לבית הספר 'תלמוד תורה' במקנס. נכנסנו לבית הספר והזיכרונות צפו. הכיתות היו ריקות, אבל באותו הרגע התמלאו, כי הזיכרון החזיר אותי עשרות שנים לאחור. שמעתי את הרעשים של החברים שלי, ראיתי את המורים, תחושה יוצאת דופן שקוראת לכל מי שחוזר הביתה. נכנסתי לכיתה ונתקפתי צמרמורת, כי יש לי זיכרון מאוד חזק מהישיבה בכיתה ב', בספסל האחורי, ילד ביישן, שמדדה את הצעדים הראשונים שלו בכיתה. הייתה לנו מורה שלימדה אותנו את האותיות בצרפתית, ואני חייב להתוודות, שהוקסמתי מהשפה, אבל לא כל כך בזכות עצמה, אלא בזכות הבושם שהיה למורה הזו, שסחרר לי את הראש. זו תחושה שאני לא שוכח אותה גם 50 שנה אחרי ויותר. כל אחד נתפס למשהו בילדות שלו, ואני זוכר איך השיעורים הראשונים בצרפתית הפכו מהנאה לטראומה, כי היא הלכה בין הספסלים והיה לה בושם שטשטש אותי. הייתי כל כך מוקסם מהבושם, שכשהמורה הייתה עוצרת לידי ומבקשת ממני לקרוא את האותיות, לא יכולתי לראות את הלוח מרוב שהייתי מטושטש. כעבור שנים, כשהפכתי להיות התלמיד הכי טוב בצרפתית והמורה אמר לי שאהיה סופר, התביישתי לספר לו שזה בגלל בושם".

מחפש את הדוד מחדרה

כשמלאו לבן סימון 8, עברה המשפחה להתגורר בקזבלנקה, לאחר שאביו, חייל בצבא, הוצב שם. הוא התחיל ללמוד בבית הספר אליאנס, פנימייה שהייתה שלוחה של בית הספר הכי יוקרתי בצרפת. במסעו למרוקו לפני מספר שבועות, הגיע בן סימון גם לקזבלנקה. "נכנסנו לכיתה ח', ובית הספר נראה כמו גני ורסאי. למדנו שם תלמידים יהודים, לבושים בחליפות, ופונים זה לזה בגוף שלישי, היינו באמת כמו בועה בתוך החוויה המוסלמית. באחד הימים, התלמיד שישב לידי, חבר שלי לספסל הלימודים, נעלם. כששאלנו לאן נסע, התברר שהוא נסע לישראל. נתקפתי בעצבות כי זה היה חבר לכיתה שנעלם, בלי להגיד שום דבר. ככה עלו לישראל באותם ימים. עד שהתור שלי גם הגיע".

כשהיה בן 13, הגיע שליח הסוכנות היהודית אל בית הוריו של בן סימון, והחל לעניין אותם בשליחת הילדים הבוגרים לישראל. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נשלחו אחיו ואחותו הגדולים, עם אח נוסף, צעיר ממנו, וכשבן סימון חזר בסוף השבוע מהפנימייה הוא גילה ששלושה מאחיו נשלחו לישראל.

"כעבור שלוש שנים הגיע שוב שליח הסוכנות ושאל את הוריי מה עם דניאל. הם אמרו שאני תלמיד טוב, ואולי לא כדאי. שליח הסוכנות הגיע לפנימייה לנסות לשכנע את המנהל. המנהל לא הסכים לשחרר אותי, אבל בסופו של דבר הוא התרצה. ההורים שלי חתמו, ובקיץ 1969 הוא נכנס אלינו הביתה וצירף אליי לנסיעה, את אחותי הקטנה, בת 12".

שני הילדים הגיעו לישראל ונשלחו לפנימייה דתית חרדית. אחותו לא הצליחה להשתלב, ומצבה הבריאותי הורע. רק לאחר שהחליטו להעביר אותה לפנימייה יותר מודרנית ונוחה, היא החלה להשתלב בישראל.

