תיכננו שבוע חופשה, רק לעצמנו, בלי הילדים. אמרנו שאם כבר פעם בשנה אנחנו יוצאים לחופש, עדיף שלא נבזבז אותו על שטויות אלא נעשה משהו מיוחד, שנהנה קצת. חשבנו לנסוע לתל אביב ולירושלים, אולי לישון לילה אחד מתחת לשמיים. חשבנו לישון עד מאוחר ולאכול כל יום בראנץ' והרבה ים בשביל ויטמין d וגם קצת בשביל הצבע. חשבנו ללכת לספא ולקבל טיפול זוגי מפנק ולצפות בסרט או הצגה ובעיקר חשבנו לנוח.
חיכינו לחופשה הזאת כמו אוויר לנשימה והימים האחרונים בעבודה היו קשים מאין כמותם. היום האחרון זחל בקושי והשעה האחרונה פשוט עמדה, עמדה לה שעות, לבד, בשקט. ואז זה קרה. היא הגיעה!!!
כבר בשעה הראשונה לחופשה החלומית התבשרתי שאחי חטף התקף לב ונמצא בטיפול נמרץ. בדרכי לשם, קיבלתי טלפון מאהובי, שבישר לי שגם הוא נמצא עם אמא שלו בבית החולים. אחרי שוידאנו שהשניים בסדר, והם אכן בסדר, נשאר בעצם לראות איך התכנונים המשותפים שלנו משנים מצב צבירה ומתאדים בחום הקשה של תחילת אוגוסט.
מסתבר שגם שהייה בבית חולים בכלל, ובחדר מיון בפרט, היא סוג של בילוי. סוגי המקרים שמגיעים מסקרנים בחיים לא פחות מאשר באנטומיה של גריי, ולפעמים הרגשנו פספוס על כך שאנחנו לא יכולים לראות איך זה נגמר, או לא. גם הרופאים והאחיות מהווים מוקד התעניינות רב עוצמה בעיקר העסיקה אותנו השאלה מי הם הזקנים היבשושיים האלה ואיפה הצעירים והחתיכים של האנטומיה.
בסופו של דבר, אחרי כמעט שבוע בבית החולים, חזרנו הביתה. אמנם הספקנו עוד לנסוע להופעה בירושלים אבל לא הרבה יותר מזה. התנחמנו בשני דברים. האחד, שהיקרים לנו חזרו הביתה ומרגישים טוב. והשני, שבשנה הבאה יש לנו עוד חופשה. אנחנו כבר מתכננים.
