לפני כשבועיים נחשף בתקשורת סיפור של הילד בן ה-12, שנשלח על ידי הוריו למנזר בתאילנד, לאחר שאובחן כחולה בסרטן. החשיפה עוררה דיון ציבורי סביב האופן שבו בחרו ההורים להעניק טיפול לבנם. היה מי שטענו שמדובר בהפקרה וחוסר אחריות ומנגד היו מי סברו שמדובר בטיפול לא פחות לגיטימי ויעיל. אפרת דורון, בת 34 מקרית השרון, נשואה ואם לתינוקת, החלה לעסוק במדיטציה לאחר שחזרה מתאילנד. שם שהתה כמעט חודש במנזר בודהיסטי מצפון לצ'אנג מאי, והתנסתה בסדנת ויפאסנה _ מדיטציה בשתיקה. "אני מפרידה את הדיון בין
יכולות הריפוי של המדיטציה, שבהן אין לי ספק, לבין השהות במנזר. ההמולה התקשורתית יצאה מכלל פרופורציה", היא מתייחסת לדיון הסוער סביב הילד החולה, "הילד איננו לבד, הוא נמצא בליווי צמוד של הנזיר עופר, נזיר ישראלי שהחל את דרכו במנזר בצ'אנג מאי, לפני יותר מ~25 שנה ומאז מלמד בארץ ובחו"ל אלפי תלמידים. אני מכירה אותו אישית ויכולה להגיד שהוא אדם חכם, חם ורגיש בצורה יוצאת דופן. מההיכרות שלי עם הנזירים, מדובר באנשים חמים, צנועים ונעימים אשר נותנים תמיד הרגשה של בית. עבורי להיות במנזר במחיצתם הרגיש המקום הבטוח ביותר להיות בו".
האם את היית עושה את אותו הדבר?
"אני מקווה שלא אעמוד בדילמה הזו לעולם, אבל אם המצב היה שקלו כל הקיצים, נוסו כל הטיפולים וכרגע עליו להיות במחלקה האונקולוגית, לחכות עד התפרצות הסרטן הבאה ולנבול שם בסבל עד יומו האחרון, יש מצב שהייתי נוסעת איתו למנזר ונשארת איתו שם, כדי להקל על סבלו בכל דרך אפשרית".
"הייתי חסרת סבלנות"
דורון, ילידת נתניה, למדה בתיכון שרת, ולפני כארבע שנים חזרה לגור בקרית השרון. בהכשרתה היא בוגרת סמינר הקיבוצים לתיאטרון ובימוי. לאחר מספר שנים של עבודה בתחום, ואחרי טיול של חצי שנה במרכז אמריקה, חזרה לארץ וניהלה מקום לאירועים עסקיים ופרטיים. היא מאמנת אישית הווייתית, ומעבירה את הסדנה "אמהות זוכרות לנשום", שבה המשתתפות משלבות כלים מעולם המדיטציה והדמיון המודרך, נותנות כלים מעשיים ועקרונות מעולם האימון ההווייתי והבודהיזם ומלמדות כיצד ניתן להכניס אותם לתוך חיי היום יום העמוסים.
"אהבתי מאוד את העבודה שלי, היא נתנה דרור ליצירתיות שלי ומהר מאוד היא הפכה להיות כל עולמי", מספרת דורון על עבודתה בניהול מקום לאירועים. "גרתי בעבודה, בעלי הבית היו המשפחה שלי, והלקוחות היו החברים שלי. הגעתי למקום בחיי בו היה לי כל מה שאפשר לבקש, בית חלומות יפהפה ששכרתי במושב, בן זוג תוצרת חוץ, רכב חדש, עבודה מספקת ומתגמלת. מהר מאוד, היקף העבודה גדל, והצורך שלי לעמוד בציפיות ולרצות את כולם הלך וגבר. כדי לשרוד את המירוץ המטורף הזה הפכתי להיות 'תקתקנית' מספר אחת.
"הייתי אשה חסרת סבלנות, שלא מדברת עם אנשים, אלא מפקדת עליהם. הייתי קצרה, עניינית ובעיקר עצבנית. אותה הוויה החלה להשתקף כמובן בכל תחומי חיי. התחלתי 'לתקתק' הכל, את היחסים שלי עם העובדים, הבוסים, המשפחה שלי, וכמובן עם בן הזוג שלי. הפסקתי לנשום. הייתי בלחץ בלתי נגמר. רוב הזמן כעסתי על מה שהיה לי או על מה שלא היה לי, וכדי לשרוד את המצב הבלתי נסבל הזה, פעלתי רוב הזמן על טייס אוטומטי".
הכתבה המורחבת תפורסם ביום שישי ב"חדשות נתניה"