"לא ידעתי איפה נמצאים שלושת האחים שלי שעלו לישראל כמה שנים לפנינו, והבעיה הראשונה שנתקלתי בה הייתה בחנוכה, כמה חודשים אחרי שהגעתי לארץ", הוא מספר, "כולם יצאו לחופשה והמנהל שאל מי לוקח את העולה החדש. ראיתי שאף אחד לא מתנדב ואמרתי שאני נשאר בפנימייה. מצד שני, זכרתי שבמגירה של אמא שלי בקזבלנקה, היה צילום של דוד שלי, אח שלה שחי בישראל, הוא היה במשטרת חדרה. אמרתי למנהל שיש לי משפחה בחדרה. התמונה הייתה ישנה ולא ידעתי אם הוא עדיין שוטר ואם הוא עדיין בחדרה, אבל מצאתי את עצמי, בשישי בצהריים, שם תיק על הכתף ונוסע לתחנה המרכזית בחדרה. אמרתי לעצמי שאנסה. רק לחשוב על החוצפה הזו – לנסוע מישהו שאני לא מכיר, רק יודע את שמו ולא יודע אם עדיין שם".

בן סימון הצעיר הגיע לתחנה המרכזית בחדרה והבחין, כי תחנת המשטרה ממוקמת בקרבת מקום. "נכנסתי ואמרתי לשוטר בצרפתית שאני מחפש קרוב משפחה, שוטר, שלמה טולדנו שלמה. הוא אמר לי 'בוא איתי', הלכנו לאורך מסדרון ארוך, הוא נכנס לחדר ודיבר עם מישהו, שפתאום יצא ושואל אם הוא יכול לעזור. שאלתי אם הוא מדבר צרפתית ואמרתי לו שאני דניאל, הבן של דניס. הוא הסתכל ושאל מה אני עושה פה? אמרתי לו שאני כמה חודשים בישראל והוא היה בהלם איך הגעתי".

המזל שיחק לבן סימון, שאיתר את דודו שהפך בינתיים למפקד התחנה. "הוא חיבק אותי, וזה היה החיבוק המשפחתי הראשון שקיבלתי על אדמת ארץ הקודש. הוא לקח אותי לסבא וסבתא שלי, ההורים של אמא, שלא ראתה אותם משנות ה~50. כך הם גילו שיש לי בארץ עוד שלושה אחים, שעדיין לא ידעתי איפה הם ועוד אחות, שלא ידעתי לאן נשלחה. הם חיו בתנאים קשים מאוד במעברת אולגה, בתנאים תת אנושיים, כולם ישנו בסלון והם בטח שאלו את עצמם איפה ישימו אותי. אני הרגשתי את המועקה הזאת.

"אחרי השבת הזו, נסעתי לפנימייה וגיליתי שהיא הפכה לעיר מקלט שלי. זה היה מפגש משפחתי ראשון, אבל עקום, כי הם לא ידעו שאנחנו פה".

מסיה לוי אס

הקליטה בישראל הייתה קשה לבן סימון. "הרגשתי מוזר, כי לא הייתה לי משפחה ולא דיברתי עברית, אבל מה שהחזיק אותי, היה זיכרון מקזבלנקה. כשצילמנו לפני כמה שבועות בקזבלנקה, נכנסתי לכיתה בפנימייה ונזכרתי בסצנה אחת שליוותה אותי כל חיי. יום אחד המורה לחיבור ביקש שנכתוב חיבור, וכעבור שבועיים, הוא חילק בחזרה את החיבורים, ואת שלי לא. הוא החזיק אותו ביד ואני רציתי לקבור את עצמי מרוב מבוכה. אני זוכר את המראה הזה: המורה עומד ליד הלוח ואומר 'מסיה בן סימון'. כבר הייתי חצי מעולף ממבוכה, כשהוא אמר לתלמידים: 'אני הולך לעשות משהו שאני לא נוהג לעשות, לקרוא את החיבור של מסיה בן סימון'. החיבור היה על הנטישה של החבר שעלה לישראל, על הפגיעה, על הבגידה, על האונייה שחטפה את החבר שלי לארץ לא ידועה ומקוללת. כך כתבתי אז. הוא אמר לתלמידים משהו שהדהד אצלי בימים הכי קשים בארץ. קראו לו מסיה לוי אס. כולם פחדו ממנו כי היה קשוח מאוד, אבל הוא אמר: 'אני מבקש ממך משהו, לא חשוב איפה תהיה, לא חשוב לאן החיים יוליכו אותך, הגורל ייעד אותך להיות סופר ועיתונאי, אתה תעסוק בשפה ותכתוב, כי זה הכישרון שלך, ואני דורש ממך, גם ברגעים הקשים שיציעו לך להיות רופא, תגיד שהמורה לספרות אמר שאתה צריך להיות סופר".

ברגעים הקשים בפנימייה, ללא משפחה וללא יכולת לאתר את אחיו הגדולים, הדברים האלה של המורה לספרות מקזבלנקה חיזקו אותו. "זה היה עבורי כאילו לוחות הברית נפלו מהשמיים. ראיתי את המראה הזה, של המורה לספרות עומד מעל ההר וזורק את עשרת הדברות פלוס דיבר אחד. ברגעים הקשים שהייתי מיואש, כשרציתי לחזור למרוקו, זכרתי את זה, כמו גלולה, שהצילה אותי מדכדוך. אחרי שנה בישראל, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות, אמרתי סופר ועיתונאי. המורים צחקו עליי, כי לא ידעתי את השפה ותמיד אמרתי להם שאדע אותה. לפעמים אמירה אחת, טפיחה על השכם או מבט, יכולים לשנות חיים של אדם, ובמובן הזה, הדברים של המורה לספרות בקזבלנקה, הוציא אותי מתהומות הייאוש של בחור בן 16. היה לי ווייז, אבל לא היה לי רכב. הייתה לי אמירה, היו לי סיסמא וייעוד, אבל לא היו לי את הכלים עדיין. אני חייב למסיה לוי אס את חיי כי נתליתי בדבריו כדי להגשים את החלום".

באופן די מדהים, לפני כשבועיים קיבל בן סימון מייל בצרפתית, מאיש עסקים ישראלי, שסיפר לו שקרא את הספר החדש שלו, שבו מופיע גם הסיפור על מסיה לוי אס. מתברר, שאותו המורה, בשנה שבן סימון עלה לישראל, היגר לקנדה והפך למורה מאוד חשוב במונטריאול. "הוא כתב לי שקרא שמסיה לוי אס הציל את חייו, ולכן, כדי לשמח אותו, מיהר אליו להראות לו את הספר. כשהגיע לבית המורה, אמרה לו אשתו שהוא עבר שבץ ונלקח לבית החולים. הבחור, איש עסקים מצליח במונטריאול, הלך אליו לבית החולים, והרופאים אמרו שמסיה אס לא מתקשר. היא מצא את מסיה לוי יושב בכיסא גלגלים, ניגש אליו והקריא לו את הסיפור שלי. הוא כתב לי: 'אז הבחנתי בחיוך קטן'. היו לי דמעות בעיניים. כתבתי לו שמאוד התרגשתי".

