הרבה שנים לא הצלחתי להבין איך אנשים אמרו על אריה דרעי שהוא זכאי אחרי שהורשע בבית משפט ונשלח לכלא. נדמה לי שעכשיו, עם התפוצצות פרשת משה איבגי, נפל לי האסימון.
ההזדהות והאמונה באדם שיש בו כוח וכריזמה לא מאפשרת לך באופן רציונאלי לקבל שאולי יש איזה רוע נעלם שהוסתר היטב ואינו מתחבר לך עם הדמות שאותה אתה מכיר. כל העולם במה, אמר שייקספיר. אז יש במה ויש מאחורי הבמה, וכל מיני אנשים יוצרים גם מחזות שמאחורי הקלעים. ההזדהות שלי עם השחקן משה איבגי נובעת מהקסם והכישרון שלו כשחקן, כאמן יחיד ומיוחד, וכן גם מתפיסת עולמו החברתית שאותה הביע לא פעם ללא מורא ופחד, מה שלא עשו הרבה אנשי תיאטרון אחרים.
האם הלקח נלמד ואחרים יהיו זהירים יותר, ספק גדול בליבי. אך דבר אחד צריך לומר – בסיפור הזה אין ואסור לתלות אנשים בכיכר הפייסבוק. איבגי עלה לבמה השבוע ובחוץ ניסו להפגין נגדו בלינץ' ציבורי. כל עוד לא הובהרו הדברים עד סופם, מן הדין לתת לאדם את חזקת החפות ואת חייו. כי מה שקרה לאיבגי השבוע, זהו עונש ענק לאיש ציבור, בין אם הוא פוליטיקאי או שחקן תיאטרון.
