"מטרה היא סוג של מצפן, ואחת המטרות שלי בטיפול היא הנאה. ברגע שאני לא נהנה בטיפול, אני עוצר הכל ושואל: 'מה קורה פה, למה אני לא נהנה?'. אני בוחר לחזור שוב להנאה, והבחירה הזאת מבהירה לי לאן אני הולך ומה הכיוון. מבחינתי, ככל שאני נהנה יותר, כך הטיפול יותר אפקטיבי". כך אומר עמית יצחקי, מטפל בשיאצו ודיקור סיני המשלב בעבודתו תהליכים רגשיים.
יצחקי, בן 41, נשוי טרי, הגיע לכרכור מצפון הארץ לפני שנה. המסע שלו לקראת עיסוקו התחיל בצבא, בנקודה שונה לגמרי. "הייתי לוחם בשייטת 13", הוא מספר. "בספטמבר 1997, חצי שנה לפני השחרור שלי, הייתי בכוח החילוץ של אסון השייטת. היה לי ברור אז שאחרי הצבא אלך ללמוד כלכלה ומינהל עסקים, אבל האירוע הזה – לראות מוות ופחד, להרוג – טלטל אותי בצורה מאוד חזקה. בהתחלה לא ידעתי כמה היא חזקה, כי הייתי לוחם ש'קטן עליו הכל'. כשהציעו לי להיות חובש, דחיתי את זה, וכשהציעו לי להיות צלף, לקחתי את זה בשתי ידיים. חלומי היה לשים את הצלב על ראש מחבל, ובכדור אחד, בשקט וברוגע, להוריד אותו. הרגשתי מוכשר, חזק, נחשב. אחרי שעמדתי מול הדבר הזה באסון השייטת, לקח לי זמן להודות בכך שאין לי עניין בזה. לפחות חצי מבני המחזור שלי המשיכו למוסד ולשב"כ. התגמול שם מאוד טוב. אך אני הבנתי שאני לא מעוניין לעבוד עם כלי נשק. הבנתי שהחיים מאוד שבריריים, שכדאי לחיות בכל יום את השיא שלי, בצורה הכי מרהיבה, צבעונית ויפהפייה שיכולה להיות, וכדאי לי לעשות דברים שאני אוהב, כי יכול להיות שמחר אסיים את חיי".
הכתבה המלאה מחר, שישי, ב"כל הפרדס" ובמהדורה הדיגיטלית