רבות נאמר השבוע על שולמית אלוני שהלכה לעולמה. אמרו שהיא לחמה למען זכויות האדם באשר הם וקידמה חקיקה בנושאים הקשורים למעמד האשה ולזכויות של מיעוטים בתוך החברה. היא הפכה גם לנושאת דגל במאבק על השלום, משום שהבינה, בתהליך אישי שלה, שהשלום הוא זכות בסיסית החייבת להיות מוקנית לכל אדם באשר הוא, בטח כשמדובר בישראלים ובפלסטינים. היו לה גם חולשות רבות. היא היתה שלפנית שזרקה מילים דוגרי, מילים שבכוח האמת שלהן יצרו לה מתנגדים, אבל כזאת היא היתה לטוב ולרע.
מעט מהציבור יודע עד כמה היא היתה אשה משכילה, חובבת ספר, חובבת ידע, וכמה הידע הזה עזר לה במאבקה נגד מפלגות דתיות. לא נגד הדתיים, אלא נגד העסקנים. אי אפשר היה לספר לה חצאי אמיתות מתוך הספרות התורנית, משום שהיא ידעה לא פחות מכמה רבנים חשובים את תורת ישראל. שולמית אלוני היתה מטיפה גדולה להקניית ידע, חוכמה ודעת. היא לא רצתה בגיוס חרדים. היא רצתה שילמדו מקצוע כדי שיעזרו לעצמם ולנו.
בשנים האחרונות הרצתה באוניברסיטת תל אביב על משפט קונסטיטוציוני. היא היתה מורה בנפשה ולא פעם הקניטה את הסטודנטים על כך שהם אולי יהיו עורכי דין מקצועיים, אבל חלקם הגדול בורים וחסרי השכלה רחבה וידע בתחומי עניין שמעבר לעניין המקצועי שלהם. מעולם לא הצבעתי עבורה, והיום אני קצת מצר על כך.
