בית / גליל מערבי / נהריה / מורה לחיים

מורה לחיים

אחרי 36 שנה, ביום חמישי הבא, כאשר יישמע הצלצול הראשון לשנת הלימודים, אסתי גבע – המחנכת המיתולוגית והמורה לאזרחות והיסטוריה בחטיבת הביניים נופר של בית הספר שחקים בנהריה, לא תהיה בכיתה. גבע, שחינכה דורות של תלמידים, פרשה לגמלאות ומנסה כעת למלא את חייה באתגרים חינוכיים. וזה לא פשוט עבורה להמציא מחדש. במערכת החינוך היא שלטה כמו דג במים, כעת המצב השתנה.

גבע מספרת בגאווה כי בית הספר שחקים בו לימדה זכה בדירוג הגבוה החינוך במדד החינוך הערכי והיא מאושרת מהתוצאות.  גם נוף ביתה של גבע אינו מובן מאליו ומתאר באדיקות את המסירות שלה כלפי המקצוע שבחרה. ביתה ממוקם על גדר בית הספר שלימדה בו כל השנים.  מסירותה לעבודת החינוך לפעמים באה גם על חשבון הבית והמשפחה. מי שמכיר את גבע מעיד כי דמות המורה שהיא מייצגת כמעט ולא קיימת במערכת החינוך כיום.

תפקיד המורה

גבע מוציאה במהלך הראיון ברכות שקיבלה. היא מספרת שכל תלמידיה לאורך השנים, גם אחרי שסיימה ללמד אותם, מקבלים ממנה מכתב בפתיחת שנת הלימודים, עד שיסיימו את כיתה י"ב. היא מסבירה זאת בכך שלאורך השנים האכפתיות הוכיחה את עצמה. מהארון היא גם מוציאה מאות מכתבי הוקרה מתלמידים, שהמסר העיקרי בהם הוא "תודה על שהינך מורה לחיים, על  עיצוב אישיות ופרספקטיבה אחרת".

גבע בחרה ללמד בכל השנים את מקצועות האזרחות, היסטוריה וספרות. כמורה לאזרחות היא מזדהה עם העליהום שעוברים מורים שכביכול הביעו את דעתם ונשפטו בתקשורת. לדעתה, נעשה עוול גדול לאותם מורים, "כי תפקידו של מורה לאזרחות_ במיוחד במדינת ישראל _ הוא לפתוח את התלמידים למגוון של דעות שונות מהם".

לכן, אגב, השיעורים של גבע היו תמיד סוערים ומלאי אמוציות. אם התלמידים נוקטים בגישה ימנית, גבע מאמצת את השמאל, וההיפך, מתוך מטרה ערכית לראות את הפלורליזם, מה שעורר לעיתים התנגדות של הורים.

גבע מסתכלת על שער בית הספר שבעוד כמה ימים יחזור להיות שוקק. היא מתכוונת להית שם בהתנדבות, לתת כתף ועזרה כשצריך ומקווה שיאפשרו לה להמשיך  את המסע המופלא הזה שהקדישה לו את חייה ברגישות.

"אני לא מתכוונת להתרחק". אסתי גבע (צילום: דורון גולן)
"אני לא מתכוונת להתרחק". אסתי גבע (צילום: דורון גולן)

לא מתחרטת

גבע, בת 62, נולדה וגדלה בעכו. היא נשואה לאיש חינוך, אם לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים. משנת 80 החלה לעבוד כמורה בקרית החינוך עמל ועם השנים התקדמה במקצוע בתחומי הוראה: חונכת מורים אחראית, רכזת פדגוגית, מרכזת שכבה ועוד. "פרשתי לגמלאות כדי לעזור לאמי החולה ולהקדיש סוף סוף למשפחתי, אין בי חרטה", היא אומרת בקול רועד בדמעות, "אבל אני לא מתכוונת להתרחק. אני לא מהמורים שפרשו משחיקה ואמרו 'שכחתי שהייתי מורה'. זה זורם בעורקיי ואני לא מתרפקת על העבר אלא פניי קדימה. אני מאוד מרוצה מהילדים של היום. הם אנשים דעתניים, ספקנים, עם אוטונומיה מחשבתית וזה לא מובן מאליו. למורי האזרחות _ המקצוע  שהפך להיות הכי לא פופולרי בארץ, את היכולת לעצב אישיות במדינה שאנו חיים בה".

במשך כל השנים גבע הבטיחה לעצמה שלא תהיה מורה משעממת. היא לקחה את מקצוע האזרחות והפיחה בו חיים על ידי יישוב מחלוקות וביטוי של התלמידים.

