fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

השבט אומר את דברו

בני דודים. מימין שמואל טומי רוני בילו רובי ונתי ריגלר (צילום: עצמי)
בני דודים. מימין שמואל טומי רוני בילו רובי ונתי ריגלר (צילום: עצמי)

כשאומרים ריגלר בנתניה, למה מתכוונים? תיכון, רופאים, חברי מועצה, אדריכל,  פעילי ציבור? כל התשובות נכונות.

ארבעת בני הדודים לבית ריגלר – האחים שמואל ונתי והתאומים רובי (אברהם) וטומי (אריה) גדלו בנתניה במשפחות דתיות שהשיח בהן היה פוליטי. האבות היו פעילי ציבור והאמהות שוחרות תרבות אירופאית. ארבעת בני הדודים למדו ב"חדר" ובהמשך בבתי ספר דתיים.

תכירו את הצמד הראשון: ד"ר שמואל ריגלר (68) רופא ילדים שמשמש מנהל מינהלת שרון שומרון של הכללית. אב לשלושה, סב לשניים, גרוש וחי עם בת זוג. למד בבית ספר לרפואה בבולוניה, איטליה, ובטכניון, ואת ההתמחות שלו עשה ברפואת ילדים ובפגייה. בהמשך למד גם מינהל עסקים. אחיו, נתי (70), בוגר מדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, איש עסקים, חבר בורסת היהלומים ובעבר חבר מועצת העיר נתניה מטעם מרצ. גרוש פעמיים, אב לשלושה ילדים, סב לאחד וחי עם בת זוג.

בני דודים. מימין שמואל טומי רוני בילו רובי ונתי ריגלר (צילום: עצמי)
בני דודים. מימין שמואל טומי רוני בילו רובי ונתי ריגלר (צילום: עצמי)

"נולדתי בנתניה. כאן גדלתי, התחנכתי וכאן נולדו ילדיי", מספר שמואל, "אבא שלנו, אליעזר, עלה לארץ מצרנוביץ' בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והקים את הבית הראשון בשיכון המזרחי ואת סניף בנק הפועל המזרחי בנתניה. אמא שלנו, אסתר, שאיבדה את הוריה וחלק מהמשפחה בטרנסילבניה, הייתה עקרת בית. תמיד היינו משפחה גדולה בנתניה ובהמשך גם משפיעה. אבא היה חבר מועצת העיר וסגן ראש העירייה תחת ארבעה ראשי עירייה. כמחזיק תיק החינוך במועצת העיר, הוא ייסד את מערכת החינוך הדתי בעיר".

כמי שגדל בבית של עסקן פוליטי, בעת לימודיו בישיבת בני עקיבא, חשב שמואל ללמוד משפטים ופוליטיקה. לאחר השירות הצבאי כחובש קרבי בצה"ל הוא נדבק בחיידק הרפואה: "באותה עת, בן דודי רובי (אברהם) כבר למד רפואה באיטליה, וכשאמרתי לאמא שלי שאני הולך ללמוד רפואה באיטליה היה לה קשה להיפרד ממני. אבל אני מאוד רציתי וההורים שיתפו פעולה ומימנו את כל ההוצאות. הם לא היו ההורים הפולנים הקלאסיים. הם לא ישבו לנו על הצוואר. הם מימנו לנו את הלימודים. ברור לי שהיה להם סדר עדיפות, שבו חינוך הילדים היה במקום הראשון".

למי אתה מייחס את הבחירה וההצלחה שלך?

"אני מייחס את הדרך שבחרנו לחינוך בבית, ואת השאיפה להגיע למצוינות – לאבא. הרצון והעקשנות שלי. בבית חינכו אותי ואת נתי לעשות דברים עד הסוף ובשלמות, כמו שנהוג בבית ייקי. כבר בצבא היה ברור לי שאני מסוגל לעשות הרבה יותר מאשר לעבוד על טרקטור. רפואה זה מקצוע לא קל. את הרצון והשאיפה לשלמות העברתי לילדים שלי".

האח, נתי, בעבר פעיל מרצ והיום פעיל חברתי בפורום מרכז העיר, אומר שאת הבסיס החינוכי שלו הוא רכש ב"חדר": "חונכנו על ברכי הדת. למדנו ב'חדר' עם מורה הונגרי בעל פאות שהיה מכה על כפות הידיים אם לא ידעת. בגיל ארבע כבר ידעתי לקרוא. התגייסתי לחי"ר במטרה להיות חייל קרבי ובקורס הכנה למ"כים חליתי בצהבת וסיימתי כפקיד שלישות. מיד אחרי השחרור למדתי מדעי המדינה בבר אילן. ככה היה נהוג אז. בזמן הלימודים אבי דחף אותי לעסקי הבנייה והקים חברת בנייה בה הייתי שותף. בהמשך נכנסתי לבורסה ליהלומים כעצמאי ועד היום אני סוחר בבורסה".

החיידק הפוליטי דבק גם בנתי. הוא כיהן כחבר מועצת העיר נתניה מטעם מרצ בשנים 1998 עד 2004 והיה ממונה על תיק התחבורה.

בחור דתי בוחר מרצ?

"הבית היה מצד אחד דתי אבל מצד שני אמא דיברה איתנו בגרמנית וגידלה אותנו על תרבות מערבית ומוזיקה קלאסית. זה משך אותי. עם השנים, הצד הזה של החינוך נתן לי אפשרות להסתכל אחרת על החיים. ברור שאמא שמרה על אורח חיים דתי ולא אפשרה לי לחלל שבת, אבל כשגדלתי הלכתי בדרכי שלא הייתה לרוחו של אבי. בשלב מסוים הוא הציב לי אולטימטום – ביקש שאחליט לאן פניי מועדות – ואמר שאם אמשיך בדרכי יהיה עליי לעזוב את הבית. פרצה מלחמת יום הכיפורים ואחרי המלחמה ההורים כבר סלחו לי וקיבלו אותי כמו שאני".

נתי ושמואל ריגלר(צילום: עצמי)
נתי ושמואל ריגלר(צילום: עצמי)

מה היה חשוב להוריכם בחינוך?

"הלימודים היו הדבר הראשון במעלה. כילדים, אני ושמואל לא יצאנו מהבית בלי שאמא בדקה שהכל פיקס. בבית היו גינוני שולחן, חוקים כמו אסור להפריע בשיחה, הייקיות של אמא הייתה דומיננטית. אצלה היה סדר בחיים – אחרי התיכון הולכים לצבא ואחרי הצבא הולכים לאוניברסיטה. זה היה כמו חוק".

בחצר של דוד אליעזר

ד"ר רובי וטומי ריגלר (72) הם תאומים לא זהים. רובי הוא רופא כירורג ופלסטיקאי שלמד רפואה בבולוניה, איטליה, סיים באוניברסיטת תל אביב ועשה התמחות בכירורגיה בבית החולים הלל יפה בחדרה. אחרי שפרש לגמלאות מונה להיות הרופא המחוזי של משרד הביטחון במחוז תל אביב. גרוש פעמיים, אב לשישה משלוש נשים, סב לשניים, חי עם בת זוג. טומי הוא אדריכל עצמאי, בוגר לימודי אדריכלות במילאנו, איטליה. בעבר שימש חבר מועצת העיר ומחזיק תיק תכנון עיר. נשוי, אב לשלושה וסב לאחת.

רובי מספר על ההיסטוריה המשפחתית: "נולדנו בשנת 1946 בטרנסילבניה. במהלך העלייה לארץ, כשהיינו בני חצי שנה, האונייה שלנו נתפסה על ידי הבריטים והועברנו לקפריסין. בשנת 1947, בגלל שהיינו תינוקות רכים, ההורים שלנו קיבלו  אישור עלייה לארץ. הגענו לנתניה וגרנו בבית קטן בחצר של דוד אליעזר ביחד עם סבא וסבתא שעלו איתנו. אנחנו לא תאומים זהים ולכן למדנו כל השנים באותה כיתה. היינו בבני עקיבא ואני הדרכתי בשבט אורים. אבא שלנו, שמואל, נולד בצ'רנוביץ ואמא, טובה, בהונגריה וכילדים דיברנו בבית הונגרית וגרמנית. אבא היה מנהל לשכת הסעד ואמא עקרת בית".

גדלתם ביחד עם בני הדודים שמואל ונתי?

"כולנו גדלנו ביחד וגם כשעברנו דירה נפגשנו כל יום. הקשר בין המשפחות היה ונשאר חזק כי החיים שלנו דומים".

בצבא נפרדו דרכיהם של האחים. רובי שירת כמדריך בקורס חובשים וטומי התנדב לצנחנים. "שבוע אחרי השחרור כבר היינו כבר על האונייה בדרך ללימודים באיטליה. טומי למד חמש שנים ואני חזרתי בשנה הרביעית כדי לסיים לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. כבר בגיל עשר ידענו שאני אלמד רפואה וטומי ילמד ארכיטקטורה".

טומי ורובי ריגלר (צילום: עצמי)
טומי ורובי ריגלר (צילום: עצמי)

טומי מתקן את אחיו: "בניגוד לאחי, שכבר בכיתה ג' רצה להיות רופא, אני לא ידעתי מה אלמד. אמי, שבנוסף להיותה אשה יפה הייתה גם חכמה ובעלת תרבות עשירה, הציעה לי לקראת סיום השירות הצבאי ללמוד ארכיטקטורה. היא טענה שאני לא מספיק טוב במקצועות הריאליים, אבל לא אמרה את זה לי. כאשר הוריי הודיעו שהם מוכנים לשלוח אותי למילאנו ללמוד, קפצתי על המציאה למרות שלא ידעתי איטלקית. היום אני מרגיש שזכיתי שלמדתי  בחו"ל. תקופת הלימודים בחו"ל והחשיפה לתרבות האיטלקית עיצבה את האישיות שלי".

