דב לאוטמן, מבכירי התעשיינים, הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון. חתן פרס ישראל, יקיר העיר כרמיאל, עוד מתקופת כהונתו של ראש העירייה הראשון, ברוך ונגר. מי שהקים את חברת הטקסטיל דלתא בכרמיאל, סבל בשנים האחרונות ממחלת ניוון שרירים והיה משותק מהצוואר ומטה. למרות מחלתו, המשיך בעבודתו והקדיש מזמנו לפעילות חברתית וציבורית.
בשנת 1975 הקים לאוטמן בכרמיאל את מפעל דלתא להלבשה תחתונה, שהגיעה למחזור של 700 מיליון דולר. החברה הפכה להיות אחת הגדולות בעולם בתחומה והעסיקה אלפי עובדים. באותה שנה הוא התבקש לעמוד בראש ועדת העבודה של התאחדות התעשיינים, ולאחר 11 שנים בתפקיד נבחר לנשיא ההתאחדות וליו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בישראל.
לאוטמן היה מעורב גם בנושאים פוליטיים, ולאחר רצח יצחק רבין סייע להקים את תנועת "דור שלום". לפני כעשור, בשל מצבו הבריאותי, הוא מכר יותר ממחצית ממניותיו בדלתא והחליט להקדיש את זמנו לפעילות ציבורית וחברתית ובעיקר לנושאי דו-קיום וחינוך. במסגרת פעילותו הקים בשנת 2008 את תנועת "הכל חינוך" שדיברה על מהפכה במערכת.
לפני מספר שנים, הקים את קרן משפחת לאוטמן הפועלת בתחומי החינוך. הקרן משקיעה רבות במערכת החינוך בערי פריפריה רבות ובכלל זה בכרמיאל. הוא הקים גם את תנועת "אחריי". בשנת 2007 זכה לאוטמן בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה. שש שנים לאחר מכן הוענק לו אות מופת על מפעל חייו בתחום התעשייה.
רגעים מרגשים בפסטיבל
בשנת 2012 נחגג חצי יובל לפסטיבל המחול כרמיאל, שהוקדש לחתני פרס ישראל. במהלך המופע היה רגע מכונן ומרגש עד דמעות כאשר המנחה, יהורם גאון, חתן פרס ישראל בעצמו, עלה לבמה וסיפר אודות חתן פרס ישראל נוסף היושב בקהל והקשור לכרמיאל בכל נשמתו ועשייתו במשך 35 שנה. הוא התכוון ללאוטמן, שבמרוצת השנים תרם רבות לפסטיבל.
הקהל הריע ללאוטמן ממושכות, וחלקו נעמד על רגליו, תוך שרבים מוחים דמעה. גאון ירד מהבמה ניגש ללאוטמן הנרגש וביקשו להגיד כמה מילים. בהתרגשות רבה דיבר לאוטמן על הקשר רב השנים עם העיר כרמיאל עד היום. למרות שהדיבור כה קשה עבורו, הוא לא וויתר והודה לכולם על המחווה המרגשת. בהמשך הקדיש לו גאון את השיר "למי יש יותר כבוד".
לאוטמן היה איש שאהבו לאהוב, כל מי שהכיר אותו ידע לציין רק מעלות. גם כאשר נאלץ להפסיק עבודתו של מנהל באחד ממפעליו, הדברים נעשו באופן כזה, שהקשר נמשך עימו גם לאחר עזיבתו, ויש דוגמאות רבות.
חזון הדו קיום
עימאד תלחמי, מנכ"ל באבקום, מי שהיה אחד המנהלים הבכירים של קונצרן דלתא והגיע עד למעמד של סמנכ"ל החברה, אך יותר מכל היה בן טיפוחיו של לאוטמן, ובהמשך הדרך כאשר פרש מהחברה הקים חברה בה היה שותף גם לאוטמן, מספר: "הכרנו לפני 30 שנה. מי שהביא אותי לדלתא היה יוסי רון (מנהל בכיר, מוותיקי כרמיאל – ער"ה), עימו עבדתי במפעל בגד עור במגדל העמק. כאשר הגעתי לדלתא ראיתי מיד את ההבדל מהמפעל הקודם, איך מתקיים כאן החזון של דו קיום. נבחנתי והתקבלתי לנהל את המתפרה בכפר קרע. באותם ימים, זה לא היה מובן מאליו שערבים מתקבלים לעמדות ניהוליות באופן כללי, לא כך בתרבות הארגונית של דלתא. מאוחר יותר הועברתי לנהל את המתפרה בשפרעם שהייתה מהגדולות".
מתי נפגשת לראשונה עם דב לאוטמן?
"עוד כשהייתי בכפר קרע, הוא ראה בי פוטנציאל ניהול בדלתא וכך הגעתי להיות מנהל. במסלול הקידום שלי בחברה הגעתי בשנת 1993 לנהל את דלתא סקוטלנד. אני רוצה דווקא להתמקד בהצעה הזאת לנסוע לנהל בגלזגו, כי זו אחת הדוגמאות למי היה דוביק. באותם ימים בדיוק סיימתי את בניית הבית החדש שלי בעוספיה, דוביק הגיע עם רוחל'ה לביקור במיוחד כדי לשכנע אותי לנסוע. הסברתי לו שאנחנו בדיוק בבית החדש, אבל לא עזר, היה לו מאוד חשוב שאסע. בשנת 1996 חזרנו, המשכתי להתקדם בחברה עד שהגעתי להיות מספר שתיים, אחרי דוביק".
משהו על הקשר האישי ביניכם?
"הוא מאוד אהב אותי, כמו בן, חיזק אותי. במרוצת הזמן הפכתי לחלק מחוג חבריו, הוזמנתי לפגישות חברים והוא תמיד התגאה בקידום שלי בחברה, למרות היותי ערבי נוצרי. אני מכיר היטב את רוב החברים שלו, הפכתי להיות עוד אחד מהם, בזכותו".
אישיותו של לאוטמן משתקפת בעיניו של תלחמי דווקא בפרטים שנראים אולי פחות חשובים, אך הם בעצם אלו שהפכו את האיש למי שהוא, מספר תלחמי: "לפני כשנתיים כאשר אמי נפטרה הוא צלצל לנחם אותי, הוא רצה להגיע להלוויה, אך הפצרתי בו שלא לעשות כן, מאחר שהגישה לכנסייה בכפר מאוד בעייתית, ומצבו כבר היה קשה. הצעתי לו שיגיע באחד הימים לביקור ניחומים. בעודי יושב בכנסייה בטקס, פתאום אני רואה שהוא הגיע עם נעם (בנו של לאוטמן – ער"ה) זה ריגש אותי בצורה בלתי רגילה. כאשר הגיע אמר לי ככה ישירות ובפשטות: 'אין סיכוי שבשעה כזאת לא הייתי בא להיות איתך'".
לא עשה לעצמו הנחות
נוח איציקזון, מי שלימים, לאחר פרישתו מדלתא, הקים בכרמיאל את חברת רימקס המצליחה, מספר על לאוטמן של 35 שנות עבודה בחברה. בפתח דבריו מציין איציקזון את קרבתו הרבה של לאוטמן לנושא החינוך, תרומותיו הרבות בין השאר לספרייה העירונית של כרמיאל, כמו גם לבתי הספר בכפרים הערביים השכנים.
איציקזון: "בדלתא עבדו זה לצד זה יהודים, מוסלמים, צ'רקסים, דרוזים ונוצרים. מעולם לא היתה מחלוקת או מריבה על הרקע הזה. בלטה מאוד העובדה שכל מנהל קודם ללא הבדל מוצא. הדבר הזה היה בנפשו של דוביק. הוא הכיר כל אחד, משפחתו, ילדים, מצבו הכלכלי, התעניין בכל אחד ואחד, סייע כשהיה צורך, העמיד סיוע משפטי אם מישהו נזקק לכך".
במלחמת לבנון השנייה, כשהעיר הופגזה בעשרות טילים, הקפיד לאוטמן להגיע יום יום.
"דב לאוטמן לא היה תושב כרמיאל, למרות הקשר ההדוק שלו למקום, להווי ולאנשים. אך הגיע באופן סדיר על פי הצרכים הניהוליים. כאשר פרצה מלחמת לבנון בשנת 2006 הוא לא עשה לעצמו הנחות. ההיפך, הוא הקפיד להגיע יום יום לעיר, יותר מתמיד, הביא עימו גם את חברי הדירקטוריון וניהל כאן בעיר את הישיבות. הוא דאג לכל אחת מהמשפחות. לא הייתי איתו במגע יומיומי, הייתי מנהל בשתי דרגות מתחתיו. אבל בכל זאת אני רוצה לספר משהו אישי. לפני 20 שנה אמרתי לסוניה, אשתי, שלדוב אני מוכן לשרוך את הנעליים. אני, שלא נוטה להעריץ. הגדולה שלו כמנהל היתה שידע לתת מרחב לניהול רוחבי. המנהלים בשטח היו העיקר. לא היה סכסוך עבודה אחד בכל השנים".
מלח הארץ
ראש העירייה, עדי אלדר: "דב לאוטמן ליווה את כרמיאל מימיה הראשונים וראה בה את הפוטנציאל העתידי שלה. הוא בנה בכרמיאל את חברת דלתא, אשר העסיקה עם השנים אלפי אנשים מכרמיאל וסביבתה. לאוטמן קיבל את אות יקיר כרמיאל בתקופתו של ראש העירייה הראשון של כרמיאל, ברוך ונגר ז"ל, על תרומתו חסרת התקדים לכרמיאל ולגליל.
"דוביק, כפי שנהגנו לכנותו, היה מלח הארץ, אדם משכמו ומעלה ולמרות המעמד שלו המשיך להיות צנוע מאוד, לא מתנשא, תמיד דיבר עם אנשים בגובה העיניים. בכל שיחה ומפגש בינינו, והיו רבים כאלו, השיח היה חברי.
"דוביק היה אדם מקסים, באופי שלו, בטוב ליבו ובפרויקטים המדהימים שהוא קידם, הן בתחום קירוב לבבות בינינו לשכנינו והן בתחום החינוך, התעשייה והעסקים. מאוד חשוב היה לו לתת הזדמנות שווה לכל אדם ובעיקר בפריפריה. דב לאוטמן היה חבר אמיתי של כרמיאל, איש מיוחד במינו, יחיד בדורו".
סגנית ראש העירייה, שולה כהן, מי שהייתה במשך שנים רבות יו"ר ההסתדרות במרחב: "אני מכירה את דוביק מאז שהגיע לכרמיאל ב-1975. כמזכירת איגוד מקצועי, כיו"ר ההסתדרות היו קשרים בתחום שעות העבודה ולכן היו לי שעות רבות עם דוביק. ניהלנו משא ומתן, חתמנו הסכמי עבודה, קידמנו פרויקטים חברתיים ופעלנו לקירוב מגזרים (יהודים-ערבים).
"למרות שבאופן טבעי היינו אמורים להיות משני צידי המתרס, ראינו עין בעין את העובדים וטובתם. מפעל מרוויח ועובדים מרוצים הם סוד ההצלחה וערכיו הם כאלה של יושר, הגינות וכבוד לעובדים, והם הינחו אותו ואת מנהלי החברה לאורך כל הדרך "כרוח המפקד".
"דוביק אהב את עבודתו מאוד והם החזירו לו בנאמנות ובמקצועיות לעבודתם ואהבו אותו בחזרה. בזמן היותו בעלים של "דלתא" לא היינו בקשרים מחוץ לעבודה, בתקופת עזיבתו שמרנו על קשר חברי ודיברנו טלפונית וגם ביקרתי אותו פעמים אחדות.
"דוביק אישיות מיוחדת ובולטת בנוף של התעשייה, החברה, המדינה והשלום. קראנו לו תעשיין השלום, ענק שתרם רבות לתעשייה בכלל ולגליל ולכרמיאל בפרט, דוביק היה אדם צנוע, שתמיד דיבר בגובה העיניים, איש חזון ודרך, אוהב הארץ ואיש שלום ידוע. פעל רבות לחיים המשותפים בין יהודים ושאינם יהודים, תרם תרומה נכבדה לחינוך והאמין שכאן ניתן תמיד לשפר ולהתקדם. אהבתי את האדם הנפלא הזה שגם בשעותיו הקשות חשב מה יוכל לתרום למדינת ישראל ולעמה.
