מאת סיגלית הופרט-שגב
לפעמים אני מאוד רוצה, והמוח שלי כבר משוטט לו בין אלפי תמונות פסטורליות, בהן אני הולכת עם אהובי על שפת הים, ככה בשעת השקיעה וכלב מתרוצץ סביבנו. הילדים זורקים לו מקל והוא רץ בהתלהבות, אוסף אותו בפיו ומגיש אותו אל ידיהן הקטנות והמצפות. והכלב, שליו ועליז ונקי או אפילו נקי מאוד, וכולנו משפחה אחת גדולה ומאושרת.
השבוע נתקלתי בפייסבוק בתמונה של כלב קטן ומתוק, שנמצא משוטט באחד היישובים בצפון, כנראה ננטש על ידי בעליו. בפוסט נכתב שהוא זקוק לאומנה באופן דחוף, כי הימים הקרובים הולכים להיות סוערים ואין לו איפה להיות. החלטתי לאזור אומץ ולהתנדב, בסך הכל כמה ימים עד שתמצא משפחה מאמצת קבועה. כך, אמרתי לעצמי, אוכל להתנסות בחוויה לפני שאני מתחייבת לכל החיים. אני אמנם גדלתי בבית עם שני כלבים, אבל את רוב העבודה שהושקעה בטיפולם עשו ההורים שלי, כך שאני עדיין לא בטוחה שאני מסוגלת לקחת על עצמי טיפול מהסוג הזה. הילדים שלי תמיד מבטיחים, שכאשר זה יקרה, הם ייקחו חלק משמעותי בטיפול, אבל הרי גם אני הבטחתי פעם. האומנה נראתה לי כהזדמנות פז לבחון את עצמי ואותם. אז אחרי שהודעתי בשמחה, שאשמח גם אשמח לשמש אומנה לכלב המתוק, החלטתי לשתף את אהובי בהפתעה.
במבט לאחור, הייתי צריכה לחשוב על זה, אבל זה לא הופיע במפרט התמונה הפסטורלית, אשר מתרוצצת כבר שנים בדמיוני. מאיפה לי לדעת אם הוא מחוסן ואיפה הוא יהיה כשאני בעבודה והאם הוא מחונך לצרכים ומי יוריד אותו בבוקר, בצהריים ובערב? פתאום, משום מה, כל נושא האימוץ נראה לי הרבה פחות אטרקטיבי ופסטורלי והרבה יותר מפחיד ומאיים. אך מי שמכיר אותי יודע שלא ניתן להפחיד אותי בקלות ובטוח שלא נרתעת מאתגרים. בסך הכל כלב, מה כבר יכול להיות.
אז אחרי לילה ללא שינה מדאגות, אני יושבת לי עם קולר, רצועה, מזרון קטן, עצם למשחק, ביסקוויטים לנשנושים ומיליון שאלות ומחכה שיגיע התכשיט החדש. אני יודעת שעל כל שאלה תשובה מאת יצחק לבנון, אבל מקווה שכמו תמיד שבבוא הרגע אני אדע בדיוק מה אני צריכה לעשות. וויש מי לאק.
