fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

רוצי עינב רוצי

אדרנלין וכיף. פראוקיה עינב. צילום: פרטי
אדרנלין וכיף. פראוקיה עינב. צילום: פרטי

בשנה האחרונה פרצה בסערה פראוקיה עינב בת ה-42, תושבת זכרון יעקב, לעולם הספורט של היישוב, ושיפרה לאין ערוך את הכושר הגופני של התושבים – דרך הריצה במועדון הריצות הארוכות שלה, Run for Gun Zichron.

עינב, נשואה פלוס שלושה ילדי, נולדה וגדלה במשפחה גדולה בהולנד. "היינו 7 אחים והיו גם ילדי אומנה במשפחה", היא מספרת, "אמי עובדת סוציאלית ומורה לריקודי עם. לפני שנולדתי היא באה לישראל, היה לה חבר בארץ ובזמן שהייתה בתהליך גיור, החבר נהרג מול עיניה בפיגוע. היא חזרה להולנד וסחבה טראומה מהאירוע לאחר מכן, אבל נשארה לה אהבה לישראל. אני גדלתי על שירים ישראליים ואחרי שסיימתי את לימודיי, בגיל 19, הגעתי לארץ והתאהבתי בה. לאחר מכן, בנסיעה להודו, הכרתי את בעלי הישראלי והתאהבנו. הקשר נוהל בתחילה דרך מכתבים".

עינב מפתיעה כשהיא מספרת שבבית הספר הייתה הגרועה בכיתה בספורט. "מגיל 12 ידעתי שאני רוצה להיות עובדת סוציאלית, כמו אמי. עשיתי תואר שני בעבודה סוציאלית בהולנד ועבדתי עם נרקומנים בכלא. אחרי הלימודים עליתי לארץ והתגיירתי. אני ובעלי גרנו בחיפה, הוא למד בטכניון ואני למדתי עברית. היה לי קשה, לקח לי זמן להתרגל לתרבות והתגעגעתי למשפחה בהולנד".

קשר טוב עם ילדי זכרון. פראוקיה עינב. צילום: פרטי
קשר טוב עם ילדי זכרון. פראוקיה (צילום: פרטי)

אחרי שש שנים בארץ, הזוג עבר להולנד לשבע שנים. "בעלי מאוד לא אהב לחיות שם, החלטנו לחזור לישראל, ולפני 7 שנים חזרנו, ובאנו ישר לזכרון יעקב. הפעם היה לי הרבה יותר קל. כבר דיברתי עברית והכרתי את הארץ. הייתי שנה בבית עם הילדים עד שהתרגלו, והתחלתי לעבוד במקצועי, עבודה סוציאלית, בהוסטלים. אהבתי את המקצוע, אבל תנאי השכר בארץ קשים בתחום הזה ואין הפרדה בין העבודה לבית. בשעות הפנאי שלי עשיתי קורס מאמני ריצה. לא חשבתי להיות מאמנת, עשיתי זאת כתחביב, וכשכמה חברות שלי ביקשו שנפתח קבוצה, לפני שנה וחצי, פתחתי בכיף".

בתוך שנה היא פתחה עוד ועוד קבוצות: קבוצה לילדים בגילאי 7-10, לילדים בגילאי 10-12, לבני נוער, וכמובן קבוצות למבוגרים. הקבוצות יוצאות לריצה בשעות אחר הצהריים והערב. "יש עד 30 משתתפים בכל קבוצה, והאדם המבוגר ביותר בקבוצות שלי כיום הוא בן 60. אני אוהבת לעבוד עם קבוצות מעורבות, גברים ונשים, כי יש הרבה דיבור וצחוקים, אם כי יש גם קבוצות נפרדות רק לנשים. כחלק מהאימון, אני רצה תמיד במאסף. בקיץ האחרון התפטרתי מעבודתי כעובדת סוציאלית להיום אני מתפרנסת מהקבוצות. זה עובר מפה לאוזן ואני מפרסמת אותן בפייסבוק. המשתתפים הם תושבי זכרון יעקב והסביבה, ואנחנו רצים בתוך זכרון יעקב ולפעמים יורדים לבנימינה, שם השטח שטוח יותר. בשבוע הבא אני פותחת קבוצה חדשה למתחילים שמתקדמת לאט לאט, ובעוד חודש וחצי אני פותחת קבוצת כושר לאמהות עם תינוקות בעגלות".

לא צריך ניסיון ספורטיבי כדי להיכנס לקבוצות?

"לא, לא צריך. רבים מפחדים לרוץ, וזה יכול להיות קשה בהתחלה, אבל אם אין פציעות ועושים זאת בהדרגה ועם הרבה תמיכה ועידוד מהקבוצה ומהמאמנת, כל אחד יכול. כיף לראות איך בכל אימון מצליחים לשבור את השיא האישי. רצים אצלי גם אנשים שלא הצליחו לרוץ דקה בהתחלה, והים רצים עשרה קילומטרים. יש קבוצה למתקדמים שרוצים לרוץ חצי מרתון או מרתון שלם. יש משתתפים שרוצים לרדת במשקל, יש כאלה שבאים בשביל האווירה והחברה. הריצה עושה הרגשה טובה, משתחרר אדרנלין. יתרון נוסף של ריצה כספורט הוא שכל מה שצריך זה נעלי ריצה. לא צריך ציוד מיוחד אחר, מכון כושר שמוגבל בשעות הפתיחה שלו. הריצה היא בחוץ, באוויר החופשי, בתוך הנוף. זה מרגיע, מביא אנרגיות טובות, מסדר את המחשבות. גם אם אני עצבנית לפני כן, אני חוזרת תמיד עם הרגשה טובה".

אדרנלין וכיף. פראוקיה עינב. צילום: פרטי
אדרנלין וכיף. פראוקיה צילום: פרטי

קשר מיוחד נוצר בין עינב לבין ילדי בתי הספר ביישוב, שקבוצות הריצה שלה הפכו פופולריות בקרבם. "חששתי בהתחלה לעבוד עם ילדים, חששתי שלא יקשיבו לי, אבל היום, כשאני פוגשת ילדים ברחוב, אני מקבלת המון חיבוקים ואהבה. בנות שולחות לי הודעות. הילדים מתמידים בריצות בכל מזג אוויר. באים ילדים מבתי הספר החורש, החיטה, ניל"י, בית הספר הדמוקרטי, ובאים גם מבנימינה. בכיתה ו' של בית ספר החורש משתתפים 80% מהכיתה מהתלמידים בקבוצה שלי".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות