דרך ארוכה עברה אילה רונן-סמואלס מקיסריה עד שהפכה לפני שלוש שנים לרבה הרפורמית של קיסריה ויישובי חוף הכרמל.
רונן-סמואלס, בת 57, נשואה ואמא לשלושה בנים, נולדה וגדלה בקיבוץ שמיר שבגליל העליון. "גדלתי בבית חילוני למהדרין. חילוניות בקיבוץ היא לא ברירת מחדל אלא אידיאולוגיה ששמה את האדם במרכז ולא את אלוהים. האדם אחראי לגורלו ויש בו אמונה עזה בציונות מעשית, יוזמתית, מתנדבת שתובעת ממנו לפעול למען החברה והעם.
"כילדה בקיבוץ למדנו שבין התנ"ך לפלמ"ח יש חור שחור. שבתנ"ך יש רק אסונות, שלא קרו בו דברים טובים, שאין בו יצירות ששווה ללמוד ושכמעט אין בו הישגים של העם. בפסח השתמשנו בהגדה של השומר הצעיר שאין בה אלוהים אבל כן יש בה מקום למשה, הפוך מההגדה המסורתית. יום כיפור תמיד היה יום בעייתי כי לא ידעו מה לעשות בו. תמיד שאלו מה עושים ביום הזה, האם זה בכלל חג שלנו ואם כן – איזה ביטוי לתת לו. לא הייתה בקיבוץ שום הקפדה על כשרות כי זה היה משהו שנתפס כשייך למגזר הדתי".
אז איך בכל זאת התחלת להתקרב לדת?
"כילדה הרגשתי ברת מזל שנולדתי במקום הכי טוב בעולם. כנערה התחלתי להרגיש שיש עולם של מושגים, תרבות וידע בהקשר של היהדות שאני לא מכירה והרגשתי שאני רוצה להיכנס אליו. זה הגיע בעקבות קריאה מרובה של ספרים כמו 'בין צפת לירושלים' שחידד אצלי את ההבנה שיש דברים מאוד מעניינים ביהדות שאני לא יודעת עליהם כלום. בעולם שבו גדלתי לאידיאולוגיה היה מקום חשוב, היא שאפה לתת משמעות לכל פן בחיים.
בשלב מסוים הרגשתי שהאידיאולוגיה לא מצליחה לבטא מצוקות עקרוניות בחיים, כמו למה לחיות בארץ הזאת? ידעתי איך לחיות בה אבל לא ידעתי למה, מה הקשר ומה ההבדל ביני לבין יהדות התפוצות מצד אחד ומצד שני מה הקשר ומה ההבדל ביני לבין אזרחי המדינה הערבים. רציתי להבין וחיפשתי תשובות. ההתעניינות שלי ביהדות הלכה וגדלה".
הסיפור המלא יפורסם מחר ב: "כל זכרון"