"לא הייתה לי משפחה ולא דיברתי עברית". דניאל בן סימון צילום: צלמונלה
"לא הייתה לי משפחה ולא דיברתי עברית". דניאל בן סימון
צילום: צלמונלה

החיים בחצר האחורית

גם כעבור שנים, בשנת 2004, כשקיבל את פרס סוקולוב לעיתונות ונאם בפני מאות אנשים, סיפר בן סימון, שכשכתב ספר בשנת 2001 ובמקביל לימד במכללת ספיר, שאל אותו נשיא המכללה, פרופ' זאב צחור ז"ל – איך כתב ספר אם עלה לישראל בגיל העשרה. "הוא לא הבין איך כתבתי על חברה שלא גדלתי ונולדתי בה, אלא צמחתי לתוכה. אמרתי לו, שברגע שהבנתי שיש לי בעלות על השפה, אני מרגיש לא פחות ממנו, ולעיתים אף יותר ממנו, בעלות על החברה. הוא אמר שהוא כותב, כי היה יד ימינו של בן גוריון, אז אמרתי לו שאני כותב כי הייתי יד ימינו של מסיה לוי אס. אמרתי שמי שיש לו בעלות על השפה, יש לו בעלות בכל המובנים, כי מי ששולט בשפה שולט בגורלו, וזה הסיפור שלי. ברגע שהרגשתי שהשפה העברית היא הבית שלי, כתבתי, וזה הודות לאמירה של מורה לספרות שציווה אותי את המשך הדרך. המסר שלי הוא, שלעיתים התלמידים זקוקים לאיזושהי עין טובה, אמירה, מילה או כיוון, ולצערי התלמידים פה לא מקבלים את זה.

"קראתי על אחד מחוקרי הסרטן בטכניון, ערבי נוצרי, שבגיל 12 לא ידע קרוא וכתוב והפך לאחד החוקרים המובילים בישראל. הוא אמר שכל חייו השתנו בעקבות מורה אחד שאמר לו שאם יתמיד, יגיע רחוק, וזה ליווה אותו. זה הזכיר לי את עצמי. לצערי, להרבה מאוד אנשים נחסמה נקודת האור הזו, מסיבות אלו או אחרות, ומי שזכה לראות אותה, הגשים את עצמו".

כעיתונאי, עסק בן סימון רבות בחברה הישראלית, בעוני ובחינוך. הוא הגיע למקומות שגרמו לו להרהר בדרך שעשה ממרוקו לישראל, לעומת מאות אלפים אחרים שעשו את אותה הדרך והגיעו למקומות אחרים. "הייתי נוסע לאופקים ושדרות וחושב על אלפי ומאות אנשים שלא קיבלו הזדמנות, כמוני, ולא היה מי שימשוך אותם קדימה ונתקעו בחיים של שוליים ועוני. בכל כתבה שעשיתי חשבתי על זה. הרבה מאוד אנשים, האור סביבם כבה, כי לא היה מי שיפעיל את האור הזה עבורם. כל חיי, בפוליטיקה ובעיתונות, הקדשתי לאותה החצר האחורית, לאנשים שמזלם לא שפר עליהם. בביקורים שלי בערי פיתוח, הייתי פוגש אנשים שעלו איתי לישראל. אפילו נתקלתי בדניאל בן סימון, שעלה באותה השנה שאני עליתי, בן גילי, אבל הוא מכר קופסאות שימורים ברחוב וחי באחת מערי הדרום. חשבתי שזה יכולתי להיות אני, והגורל היה יכול להתהפך. זה רודף אותי עד היום. הארץ של ההזדמנויות המוחמצות, שבמצב אחר כל אחד היה יכול לממש את היעוד שלו.

"אני מאוד כועס על כך שאין לנו פה מה שיש בהרבה ארצות – לטפח את התלמידים ואת הצעירים לחלום ואחר כך להגשים אותו. אצלנו, החברה מופרטת, איבדה את הסולידריות שלה, איבדה את החבלים שמחברים זה לזה, כל אחד לעצמו. תסביך הפרטה שאין לו אח ורע. הפרטה קיצונית שמאדירה את הצלחת של הפרט ומדכאת את הקבוצה, ובלי עידוד מהקבוצה הפרט לא יכול לצמוח.

