יום שני , אוקטובר 22 2018
בית / דעות / מספר הסיפורים הלאומי
דידי מנוסי (צילום: סער יעקב, לע"מ)
דידי מנוסי (צילום: סער יעקב, לע"מ)

מספר הסיפורים הלאומי

 לפי כשבוע נפטר דידי מנוסי, אושיית תרבות ארץ ישראלית. התוודעתי אל דידי מנוסי דרך הטור השבועי שלו בעמוד האדום של "ידיעות אחרונות". בעמוד הזה כתבו דרך קבע, מנוסי, עמוס קינן, בועז עברון וסילבי קשת. אני חושב שחלק מתפישות עולמי עוצבו בגיל ההתבגרות, כאשר קראתי את אותם כותבים נפלאים שחלקם כבר לא איתנו, אבל את מנוסי הערצתי בגלל היכולת הסיפורית שלו.

שמעתי אותו מספר סיפורים בערבי ראיונות, סיפורי מסעות מתובלים בהומור ממזרי, והוא היה לי למודל, כיצד לוקחים חוויה חברתית והופכים אותה לסיפור עם פואנטה. לפני מספר שנים התחלתי בעצמי להופיע ולספר סיפורי ים, ואני חושב שאת ההשראה קיבלתי מדידי מנוסי, שהיה מספר נפלא, מצחיק ומשעשע, בן אדם שהבין את השעשוע שיש בתוך הקונספט הסיפורי.

בהופעות שלי אני נוהג ללבוש כובע קסקט של סווארים סלוניקאים. אחרי שמנוסי נפטר, פתאום חשבתי שבכלל אולי התחלתי לחבוש כובע בהופעות וגם במסעות בגלל שרציתי לחקות אותו. בסיפוריו הוא היה עגלגל ומשעשע, שהרי זוהי תכליתו של מספר הסיפורים. אבל בכתיבתו העיתונאית, בטור המפורסם של ידיעות אחרונות, ידע לפעמים להשחיז את עטו ולהלום בממסד הפוליטי חברתי, על תחלואיו.

דידי מנוסי (צילום: סער יעקב, לע"מ)
דידי מנוסי (צילום: סער יעקב, לע"מ)

השבוע קראתי כמה מהדברים שכתב לפני שנים רבות ונוכחתי לדעת שלצערנו, הרבה דברים נשארו עדיין רלוונטיים, מרגיזים, שלא לומר דורשים תיקון חברתי דחוף. באופן אישי האסוציאציה הראשונה שעולה בי כשאני נזכר במנוסי, היא הסיפור על כך שפעם במלזיה אכל ראש של קוף וגמר אותו עד הסוף, כי לא רצה להעליב את מארחיו. והיו עוד המון סיפורים מוזרים ומופלאים ממקומות שבהם ביקר.

סטטוס אחר
השבוע עברתי מחברת סלולאר אחת לאחרת. המעבר היה חד ומהיר, באבחת טלפון ופקס הכול סודר. לפני עשר שנים כשביצעתי את אותה הפעולה, הייתי בחזקת נתין ושבוי של אותה חברה. עשו לי אז זובור שלם. שתי פקידות תיחקרו אותי שתי וערב, וחוץ מלטלטל אותי פיזית, חקרו אותי ביסודיות כשהן עושות עלי את כל המניפולציות האפשריות כדי שלא אעשה מעבר שכזה.

הן שללו ממני את המספר הפרטי שלי וכן את מרבית מספרי הטלפונים שהיו לי בזיכרונות הדיגיטליים. הסתבר לי במשך חמישה ימים שבגלל איזה באג לא ברור ולא מזוהה, אינני יכול לקבל שיחות ומסרונים. פתאום הרגשתי איך כל עולמי החברתי קרס עלי. אנשים לא צלצלו, לא התעניינו, הייתי בלי אחיזה וקשר עם העולם החיצון, בודד ועזוב, מרגיש נתק חברתי של גולה בתוך עמו וארצו. לא האמנתי עד כמה הפכתי שלא מרצוני, תלותי במכשיר הנייד, ולא הבנתי עד כמה המכשיר הזה מתעלק על כולנו וחודר לנו לדם ולוורידים.

אחרי שהכול סודר, החלטתי לראות איך זה אצל אחרים. יצאתי לי למרחב הציבורי והתבוננתי בבתי הקפה באנשים. ראיתי זוגות שיושבים שעה ארוכה ולא מדברים ביניהם, אלא כל אחד חי בתוך הסמארטפון שלו. ראיתי בחור צעיר, שכמעט ונדרס בחציית כביש בגלל שראשו היה בתוך הקנדי קראש, וראיתי אנשים מדברים אל עצמם ולא עונים לשלום. ראיתי עוברים ושבים טרודים בתוך המכשיר, לא רואים את השמש, את הים, לא חשים את הרוח, את רעש העצים המתנופפים, לא  גיבים לעולם החיצון, וחשבתי לעצמי שדור שלם של אנשים ביצע התאבדות קולקטיבית בתוך הפייסבוק והאינסטגרם.

האח הגדול לא שולט מאחורי הקיר, הוא הצליח, בערמומיות, לחדור למוח של כולנו. נסו להיות חמישה ימים תמימים בלי המכשיר שלכם ואז תודו שאני אכן צודק גם צודק.

הטרמפיסטים
השבוע, במגרש הכדורגל דוחא בסכנין, קרו שני דברים. קבוצת סכנין הבקיעה רביעיית גולים לרשת הפועל תל אביב, סיפור שלא קורה כל שנה, וכמה מאוהדי סכנין הניפו את דגל פלסטין. את ניצחונה של סכנין אהבתי, את הנפת דגל פלסטין פחות, אבל הכי גרוע הגיע, כשהפוליטיקאים, כהרגלם, תפסו טרמפ על האירועים. מירי רגב, הבלתי נגמרת מצד אחד, ואחמד טיבי מהצד האחר, ירו אש וגיצים ושנאה בנושא הדגל הפלסטיני.

סכנין היא קבוצה של דו קיום בין יהודים וערבים, ויש לה אוהדים יהודים בגליל. דגל פלסטין מסמל יותר רגשי נחיתות, לפחות בהקשר הזה, מאשר שאיפת לב. כי כל אחד בסכנין יודע מאיזה צד מרוחה החמאה, וכמה טוב לחיות בין יהודים ופחות טוב בין השכנים הערבים, כמו הסורים, למשל.

אבל מגרש כדורגל הוא, בשביל רבים, בית מקדש ואין בו מקום לחוטאים ופרובוקטיביים מהסוג של מירי רגב ואחמד טיבי. אז בבקשה מכם הפוליטיקאים, עזבו אותנו בשקט, תתעסקו בעניינים שלכם, בכלכלה, בבריאות, בביטחון, ואת הכדורגל, שאנחנו כל כך אוהבים, תשאירו לנו כמות שהוא, על כל צבעיו ודגליו, ובלי שתתפסו עליו טרמפ כדי לנגח בו בסופו של דבר אותנו, חובבי המשחק, יהודים וערבים כאחד.

בדוק גם

משה דיין (צילום: סער יעקב, לע"מ)

אז מי שלח לכלא, דיין או רפול?

יועז הנדל ציין כי רפול אמר שחייל שלא היה בכלא, הוא לא חייל. קם ידידי, איש הצנחנים, והודיע כי דווקא דיין אמר את הדברים. כך או אחרת, את הטרמפ עם רפול לעולם לא אשכח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *