השחקן שי אביבי, בן 50, תושב פרדס חנה, נבחר הערב (ראשון) למאסטר שף. אביבי עבר לפרדס חנה עם אשתו ושני ילדיו מתל אביב לפני חמש שנים. "עברנו כי רצינו קשר יותר עמוק לאדמה ולטבע", הוא מסביר, "בדיעבד, אני יכול לומר שבאופן לא מודע רציתי גם מקום יותר שקט, שמתנהל בהילוך יותר נמוך. הקצב כאן הוא של האדמה, יותר מאשר בעיר. כיום, גודלו של היישוב מתאים לי בדיוק". הוא סבור שפרדס חנה-כרכור היא סוג של עיר בירה, אף שאינה עיר. "זאת בירה של נתיב אלטרנטיבי. יש כאן ריכוז מדהים של אנשים מוכשרים, שיוצר קסם מאוד גדול. מקום מספיק גדול כדי שלא יהיה משעמם ומספיק קטן כדי שלא יהיה מפחיד כמו העיר. האוכלוסייה מאוד מגוונת פה, יש פה הכל".
הקשורות בזוגיות. כל מי שנמצא במסגרת זוגית או היה בה בעבר יכיר בוודאי רבות מהתחושות והמחשבות הללו מקרוב. אם כך, איך זה שאני לא מצליחה להיזכר באף יצירה ישראלית פופולרית מהעשורים האחרונים, מתחומי הבמה או הספרות, שהתמקדה ככה בנושא הבסיסי כל כך של הזוגיות?
"זוגיות היא משהו מאוד חזק, ובאמת לא עשו הרבה דברים על התחום", אומר אביבי, "אנשים קצת מפחדים להתעסק בזה, כי קשה להודות כמה זה קשה ומסובך. אפשר לראות את הקושי באחוזי הגירושין העולים ובכתבות על בגידות, אבל אלה התוצאות של הקושי, וחסר הדיבור על מה שבא לפני זה. זוגיות היא דבר מאוד יפה וגם מאוד קשה, ונדיר לשמוע מישהו מספר בשיחה "נורא קשה לי עם בן/בת הזוג שלי". אנשים חושפים את זה רק כשהם נמצאים כבר בעיצומו של שבר, ועוברים בבת אחת מאפס למאה, מתמונת אושר למשבר. איפה כל האזור האפור שבאמצע? לא מדברים על זה, כי זה מביך וכי זה אפור".
יוצאים לאור
האם אנשים נרתעים מלדבר לעומק על הזוגיות מתוך חרדת נטישה, כי הם חוששים לפגום וברומנטיקה שבזוגיות על ידי דיבור גלוי שעלול "לקלקל"? אביבי סבור שההתאהבות דווקא מעודדת כנות, ואפילו כנות מוגזמת לפעמים, ומכיוון שהיא ממילא דועכת בזוגיות ממושכת, החשש לגעת בנושאים כואבים גובה מאיתנו מחיר כבד. כל ההתפתחות הזוגיות כרוכה בפרדוקס: "בתחילת היחסים ההתאהבות היא כל כך גדולה עד שאין מחשבה שאתה לא רוצה לשתף עם בת זוגך. אתה רוצה שהיא תדע עליך הכל, אבל יש גם מחשבות שגורמות נזק, וצריך לדעת מתי לשתוק. עם השנים, הרומנטיקה גוועת, כך או כך. אפשר וכדאי להחיות אותה, אבל הדחקה והימנעות מדיבור יהרגו אותה בוודאות. בכל הקומדיות הרומנטיות העבודה הקשה היא רק עד החתונה, כי התפיסה היא שאז אתה מסודר מבחינה רגשית ומעמדית: הגעת הביתה, למקום היציב, מחוץ לשיברונות הלב ולסחרחרת הרגשות. אבל במציאות, בחתונה רק מתחיל הקושי. למטה הכל מתפורר, כי שום דבר בחיים אינו יציב. אפילו הרים מתפוררים. הרגעת את פחד הנטישה, אבל היסודות מתחילים להתערער. אבל אתה פוחד לדבר על זה: עבדת קשה כל כך למצוא את האישה הנכונה ולעשות את ההחלטה הנכונה, ועכשיו תיגע במקום שהוכרז כיציב? אבל זה רק מתחיל".
מהרגע שנולדים ילדים, העיסוק גם עובר להתמקד ב'משפחה', ולא ב'זוגיות'.
"נכון. מיכל אומרת שהזוגיות היא השטיח שמנגבים עליו את הרגליים לפני שנכנסים הביתה, כי הילדים הכי חשובים. הזוגיות היא הנושא המוזנח ביותר."
אנשים נענים למופע. ניכר שהם מרגישים צורך לדבר.
"אנשים מוצאים דרך המופע אפשרות לתקשר. הרבה פעמים אני מרגיש שהם מחכים לאפשרות לדבר. אנחנו מדברים במופע על עצמנו, אבל מקבלים תגובות כמו "דיברתם אותנו". זה הגיוני, כי רוב בני האדם עשויים מחומר דומה.זאת אפשרות לתרפיה משותפת. רוב הקהל שמגיע למופע מורכב מזוגות, ואנחנו מעלים שם דברים שמהדהדים אחר כך ומעלים שיחה. זה פותח אצל האנשים את האפשרות לתקשר. זה גם מה שקורה לי ולמיכל."
איך אתם עובדים יחד על מופע?
"לפעמים מצוקה או מחשבה מסוימת מולידה מערכון שאחד מאיתנו כותב ושולח לשני, השני מוסיף דברים, וזאת גם הזדמנות בשבילנו לדבר על זה בצורה יותר מוחצנת וכתובה. זה תמיד מתחיל במשהו אמיתי."
תוכל לסכם את השנה האחרונה?
סיכום השנה אחרונה של אביבי מתגלה כאופטימי במיוחד, ולא רק לגבי עצמו, אלא גם לגבי החברה שסביבו: "בשנה האחרונה אני רואה מגמה שבה הרבה אנשים מתחילים להביע את עצמם, יוצאים לאור, מעיזים להוציא את הקולות הפנימיים שלהם החוצה, בציור, בכתיבה, בהופעה, ולהגיד מה הם חושבים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אנשים חברים ומכרים שלי. בשנים האחרונות, בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות, נפתחו האפשרויות לעשות זאת. יש פייסבוק שבו אתה יכול להודיע שאתה עושה משהו, לפרסם. זה מדהים. אנחנו פחות ופחות תלויים במישהו שיקבע עבורנו אם מה שאנחנו עושים הוא טוב. בעבר מי שכתב משהו, למשל, היה צריך לפנות להוצאת ספרים או עורך בעיתון ולקוות שיפרסמו את זה. היום הוא יכול פשוט להחליט שהוא כותב, ובקליק אחד הוא מגיע להרבה אנשים כמו גם מוזיקה, סרט, או ציור."
אז הגענו לעידן של דמוקרטיה יותר גדולה? -"זה יותר מזה, זה 'ניאו-דמוקרטיה'. זהו עידן שבו היחיד יכול לבטא את עצמו בלי קשר להכרעת הרוב ולהגיע לאנשים אחרים בלי תיווך, למצוא אנשים שדומים לו ושמעסיקים אותם עניינים דומים. בסביבה שלו או בעולם כולו. דיברו על זה, ועכשיו זה קורה. אני מאוד אופטימי".
