לא בטוח שהרבה קרייתים יודעים, אבל מי שעומד מאחורי הבאת ערוצי הלוויין והכבלים ומאחורי חברת נוגה תקשורת וחברת ההפקה ענני תקשורת הוא אודי מירון, 66, שנולד וגדל בקרית חיים. העילה לראיון איתו היא ספר שהושק במוצאי השבת האחרונה, "ינקי, סע הביתה", בו נארגו במלאכת מחשבת זיכרונותיו של מירון מימי קרית חיים.
כשאני מצלצלת אליו לתאם ראיון, הוא שואל אותי: "את מכירה את קרית חיים?". ביני לבין עצמי אני צוחקת ועונה לו: "סבתא שלי הייתה הילדה הראשונה שעברה לגור בקרית חיים, זה מספיק קרייתי?".
מיד קרה לו מה שקורה לכל קרייתי כשהוא מזהה מישהו מאותו הכפר, והוא שואל באיזה רחוב התגוררה המשפחה. "רחוב ג'", אני עונה לו בשפת המקום, והוא צוחק ואומר: "אם דיברת באותיות, את קרייתית אמיתית".
מיד לאחר מכן ביקש לדעת את שם משפחתי וברגע שאמרתי, החל למנות את שמות אבי, אחיו ואימו. מתברר שאנחנו באמת מאותו הכפר. הוא גדל ברחוב כ"ח, רחוב הפלוגות, בעברית מדוברת, רק כמה בתים מהבית בו גדלו אבי ואחיו.
בייגלה פריישר
"את ידעת שאבא שלך ואחיו היו יוצאים לרוץ מדי בוקר", הוא מפתיע אותי בתחילת הראיון, "בכל בוקר היה מגיע לרחוב, ההוא שצועק 'בייגלה פריישר', בייגלה טרי, ומיד לאחר הקריאה שלו, הם היו יוצאים בריצה. פעם ספרתי והיו 30 רוכלים שונים שהגיעו לרחוב. הייתה חגיגה שם. היינו משחקים ברחוב, לא כמו היום שכל היום הילדים יושבים מול המחשבים המטומטמים. היה עוברים מוכר התירס התימני, מוכר הבייגלה, מוכרי הסודה, היה שרי שלייפר, מחדד סכינים ומספריים, היה הווי ברחוב".
כבר אמר מי שאמר שאפשר להוציא את הקרייתי מהקריות אבל אי אפשר להוציא את הקריות מהקרייתי, וכך גם מירון.
הוא נולד במעברת "משמר הים", בין קרית חיים לעכו, לאחר שההורים שלו, בנצי ומירה יצאו מקיבוץ רמת דוד והתגוררו במעברה במשך שנים עד שעברו לקרית חיים. מירון הוא בן הזקונים. יש לו אחות בכורה, חנה, שלמדה עם אבא שלי בכיתה.
"הילדות שלי עברה סביב כדורגל", הוא אומר כשאני שואלת איזה ילד היה, "היה בשכונה מגרש הדשא, שלא השארנו בו הרבה דשא כי היינו מקרחים אותו במשחקים, והגננים היו רודפים אחרינו, זה היה חלק מהווי השכונתי. הרחוב שלנו הוציא כמה שחקני כדורגל גדולים באותה התקופה, כמו יאנק וורמוט שהיה שחקן בנבחרת הנוער ושמואל טראוב. זו הייתה שכונה מאוד פעילה בכדורגל ואני השתלבתי במשחק מגיל מאוד צעיר. אבא שלי לא אהב שאני משחק כדורגל, כי הוא חשב שזה בזבוז זמן, וזה היה חלק מהמתח ההורי שהיה מקובל באותה התקופה".