הנושא הזה טבוע בנימי נשמתו, וקולו מתחיל להצטרד כשהוא מדבר על זה. "מקומם אותי, שביישוב מסוים, בשנה אחת, רק חמישה ילדים מסיימים בגרות 5 יחידות. כשקורה כזה דבר בישוב של 40 אלף תושבים, זה אסון למדינה, לעיר, למשפחה ולאותם תלמידים, כי עיר כזו אין לה עתיד. על זה צריכה לקום ועדת חקירה, כי עם צוללת גרעינית אחת לא נחוצה, אפשר לשקם עיר פיתוח אחת ולהצעיד אותה 50 שנה קדימה, והמנהיגות קובעת אם צריך עוד צוללות ועוד מטוסים או שיקום העוני הנוראי והייאוש.

"אם יקום פה מנהיג שיתווה דרך חדשה, זה רק בכיוון הזה, אנחנו אחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית, אבל הרופפות בעולם מבחינת החוליות החברתיות. הן חלשות, יש פערים יוצאי דופן בתוך החברה הקטנה שמאיימים על קיומה. אם החברה הישראלית זקוקה למשהו זה לריסט".

העליבות של קרית ים ג'

על ביקורו האחרון אצל אמו בבית האבות בקרית ים, הוא מספר: "אני נוסע עם אחי ואני רואה את הבניינים שם ובא לי לבכות. ראיתי ילדים חוזרים מבית הספר ועולים לבניינים האלה. אם זה היה תלוי בי, אני מוציא את כולם ומשכן אותם בדיור חלופי ומוחק את השכונות האלה, מרדד את הבניינים שיהפכו לעפר ומתחיל תוכנית בנייה מואצת. מבחינתי, שיביאו פועלים מסין ויבנו בתוך חודשים ויחזירו את התושבים לשם, בדירות שלא מביישות את ההורים והילדים, שיבנו שם בתי ספר חדשים ושהכניסה לבניין לא תיראה כמו כניסה לבית סוהר והבניין לא ייראה כמו מבצר בעזה. עברתי שם עם אחי ושאלתי איפה אנחנו. הוא אמר לי שזו קרית ים ג' ושנים שזה ככה. אני מכיר את ראש העירייה דוד אבן צור ושוחחתי איתו על זה, והוא אמר שאין להם תקציבים. בצרפת, שאנחנו אוהבים להשמיץ, 20 אחוז מכל שכונה חדשה הם לצורכי דיור ציבורי, ופה זה כאילו מילת גנאי. אני בא לבקר את אמא שלי, ולא מאמין למראה עיניי, לא מאמין שנשים יולדות ונכנסות לבניינים האלה עם התינוקות. אני פשוט מתבייש. כשאדם נכנס לדירה מטופחת, הוא גוזר על עצמו סגנון חיים אחר. אבן צור צריך לצרוח ולשבת מול לשכת ראש הממשלה ולקרוע קריעה כאילו הוא באבל, כי יש אנשים שחיים באבל כל יום, וזה משחק ילדים".

בדוק גם

גני הילדים בקרית אתא שודרגו (צילום: דוברות העירייה)

קרית אתא: מערכת החינוך גדלה, בשנה הבאה יוקם בית ספר חדש

90 גני ילדים יפעלו בשנת הלימודים הקרובה בעיר, בהם גנים חדשים שהוקמו כמענה לגידול במספר התושבים. בית ספר החדש ייבנה בגבעת אלונים

חשיבה יזמית ואומץ ניהולי. ד"ר הראל (צילום: משרד החינוך)

"לא באתי לשנות, באתי להמשיך"

ד"ר סער הראל, המנהל החדש של מחוז חיפה של משרד החינוך, רואה את המערכת משני צידיה: מהצד המקצועי ומהצד ההורי, שכן הוא אב לילדים שעדיין בבית הספר. "אני מכיר את הדינמיקה המקצועית אבל גם ההורית שלי, וזה משהו שמאפשר לי רלוונטיות"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *