השבוע, היה שבוע קשה. שבוע שטוף שנאה של מראות מזעזעים ומדכאים מאין כמוהם. ליבי התכווץ אל מול המראות, אל מול הדם, אל מול הגבורה. גם הלבבות הקשים ביותר נשברו השבוע בעצב ובתסכול. מה יהיה הסוף? איני מרבה לצפות בחדשות, בעיקר על מנת להקל על עצמי, על נפשי ועל מצב רוחי המטולטל בקלות. על כן, ערוץ הספורט הוא, בדרך כלל, ערוץ הצפייה המועדף עלי. שם הדברים הרבה יותר ברורים לי, וכשנגמר המשחק, זה נגמר.
סוער ככל שיהיה, בידור ותו לא. אבל זה עוד אף פעם לא קרה לי. השבוע התביישתי. צפיתי במשחק של בית"ר ירושלים נגד בני סכנין והתביישתי בושה גדולה. גם כישראלית התביישתי וגם כאוהדת כדורגל אבל בעיקר התביישתי כבת אדם. לא יכולתי להאמין שהאנשים החוליגנים האלה, משני הצדדים אגב, באיזושהי דרך, קשורים אלי, לעם שלי, למדינה שבה אני חיה, לאנושות. הם אמנם לא רוצחים שפלים אלא סתם אנשים עם פה גדול, אבל אם זה מה שהם חושבים אנחנו אבודים. אם עליהם אני צריכה להישען כדי שמצבנו פה, בארץ הזאת, יהיה אי פעם שפוי או נורמלי, אזי מצבנו כל כך חמור עד שכמעט אפסה תקוותי.
אין לי שום בעיה עם אנשים שחושבים אחרת ממני. אני ממש לא מאור הגולה ודרכים אחרות, פתרונות אחרים הם בהחלט לגיטימיים בעיני. אבל עיוורון כזה, שנאה כזאת, קיצוניות כזאת, נראים לי כבר מחוץ למשחק. בטוח מחוץ למשחק הכדורגל.
איזו דוגמה אישית הביא המשחק הזה לילדים שצפו בו? איזה ערך ספורטיבי היה לו? 900 שוטרים אבטחו אותו. שוטר על כל ארבעה אוהדים. ברצינות? אם צריך 900 שוטרים לאבטח משחק כדורגל וש-900 שוטרים יתפנו מכל המשימות החשובות שלהם של פענוח פשעים, תפיסת רוצחים או פורצים, הגנה על חסרי ישע וילכו לאבטח משחק כדורגל, מצבנו גרוע מאחרונת הפאבלות בברזיל.
ניר צדוק אמר על כך השבוע ולא יכולתי להסכים יותר: "900 שוטרים, כביש מילוט וקריאות לשמור על איפוק לקוחים בדרך כלל מאירועים על רקע לאומני, אך בכל זאת ערב המשחק ביקשו רבים להזכיר ש'מדובר רק בכדורגל'. זוהי משאלת לב פייסנית, נאיבית ולא רלוונטית בדיוק כמו לחיצות הידיים של השחקנים ושלטי הדו קיום שהונפו לפני שריקת הפתיחה ביום ראשון בדוחא". אם אני ההתאחדות לכדורגל, מחר, שתי הקבוצות האלה מפורקות. לא יורדות ליגה, לא מקבלות עונש הפחתה בנקודות, מפורקות לאלתר.
הטור המלא ביום שישי בצפון 1