"מעולם לא ראיתי את בית הספר כמפעל של ציונים או פס ייצור. המציאות שאנו נמצאים בה לא פשוטה בכלל. כמורה אתה צריך להלך בין הטיפות ולעביר את המסר העיקרי. אבל חשוב להעביר אותו ולא להקיא את החומר הנלמד. רוב התלמידים היום מחזיקים בדעות ימניות. הם משתמשים במושגים כמו שמאלנים, שונא ישראל, גיס חמישי, משתפי פעולה ועוד ביטויים קיצוניים שהם בכלל לא מבינים איך השתרשו בחברה הישראלית ומה משמעותם המלאה. רק אחרי שהם נחשפים לדעה אחרת, הם מקבלים פרספקטיבה".

אחד הדיונים שהעלתה גבע בכיתתה השנה הוא מקרה הירי שביצע החייל אליאור אזריה. מבחינתה, כל מקרה שקורה במדינה הוא המהות הקלאסית לפרשנות של הספרים. גבע אומרת כי התלמידים שמחזיקים בדעות שונות הם מיעוט שלרוב לא זוכה לעדנה, לא לפיוס, אלא עטים עליו בביקורת. "אותם תלמידים שמעיזים כבר לדבר, אני מחזקת אותם. יש להם דעות שונות_ ויש להם זכות דיבור".

גבע ובעלה, ששמו הפרטי גבע והיה שותף לראיון, מסבירים על הסמכות ההורית שקצת נעלמה עם השנים מול הסמכות המורית. בין השניים, אגב, יש לא מעט קונפליקטים. גבע: "ההורים רוצים מאוד לרצות את הילדים שלהם בימינו, אולי לפעמים גם פוחדים מהם ומפייסים את דעתם. אז המורה נמצא בתוך קונפליקט ונאלץ להיאבק בין שתי הזירות: האני מאמין ובסמכות מורית. מערכת החינוך כיום נמדדת בניהול כלכלי, כמו עסק לכל דבר ועניין, וההורים הם בעצם צרכנים שמקבלים שירות טוב. לכן לא תמיד הסכמות ההורית מתייצבת לצידו של המורה.  בעסקים זה אולי נכון_ הלקוח תמיד צודק, אבל בגישה החינוכית והערכית צריך לאזן את הדברים. לכן אני ממש מייחלת ליום שההורים יהיו יותר מעורבים בחינוך.  מורים לאזרחות כמוני נמצאים במרכז הביקורת כי אם מורה הוא אמיץ ונאמן לממלכתו ולתחום הדעת הוא לא צריך לפחד בהעברת הידע.

אסתי גבע (צילום: דורון גולן)
אסתי גבע (צילום: דורון גולן)

נפרצו הגבולות

"פעם עשיתי תערוכה של זכויות אדם בבית הספר. ניגשה אליי אמא ואמרה לי 'אני כועסת על הדעות שלך, תשמרי אותן לעצמך או שנתלונן'. נפרצו הגבולות והסטטוס קוו וכבר הילד הבין שאין שחור או לבן, לכן אני מצפה שההורים יהיו מעורבים לא רק בלגונן אלא בדיון ערכי כי החינוך לא שייך למורים. להיות מורה זה הרבה מעבר לשליחות. המצב בארץ משפיע מאוד על התלמידים. הם מגיעים מאוד טעונים ותפקידי הוא לאזן ולהראות אחרת. התפקיד של המורה לאזרחות הוא לעורר למחשבה וספקנות".

תלמידיה של גבע נפרדו ממנה במכתבים מרגשים. 'את שייכת למורים שלא שוכחים כל החיים", "בורכה עירנו וארצנו בך", "את הרקפת בין הסלעים". גבע הקדישה את חייה לעשייה הזאת, גם בחופשות לעולם לא נסעה רחוק מדי. "פרשתי לגמלאות, לא פרשתי מהחינוך. כשפגשתי תלמיד שלי בן 45 שאמר לי שהוא שומר את המכתב שלי עד היום, הבנתי שעשיתי נכון. ואני חושבת שזו הדרך  לחנך את הדור הבא ולא רק להשליך עליהם ידע, מתוך רצון להיות אכפתי, אנושי ומתחשב. אני מקווה שמורים כמו התלמידים יאמצו את הגישה הזאת, שלא הולכים אחרי העדר ופיו וליבם שווים".

בדוק גם

מצבור חדש. קרדיט: ליאור חורש

מצבור אסבסט נוסף התגלה באכזיב

פעילים מקבוצת המחאה "לא בונים בית באכזיב" חשפו כי מצבור נוסף של אסבסט התגלה באתר …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *