fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

תשמעו סיפור

אייל עמית מפרדס חנה, מנהל מדיה דיגיטלית, מתמסר מדי שבוע לאהבה הגדולה שלו: לספר סיפורים. אהבה שהתחילה בעקבות שוד בטיול בדרום אמריקה ונמשכה גם כשנקלע למשבר כלכלי, התמודד עם מחלה לא פשוטה ובכלל גילה את עצמו מחדש
אייל עמית
"הכל קרה בלי להתאמץ". עמית בהופעה (צילום: אורה כהן)

מחר ב"כל הפרדס"

אייל עמית, יליד גבעתיים, הגיע לפרדס חנה לפני שש שנים. הוא נשוי לענת, אב לשני ילדים, בת תשע ובן חמש, ועובד כמנהל מדיה דיגיטלית עבור האיגוד הקרדיולוגי בישראל. הוא אדם עסוק, אבל מקפיד להקדיש יום אחד בשבוע לניצוץ האמנותי בחייו: מופע סיפורים בעל אופי אישי שהוא מריץ בשנתיים האחרונות וצובר תאוצה. את המופע זכו תושבי פרדס חנה~כרכור והסביבה לראות בתיאטרון הידית. "בשנה האחרונה בנוסף לחברים, שכנים ובני משפחה, אני רואה בהופעות קהל לא מוכר", מספר עמית, "האולמות מתמלאים, וב~23 במאי אני מופיע שוב בצוותא בתל אביב. לפעמים אני צובט את עצמי על הבמה ואומר: 'אני לא מאמין, מה אני עושה פה? זה באמת אני?'".

כפי שעמית מתאר, מסלול חייו נראה מסודר וברור מגיל צעיר. הוא התחיל כמו חלומם של הורים רבים עבור ילדיהם לימודי הנדסאות אלקטרוניקה בעתודה ושירות קבע כהנדסאי. "כשהשתחררתי, הדרך נראתה מאוד ברורה. כבן להורים שהתגרשו גירושים מאוד קשים, כולל שש שנים של סכסוך משפטי, ביקורי משטרה ועוד, הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל היתה ב~99' כשהייתי בן 24". הוא בחר בדרום אמריקה כיעד לטיול הגדול. טיול שלכאורה לא היה אמור לשנות דבר בתוכנית העל ובדיעבד הפך את כל חייו על פיהם.

אייל עמית
"הכל קרה בלי להתאמץ". עמית בהופעה (צילום: אורה כהן)

"לפני הטיול פגשתי את מי שהיתה לאחר מכן לאשתי, ענת. היתה התאהבות גדולה, אבל כבר קניתי כרטיסים לטיול וזה היה חלום שלי. בחודשי הטיול הראשונים היו בינינו געגועים גדולים, ואז החלטנו שנשחרר, נשמור על קשר וכשנחזור נראה מה יהיה. אז התחיל הטיול האמיתי, החופש שלי. פגשתי חבורות של מטיילים מכל העולם. בברזיל, חוף קופה קבאנה, כשחזרתי באוטובוס מאירוע עם קבוצת חברים, עלו לאוטובוס שלושה ברזילאים גדולים ומפחידים ואחד מהם שלף אקדח, דרך אותו, הצמיד אותו לראש שלי ואמר לי לתת לו את הכסף. כל הנוסעים כיסו מיד את עיניהם, שהשודדים לא יראו שזיהו אותם. לקחו לנו, התיירים, את הכל – כסף, מצלמות.

בטיפשותי עוד ניסיתי לבקש מהשודד שישאיר לי רק את הפילם. הוא חשב שאני מתנגד והצמיד לי את האקדח מול העיניים לכמה שניות שנמשכו כמו נצח. אחר כך האוטובוס עצר, אחד השודדים עשה סימן לנהג, הנהג פתח את הדלת והם פשוט ירדו והלכו להם. במלון סיפרתי לענת בטלפון _ בצחוק מה קרה, והיא פרצה בבכי וביקשה שאחזור הביתה. עדיין לא קלטתי את מה שקרה, אבל בבוקר למחרת קמתי עם פוסט טראומה. שלושה ימים לא יצאתי מהחדר באכסנייה. כשנסעתי למשטרה, סיפרתי באוטובוס לברזילאי יהודי שהתיישב לידי

במקרה, והוא הגיב: 'לי זה בחיים לא היה קורה' והוציא אקדח. באותו יום קניתי כרטיס ועזבתי את ברזיל".

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות