הרב דב אדלשטיין היה בן 18 כאשר יום אחד באביב 1944 חזר מהישיבה בעיר סאטמר כדי לחגוג את הפסח עם משפחתו. ההכנות היו בשיאן הילדים היו אלה שיצאו לקניות כי ההורים טרם התרגלו לשאת את הטלאי הצהוב.
"כאשר טעמנו באותו ליל סדר מצה ומרור, לגמנו מן היין, קינחנו באפיקומן ופתחנו את הדלת לאליהו, טרם ידענו שרובה של יהדות אירופה הושמדה בכבשני מיידאניק, טרבלינקה ואושוויץ. היו שמועות אבל הלב לא היה מסוגל לקלוט את מה שהדעת פשוט אינה סובלת. שליחי אייכמן כבר הסתובבו בסאטמר לבושי הדר, אפופי נימוס ותרבות. בניגוד להתנהגותם הגסה של השוטרים והז'נדרמים ההונגרים, הם, הגרמנים, עשו רושם של בני אדם מעודנים ובני תרבות. בשקט, בסדר מופתי וללא התנגדות, הובלו עשרים אלף יהודי סאטמר אל תוך הגטו, אבל רק לזמן קצר.
"ביום המיועד, הובלנו כולנו אל תחנת הרכבת: זקנים, טף, חולים, נשים הרות, תרמילים על הגב, כולם צעדו אל הבלתי נודע. ההונגרים נתנו את הפקודות, הגרמנים הסתכלו מן הצד. התחילה הספירה: 20, 30, 80, 100, מהר, מהר. כאשר אי אפשר היה לדחוס עוד אנשים, מזוודות ותרמילים, דלתות הפלדה של הקרון ננעלו עלינו ברעש אדיר. ידענו שאנו כלואים, רק לא ידענו מדוע ולאן".
במשך שלושה ימים ולילות, נסענו בקרונות הדחוסים עד אפס מקום, ללא מים ושירותים בחום ובדממה מעיקה. כשהקולות הבודדים שנשמעו היו בכי של תינוקות ואנחות החולים. מיד כשהגענו לאושוויץ-בירקנאו נפתחו דלתות הקרונות. בעזרת כלבי טרף והצלפות זרזו אותנו לרדת מהר. כאשר רצינו לקחת את המזוודה או את התרמיל, השומרים צעקו 'לא לקחת כלום'. צעדנו ישר לסלקציה".
על מה חשבת באותם רגעים?
"חשבתי על התפילין שנשארו בתרמילי. אבל עשיתי חשבון שיש לי שני ימי חג שלא מניחים בהם תפילין. והגרמנים, הלא, הבטיחו שבקרוב מאד נקבל את המזוודות, לכן לא דאגתי".
מה ראית כשהגעת לאושוויץ?
"מתוך ארובה גבוהה מאד השתלחו לשונות אש ועשן עד לב השמים. הררי מזוודות מכל הסוגים והגדלים לאלפיהם מילאו את כל השטח. בשום פנים ואופן לא יכולתי להסביר לעצמי כיצד הגיעו כל כך הרבה מזוודות למקום הנידח הזה, מי הביא אותן לכאן ולאיזו מטרה. כלל לא עלה על דעתי, שבעוד שעה קלה איאלץ גם אני להיפרד מתרמילי הצנוע אשר אמי תפרה לי בגטו, כאשר גם הוא יצטרף אל הררי המזוודות האלמוניות.
"מן הסלקציה נלקחתי עם כל הצעירים בגיל העבודה אל המקלחות. מים קרים ורעננים אפשרו לי לשבור את צמאוני בן שלושת הימים. נזכרתי, בילדה הקטנה מהרכבת שתחינותיה לטיפת מים לא נענו. ניסיתי לתאר אותה בדמיוני עומדת גם היא תחת המים הזורמים עם פה פתוח, ממלאת את כל קרביה במים קרים מרעננים. בחג השבועות, עמדתי בתור לקבל מספר זהות על זרועי השמאלית שם הייתי כורך את רצועת התפילין של יד. אז טרם ידעתי מה משמעותו של המספר A7868".
אדלשטיין נולד בגבול טרנסילבניה-רומניה עלה לארץ באנייה "מורדי הגטאות" שהוחזרה על ידי האנגלים לקפריסין. במחנה המעפילים הכיר את אשתו גיטה, אף היא ניצולת אושוויץ. אחרי שנה במחנה שם שימש מורה לעברית ותנ"ך הגיעו דב וגיטה לארץ והשתקעו בלוד שם הקים אדלשטיין את בית הספר העברי הראשון בעיר שהיתה עיר ערבית. בתחילת שנות השישים נסע לארה"ב ובמשך 30 שנים שימש רב בקהילות קונסרבטיביות. לפני שנה הוציא לאור את ספרו "ברל מאושוויץ לקפריסין" בו הוא מתאר את חייו במלחמה ועם השחרור. על המחנה בקפריסין כתב דב את הספר "אהבה בקפריסין" בו הוא מתאר גם את אהבתו לגיטה אשתו אותה הכיר במחנה.
בספרו מספר אדלשטיין שהיה נער בריא ש עבד בחפירות לבניית בית חרושת גדול לתרופות שבו ייצרו גם את הגאז ציקלון באמצעותו המיתו הגרמנים מיליוני יהודים במחנות. הם קיבלו מזון כדי שיוכלו לעבוד אך האוכל לא הספיק לצרכי הגוף שהלך ודעך ועם השחרור נראו הניצולים שלדי אדם "מוזלמנים".
לאן הלכת עם השחרור?
"עם השחרור חזרתי הביתה שם מצאתי את שני האחים שלי שהסתתרו במהלך המלחמה במקומו שונים בהונגריה. הורי ואחי הקטן הושמדו באושוויץ". פרדוקס המלחמה והשחרור הוא שהאנגלים אשר שחררו את דב ואחרים ממחנות הריכוז וההשמדה עצרו אותם אחרי כמה חודשים בשערי הארץ והחזירו אותם למחנה מעפילים בקפריסין.
