הרבה גאווה בבית משפחת מרקוס בקרית ביאליק. בן הזקונים רונן זכה בפרס קרן שרת למוזיקאים מחוננים. הוא רק בן 12, וכבר באמתחתו הישגים מוזיקליים רבים, המלגה מהקרן היוקרתית היא עוד אחת מהם.
מפעל המלגות של קרן שרת מטפח את יחידי הסגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות, הקולנוע ועוד. לצד הסיוע הכלכלי, מעניקה הקרן הדרכה והכוונה לכישרונות הצעירים ומסייעת בהכנת עתודה מקצועית. רבים מהזוכים במלגות הקרן, נמנים היום עם חברי התזמורות המובילות בעולם, להקות מחול, תיאטראות ומוסדות אמנותיים אחרים. עם המוזיקאים שנהנו בעבר ממלגות הקרן נמנים הכנרים יצחק פרלמן, שלמה מינץ, מרים פריד ואחרים.
אני מגיעה למשפחת מרקוס בצהרי היום, עם דורון גולן הצלם, ואנחנו מפריעים למרקוס ואביו אריה בשיעור הנגינה על הכינור. אריה הוא מורה לכינור המלמד בקונסרבטוריון בקרית ביאליק. בבית, הוא המורה של רונן.
מקצוע של יהודים
דורון מצלם את מרקוס ומבקש ממנו לנגן. את החדר מציף קולו הבוכה של הכינור. למרות שמדובר רק בנגינה לצורך הצילום, האב מהנהן אל הצלילים הבוקעים מהכינור של בנו, מאשר צליל טוב ומניד בראשו לצליל שיצא פחות טוב, לדעתו. לאוזן בלתי מזוינת, כמו שלי, הצלילים נשמעים מדהימים, כאילו יצחק פרלמן בכבודו ובעצמו מפליא בכינורו בסלון הבית. דורון מבקש מרונן לנגן משהו איטי יותר, והוא מתחיל לנגן את "מדיטציה" של מסנה ועוצם את עיניו יחד עם המוזיקה.
בזמן שהוא מצטלם, אני שואלת את אביו כמה שאלות. אריה, 58, החל לנגן כשהיה בן 5 באודסה. "נגינה נחשבה למקצוע של יהודים", הוא אומר, "המוזיקאים הכי טובים ברוסיה הם יהודים, כמו אייזק שטרן ושלמה מינץ".
יש לו בן מנישואיו הראשונים, בן 30, קצין צה"ל. מנישואיו השניים לוורה, נולד רונן. לוורה יש שני ילדים משלה מנישואים ראשונים.
"הגעתי לישראל בשנת 1990 מאודסה", מספר האב אריה, "בהתחלה, לא חשבתי שאעשה קריירה מהנגינה על הכינור. רציתי לנגן. כשנכנסתי לקולג', לא הייתי בטוח שאשאר מוזיקאי, אבל אהבתי הכי הרבה לנגן והלכתי על המסלול הזה".
הוא בוגר האקדמיה באודסה, וכשהגיע לישראל, כמו רוב העולים החדשים, נאלץ להתפרנס, וכך מצא את עצמו עובד בקונדיטוריה ואופה עוגות. "הייתי צריך להאכיל משפחה, אבל די מהר חזרתי למוזיקה ומשנת 1992 אני מלמד כינור בקונסרבטוריון בקרית ביאליק. היו לי עוד שני תלמידים שזכו בעבר בקרן שרת, אחד מהם הוא דוקטור שלמד הנדסת מכונות, והשני עשה תואר ראשון בכינור בתל אביב, תואר שני בגרמניה והיום הוא מנגן בפילהרמונית בברלין".
אני שואלת אותו על בן הזקונים, רונן. "כשרונן היה בבטן של אמא שלו, הוא כל הזמן שמע מוזיקה קלאסית. יש תמונה שלו בגיל שנה, שהוא עומד ומסתכל על כינור. לנגן ממש הוא התחיל בגיל 4. מוזיקה כל הזמן הייתה בבית, כי אני מלמד. לדעתי, הוא התחיל לנגן מחוסר ברירה. לפי איך שרונן מדבר, לא בטוח שהוא רוצה להיות מוזיקאי, אבל אני חינכתי אותו, שכל מה שהוא עושה, הוא צריך לעשות מצוין".