במהלך הלימודים במילאנו פרצה מלחמת ששת הימים. טומי חזר לארץ בלי לעדכן את ההורים, חבר לחטיבה בפיקוד מוטה גור עם גדוד הצנחנים בשחרור ירושלים ורק בסיום הלחימה הגיע הביתה בהפתעה: "ההורים היו שקטים מאחר שהיו בטוחים שאנחנו במילאנו".

היית חבר מועצת העיר. האם הבית דחף אותך לפוליטיקה?

"לא. הסיבה שהרגשתי צורך לפעול במגרש הפוליטי הייתה סדרה אין סופית של החלטות מקצועיות שגויות בתכנון עיר של עיריית נתניה. לכן הנחתי שאם בעל מקצוע אדריכל יהיה גם גורם פוליטי באותה נקודת זמן היסטורית שבה העיר מתגבשת לדורותיה, אסור לי לעמוד מנגד. אז הקמתי את תנועת נתניה 2000, תנועה בלתי מפלגתית שזכתה להצלחה וכיהנתי כחבר מועצה וכמחזיק תיק תכנון עיר".

האם להורים הייתה השפעה על ההצלחה שלכם?

טומי: "הורינו היו ניצולי שואה שאיבדו את בנם הבכור, מישה, באושוויץ. הוא היה בן עשר. הם עלו לארץ ועברו את כל חבלי הלידה של הקמת המדינה והתפתחותה. גידלו את אחי ואותי ללא כל תחושת מחסור, בהקרבה טוטלית לחינוך ולימודים גבוהים. כמו מרבית הדור ההוא, הם לא הסתכלו אחורה, אלא ראו את שני ילדיהם השובבים נעים קדימה. היה להם חשוב שנשתלב חברתית ושאני ואחי נצטיין כבעלי מקצוע".

רובי: "אני מעריץ את ההורים שלנו, הם לא פחדו, נתנו לנו יד חופשית ותמכו בנו כספית. אף פעם לא ידעתי כמה כסף יש להם, אבל ידעתי שאני צריך לדווח להם על כל הוצאה שלי – מסרט ועד בול דואר. תוצאה טובה בבחינה עשתה להם הרבה נחת, אבל הם לא שיבחו אותנו".

הם המודל שלכם בחיים?

טומי: "כן. הם נתנו דוגמה אישית בעיקר בזוגיות נינוחה ועניינית, ללא דרמות מיותרות. הם ידעו שהשכלה תוביל אותנו קדימה והיה להם כוח נפשי להשאיר מאחור את זוועות השואה. הייתה להם ראייה קדימה, אופטימיות, ניהול משפחה נורמלי. אנחנו לא אכזבנו אותם בבגרותנו. חבל רק שלא הספקנו ליהנות מהם. אמא נהרגה בפיגוע חבלני כשהייתה בת 66. יחד עם זאת, הם הספיקו לראות את שנינו מסיימים לימודים אקדמיים בהצטיינות והופכים לבעלי מקצוע טובים".

רובי: "ההורים שלנו קיבלו רנטה מגרמניה וחסכו אותה עבורנו. הם חיו בצניעות, לא ישבו בבתי קפה, לא הלכו לסרטים, לא הייתה להם מכונית, הם לא נסעו לחו"ל, לא היו באילת ולא בבית מלון. הם ישבו בבית ותמכו בנו כל השנים. הם מימנו לנו שיעורים פרטיים, חוגי ציור ונגינה על אקורדיון. היה להם חשוב שנקבל חינוך תרבותי. בבית שמענו מוזיקה קלאסית שאמא כל כך אהבה. אבא אהב חזנות והלכנו איתו לבית הכנסת".

אמנם אתם לא זהים, אבל בטח יש ביניכם קשר מיוחד?

טומי: "יש בינינו קשר עמוק מעבר לאחים רגילים. יש בינינו מחויבות, דאגה, תמיכה, עזרה הדדית, הבנה, הסכמה, אינטרס משותף מדי יום ביומו. אני בהחלט חושב שאנחנו ברי מזל, אנחנו עוברים ביחד את החיים ביחסים קרובים, לא רבים זוכים לזה".

רובי: "הדבר היחיד שמכפיל את עצמו זה האושר, אם אתה חולק אותו עם מישהו אחר. לגבי תאומים, זה נכון במיוחד".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות