לחיות בקריות, במציאות לא תמיד זוהרת, באווירה לעיתים קשה ובדלות מסוימת. כל אלה מובאים דרך עיניהם הבוחנות והמעמיקות של האמנים הצעירים אבי בן זקן ויעל ברקת, במסגרת תערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה שנפתחה ביום רביעי השבוע ותוצג לקהל הרחב עד 1 באוגוסט.
כבוגרי המחלקות לתקשורת חזותית וצילום, הם מציגים את תחושותיהם, האווירה סביבם והאמירה שלהם, בדרך ישירה, מעמיקה ומרגשת. כאן לא תחזו במרכזי הקניות המפוארים, ביעילותו של כביש 22 או בכיכרות נאות ופארקים מוריקים.
אבי בן זקן, המסיים השנה את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית, יודע שהוא מציג את עירו קרית ים, באור אולי לא מחמיא במיוחד, אבל אותנטי בהחלט. הוא בן 32, היה ילד עם הפרעות קשב וריכוז, שנשאר כיתה עוד בכיתה א' ולא הצליח לתפקד בשום מסגרת, אבל תמיד עסק באמנות.
בגיל 16 החל לעשות מוזיקה, בתחילה כחלק מקבוצת צעירים קרייתים שעשו ראפ זועם ומחתרתי משהו. לאחר מכן הוציא שני אלבומים כמוזיקאי עצמאי, הראשון ששמו "טכנולוגיה אחרת" יצא ב-2006, והשני, "דיסקולקליה" יצא ב-2008, עם השלישי קצת "נתקע", לדבריו. אשתו, שאז הייתה עוד חברתו, אמרה לו שלדעתה הוא לא יצליח כמוזיקאי וכדאי שיתחיל להתמודד עם הבעיות שלו, אחרת הם ייפרדו.
"הזעם שלי כלפי מערכת החינוך תועל למוזיקה שעשיתי והייתה לא קלה, כשהפסקתי עם המוזיקה ולא היה לי לאן לתעל את הזעם שבי, שקעתי בדיכאון, הרגשות היו צריכים לצאת איכשהו, אז פניתי לצילום".
במשך שנה הסתובב בעיקר בקרית ים, אך גם בשאר הקריות, עם מצלמת סטילס, ופשוט תיעד עצמים ואנשים שמשכו את תשומת ליבו. כ-7000 תמונות צילם, חלק מהן העלה גם לאתר "פליקר", והן משכו את תשומת ליבם של אנשי משרד החוץ, שרכשו ממנו מאגר של תמונות. תמונותיו, שכמה מהן מוצגות בפרויקט הסיום שלו, משקפות אובייקטים אפרוריים, אנשים הנראים אבודים, אירועי קטטות ושאר מושאים שאחרים לא ירצו להתקרב אליהם.
"לא צילמתי את הקריון או את שכונות הווילות, כי זה לא התאים למה שהרגשתי אז. נכון שאני מציג את קרית ים באור אפור, אבל זה מאוד סובייקטיבי. בסרט אני מספר שאני תחת דיכאון, ובכלל אני חושב שאם כבר להיות בדיכאון, אז כדאי שם, בקרית ים".
הסיפור המלא יפורסם מחר ב: "הד הקריות".