מירון למד בבית הספר ארלוזורוב, ובעמוד האחרון של ספרו, עמוד התודות, ניתן למצוא תודה מרגשת למורה יהודית רייך שלימדה אותו בכיתה ו'. "יהודית רייך הייתה מורה מיוחדת וכולם זוכרים אותה כמורה שהתייחסה אלינו אחרת", הוא נזכר, "הייתי תלמיד בסדר, אבל התחושה הפנימית שלי הייתה של אי צדק, כי אז לא הייתי מאובחן, אבל אני דיסלקט, כותב בשגיאות והקריאה לא קלה לי. הרגשתי אז שאני בתחרות לא הוגנת והשפלה איומה מהפחד שיקראו לי ללוח ואכתוב בשגיאות כתיב. בהפסקות הייתי די מלך הכיתה, ראש קבוצת כדורגל וראש קבוצת הכדורסל, אבל בכיתה הייתי חיה מפוחדת שחוששת שיקראו אותה ללוח וזו תחושה מאוד מאוד עמוקה".
במהלך השנים ייסד מירון את חברת יו סי פי, והביא במו ידיו את כל ערוצי הכבלים כמו ערוץ הסרטים, הילדים והמשפחה. אחר כך הקים את נוגה תקשורת והיום הוא בעליה של חברת ענני תקשורת, בשותפות עם התאגיד האמריקאי ויאקום, בין השאר הבעלים של ערוצי ניקלודיאון וקומדי סנטרל.
"מכיוון שזה נחשב להצלחה ואני גר בסביון, היום המורים מספרים שהייתי תלמיד מוצלח, אבל כשניסיתי לשכנע אותם אז שאני מוצלח, זה היה הפוך. באירוע השקת הספר, אליו הגיעו גם משה כחלון ובני גנץ, תליתי כל מיני תמונות מכל מיני תקופות בחיי ותליתי גם תעודה, בה מורה ירדה עלי וכתבה שאין לי עניין בלימודים. כל העניין הוא פצע גדול מאוד עבורי".
בלי חליפות
בהמשך הצטרף מירון, כמו כל בני קרית חיים לקן הנוער העובד והלומד והשתלב בקבוצת אלון, קבוצה ייחודית, אליה הגיעו גם בני נוער מקרית מוצקין. הוא הדריך בתנועה, יצא לנח"ל המוצנח ומיד לאחר הלימודים נסע לארה"ב ללימודים וסיים תואר ראשון בהנדסה ותואר בתקשורת באוניברסיטת סטנפורד. בתום הלימודים חזר לישראל.
"ההורים עדיין גרו בקריה והייתי מגיע הרבה לסופי שבוע. מאוד אהבתי. כשחזרתי מארה"ב, גרתי תחילה בירושלים, כי עבדתי כבמאי טלוויזיה פרילנסר ובהמשך התחלתי לעבוד בטלוויזיה החינוכית ועברתי לתל אביב. "עדיין התחושה הייתה של זרות", הוא אומר, "אף פעם לא ארגיש תל אביבי, תמיד ארגיש קרייתי ואני חושב שזה נכון בקשר לקרייתים באשר הם, אלא אם כן אתה לובש פוזה, אתה מה שאתה. ככה אני נראה, מתלבש ונוהג בביתי ובמשפחתי. הילדים שלי מכירים את כל ההווי הקרייתי לעומק. אחד מבניי אמר לי: 'אתה עשית את הדרך מהקריה לסביון ואני אעשה את הדרך מסביון לקריה'. הוא אמר את זה כי הילדים שלי צנועים ולאו דווקא מתחברים להווי התל אביבי, כי כולו זה פוזה. בתל אביב אתה כל הזמן משחק היפסטריות, משחק אותה קול, כל הזמן עסוק בלשחק ולריב על המקום שלך ומתרחק מלהיות עצמך. אני חושב שקרייתי זה הרבה יותר להיות קרוב לעצמך ולהיות ישיר עם הנושא הזה".
למרות ההצהרות החד משמעיות של מירון, במהלך חייו התגורר בתל אביב ונאלץ להיגרר אל תוך המשחק. "היו תקופות בחיי שהתפקיד אילץ אותי ללבוש חליפות ועניבות ולהיות בקוקטיילים, אבל אף פעם לא הרגשתי בבית, תמיד הייתה לי תחושה שאני מוריד תחפושת. כשקצת התחזקתי ולא הרגשתי שאני צריך למצוא חן בעיני אף אחד, חזרתי להיות אני, והיום, לא יתפסו אותי עם חליפה. אני מגדל בגינה חמור, שתי עיזים, כבשה, ארנבת, שני כלבים. זו גינה די גדולה שאני מחזיק לבדי, כי זה הכיף שלי, זו בדיוק הקרייתיות, הנחלאיות, שזה כמעט אותו הדבר, כי מספר הגרעינים שיצאו מהקריה, אין שני לו. הרבה ממני נשאר שם ואני תמיד אוהב לחזור לקריה".
הסיפורים הם אני
הספר "ינקי, סע הביתה" הוא ספרו השני של מירון. ספרו הראשון "על החיים ועל המוות", יצא בשנת 2004. ינקי הוא בחור בן 38, רווק, שאביו גר בקרית חיים, ברחוב שבעצם לא קיים בקרית חיים. ינקי נוסע הלוך ושוב מתל אביב לקריה ונזכר במקומות מהקריה. "לבחור בספר יש כל מיני מחשבות, כמו כביש איי פי סי או הנסיעה הלילית בה רואים את חיפה והכרמל. החוויה הקרייתית בהחלט שם, בית הקברות באפק, כל זה קורה ומה שראיתי מול עיניי, כל הזמן, אלו הרחובות והתקופה ההיא. זה קורה גם בפריז ובמינכן, כשהגיבור יוצא למסע בעקבות הסיפורים של אמא שלו שנעלמה כשהיה בן 8 והוא לא העז לחפש אותה קודם לכן כי אבא היה איש קשה. הסיפור הוא ממוחו הקודח של הסופר, אבל בגלל שזה ספר שני, זה עדיין מהרבה בחינות אני. בספר הגיבור רווק בן 38 ואני התחתנתי בגיל 32, אבל הסיפורים הם אני".
לדבריו, בניגוד לספרו הראשון, הספר "ינקי, סע הביתה" נכתב במשך 10 שנים, בקצב שלו. "את הספר הזה החלטתי לכתוב בניחותא, החלטתי לא למהר, ידעתי שהספר ייצא רק כשארגיש שזה הדבר הכי טוב שאני יודע לכתוב. כך, במשך 10 שנים, מדי אשמורת ב-04:00 לפנות בוקר, הייתי מתיישב כשאוזניות לאוזניי, מקשיב לשירים ישראלים נוסטלגיים, שאנסונים צרפתיים ומוזיקה קלאסית, וכותב וכותב וכותב, עד לרגע שבו הייתי מוצא עצמי מנמנם עם אצבע על המקלדת ו-20 עמודים שנוספו לספר. אפילו לי, כשאני מקשיב למילים, זה נשמע מטורף, אבל בפועל זה כיף, מין חיים בתוך חיים. בראתי לי עולם משלי".
אני שואלת אותו כמה קשה היה לו לשחרר לאוויר העולם ספר שנכתב במשך 10 שנים, שהרי אומרים שספרים הם כמו ילדים, והוא עונה: "כולם מכירים את הקלישאה, הנכונה כמו רוב הקלישאות, 'נולד לי ספר', אבל פחות מכירים את תחושת האבל המלווה את הפרידה מהגיבורים שהיו חבריי לכל דבר. דיברתי איתם וצחקתי איתם וכדרכי גם בכיתי איתם. איתם בניתי סיפור חיים. בסיום כתיבת הספר הם קפאו ונעלמו, ממש כמו האנשים שהיו בחיי ואינם עוד. אז התרחשה עוד תופעה מוזרה, קיבלתי את הספר המודפס. לא אסופת דפים המאוגדת בסליל כחול, כאלה היו לי בגלגולי הספר עשרות, אלא ספר של ממש, עם ריח של ספר ועטיפה של ספר. וברגע המפגש הזה הציפה אותי תחושה של ניכור. משהו כמו 'רגע, מי אתה בעצם? מאיפה באת?'. ואז עלעלתי בספר, ממש כמו שעוד מעט יעשו אלפי קונים בחנויות הספרים ואמרתי לעצמי 'לא רע'. התחלתי לקרוא בו, כאילו אני קורא ספר של מישהו אחר, או במילים פחות ציוריות, הפכתי מכותב לקורא והספר קיבל חיים חדשים, גיליתי בו שפע של דברים שכלל לא הייתי מודע לקיומם כאשר כתבתי אותו".
פלאפל ב-20 גרוש
אני שואלת אותו על דרך העבודה שלו והוא מודה שהיא לא מתוכננת. "הכתיבה שלי אינטואיטיבית מאוד, מין סיפור מתגלגל שמספר את עצמו. אני מתקדם תוך דיאלוג מתמיד עם הקורא העתידי, שואל אם 'מעניין לי', 'מרגש לי', אם התשובה חיובית, אני ממשיך, ואם לא, וזה מה שקורה בדרך כלל, אני חוזר חזרה וכותב הכל מחדש".
על השאלה למה הוא הכי מתגעגע בקריה, לוקח לו כמה דקות להשיב, כי קשה לו להחליט למה הוא מתגעגע יותר. "אני חושב שאני מתגעגע הכי למשולש בן דב –מזרחי – מריו", הוא עונה ושואל אם אני יודעת על מה הוא מדבר. הוא מדבר על המתחם של קולנוע אורות שכבר לא קיים ובאותם זמנים היו שם שלושה עסקי פלאפל. "הלכנו לתנועת הנוער בשבת ואז אחרי הפעולה, היו מגיעים מכל הקריות למשולש ליד קולנוע אורות, שם היינו קונים פלאפל ב-20 גרוש והמהדרין היו קונים גם קסטה. זה היה כיף כי לכל תנועה היה את הפלאפל שלה, אנחנו אכלנו בפלאפל בן דב, היינו עושים עיניים האחד לשנייה, היו שם הרבה התחלות וחברויות והרבה קרה שם. זה היה מאוד קרייתי ועד היום אני מת על פלאפל, בין היתר בגלל הזיכרונות. אהבתי את קו 52, את צריכה לדעת שמרחוב כ"ח (רחוב הפלוגות – ה"מ), היינו נוסעים לחיפה מהתחנה ליד המזרקה בקרית מוצקין. כשהיינו מגיעים לחיפה לא האמנו שיש שם אנשים, כי חשבנו שזה מקום שבו קונים נעליים, הולכים לסרט, אוכלים פלאפל אוריון ויורדים לעיר התחתית לאכול אצל עבד ואז חוזרים בחזרה בקו 52 או 51. כמובן שאני מתגעגע לתנועת הנוער, ללכת על פסי הרכבת ולזרוק אבנים כדי להוציא גיצים מהפסים. מתגעגע לט"ו באב, כשהבנות הסתתרו מאחורי העצים והבנים רצו לתפוס אותן. חיכינו לזה כל השנה.
"הכי כיף היה יום העצמאות, שיגעון, אורגזמה ארוכה. התחלנו בבמות, אז הבמה של קרית חיים הייתה בהצטלבות של רחוב ה' (רחוב משה שרת – ה"מ) והכביש הראשי (אח"י אילת – ה"מ) ואז לאורך רחוב ה' היו הדוכנים, ואיזה כיף זה היה. היינו מתים על זה, להפיל קופסאות עם כדור ולירות ברובה אוויר, משהו משהו. ביום כיפור היינו הולכים לבית הכנסת הגדול של קרית מוצקין, לוקחים עלים של פיקוס, מגלגלים אותם ועושים מהם שופר ובטוחים שזה נשמע יותר טוב מהשופר בבית הכנסת, ובעיקר היינו מאושרים".
