לא קל. המשימה רק נראית פשוטה אך היא הרבה יותר מורכבת מכפי שניתן לחשוב ברגע הראשון. ואם אני מתחילה מהתחלה, אז אני כבר יכולה לציין ששלב המחשבה והתכנון הוא הוא השלב הקשה מכולם.
אני אשה מסודרת, אוהבת שהדברים מסודרים ומתוכננים מראש. זה נותן לי את האפשרות להכין את עצמי לקראתם. יש שיאמרו שיש לי בעיה של שליטה, אבל אני פה דווקא כדי להחמיא לעצמי ולמלא את עצמי במחשבות חיוביות על עצמי, אז אני קוראת לזה ברשותכם – מתוכננת.
אני חושבת על זה, על פרק ב' שלי, חושבת עליו ברצינות, כי אחרי מה שעברתי, אני יודעת שאין להתייחס לדברים האלה בקלות דעת. ההשפעה שיכולה להיות לפרק ב' על החיים שלי יכולה להיות קריטית ואין פה מקום לספונטניות, עד כמה שהתכונה הזאת מדליקה ומפתה אנשים שמחפשים פרק ב'.
למה ספונטניות כל כך חשובה? למה זה חשוב להציג את עצמי כבן אדם ספונטני? ואם אני לא? האם זה אומר שנגזר עלי לחיות בבדידות תהומית כל ימי חיי? יש כל כך הרבה גורמים משתנים שצריכים להתחשב בהם שספונטניות = חוסר תכנון יכולים להצטייר כחוסר אחריות של ממש.
אך נראה כי ספונטניות מול תכנון אינם המכשלה היחידה בדרך לפרק ה-ב' המופלא של חיי. תחושת החופש נפלאה, משחררת, כמעט ממכרת, והמחשבה על כך שאני צריכה לוותר עליה רק על מנת להכניס את עצמי שוב למעגל של זוגיות אינה נותנת לי מנוח, ממש כפי שעושה חוסר הרצון להישאר לבד, אם לא יותר.
כמובן שאין חובה, זהו צורך, בדיוק כפי שהרצון להישאר חופשיה הוא צורך, וכמו הרבה מאוד צרכים שלנו בחיים, הם פשוט מתנגשים.
המחשבה שאני אפקיד בידי מישהו את הכוח והשליטה על החיים שלי, או אפילו על חלקם, גורמת לי לקוצר נשימה. סוף-סוף, בגיל 40, קיבלתי את מקל המנהיגות לו פיללתי כל חיי, איך אוותר על זה עכשיו? האם אפשר בכלל להכניס מישהו ובכל זאת להשאיר אותו בחוץ? האם כדי לאכול עוגת שוקולד חייבים לקנות עוגה שלמה?
כנראה שכדי לעשות את הצעד הראשון, הרבה לפני המחשבה והתכנון צריך משהו הרבה יותר ראשוני, יותר בסיסי. צריך פשוט לרצות.
כתבה: סיגלית הופרט-שגב