מצטיין ראש העיר
רונן רוצה בכלל להיות רופא. הוא לומד בחטיבת הביניים אורט דפנה ובסיום בית הספר היסודי, רק לפני כחודשיים וחצי, הוא זכה בתעודת מצטיין ראש העיר. "רונן כל הזמן שמע מוזיקה ורצה לנסות איך זה, מה שהקל על משמעת האימונים. להיות טוב זה אומר אימונים יותר סדרתיים, אז כשהוא רצה לנגן, זה היה מצוין, וכשהוא לא רצה, היינו צריכים להסביר לו שאימון מביא לשלמות. עכשיו הוא מתחיל להבין את זה".
לפני כשנה השתתף רונן מרקוס בפסטיבל ספיבקוב במוסקבה, פסטיבל גדול למוזיקה קלאסית בחסות המדינה. הוא קטף תשואות רבות והתגובות היו מצוינות. הוא הופיע במוסקבה עם צוות גדול, גם לכבוד היום להגנת הילדים הבינלאומי.
אני תוהה כמה קשה לאריה ללמד את בנו, כי בכל זאת, לא מדובר בתלמיד זר. "זו עבודה מאוד קשה", הוא משיב, "יכול להבין את זה רק מי שלימד את הבן שלו בעצמו. הקושי הוא כפול, כי אלה יחסים אחרים. אבא צריך להיות אבא ולא מורה. כשאני מלמד אחרים, יש קיר בינינו. בבית אני האבא ואז לדרוש ממנו עבודה, זה יותר קשה".
רונן מסיים את הצילומים ומצטרף לשיחה. אני שואלת אותו אם הוא זוכר את הפעם הראשונה בה לקח כינור לידיים והוא מניד את ראשה לשלילה. "אני לא זוכר את הפעם הראשונה, הייתי ממש צעיר. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 6. אני זוכר שאני הולך, לבוש בחליפה, עם כינור, להופעה באשכול פיס".
רואים עליו שהוא ילד חכם. זה משהו בעיניים. אמו ורה, שבדיוק חוזרת מהעבודה, מספרת לי שהוא מנגן גם על פסנתר, לומד אקרובטיקה ומשחק טניס. והוא עדיין תלמיד מצטיין.
אין ספונטניות
"היו פעמים שהשתתפתי בכיתות אמן, שם למדתי עם מורים אחרים, שלא מכירים אותי ושומעים אותי בפעם הראשונה. בדרך כלל, היו דברים חדשים שלמדתי מהם, כי אבא דורש משהו אחר, ככה זה עובד, כל מורה למד במקום אחר ולכן הוא דורש דברים אחרים מהתלמידים שלו".
אני שואלת אותו איך החברים מקבלים את העובדה שבגיל כה צעיר הוא זכה להישגים כה מכובדים ולמלגה וכבוד מקרן שרת. "החברים מקבלים את זה בכבוד", הוא אומר, "די מוזר להם, כי לא כל חבר מנגן מוזיקה קלאסית, אבל בסוף, הם מתרגלים לזה שלפעמים אני לא יכול לצאת כי אני צריך להתאמן. אני התרגלתי. אם אני יודע שאני צריך לצאת לאיזשהו מקום, יש ארגון של יום לפני כן. אני לא יכול להיות ספונטני. היינו בפסטיבל בקיץ במקום שמעולם לא הייתי וידענו ששבוע אחרי שאנחנו חוזרים, יש לי את ההופעה בקרן שרת, אז הייתי צריך להישאר במלון ולהתאמן, כי אני מבין את החשיבות של הופעה כזו".
לדבריהם, השנה היו קיצוצים בקרן שרת והתחרות הייתה הרבה יותר קשה. "בדרך כלל הם נותנים די הרבה מלגות עידוד, אבל השנה, אמרו מראש שיקבלו מלגות רק המצוינים באמת", אומר רונן.
אני שואלת אותו איך ילד בן 12 מתמודד עם העובדה שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. "אם אני לא יכול לצאת עם חברים זו עובדה", הוא אומר, "בדרך כלל אני מנסה לעשות הכל כדי לצאת. למשל, אם אני רוצה לצאת בשישי בערב, אני מגיע מבית הספר, אוכל משהו, נח קצת ומתאמן בנגינה על כינור עד שאני יוצא. כל יום אני מנגן. אם לא התאמנתי כמה ימים מסיבה כלשהי ולא יצא לי, האימון יהיה יותר ארוך".
אני שואלת אותו מה היה רוצה לעשות שיהיה גדול. "אני רואה מה הכינור נותן לי", הוא אומר, "אם הייתי רואה שלא קורה כלום ואני לא מצליח, לא חושב שהייתי רוצה להמשיך, אבל בינתיים מצליח לי עם הכינור. ככה עם כל דבר, מה שמצליח, אני ממשיך. בפסנתר אני מצליח וכיף לי, והטניס בא אצלי מתוך אהבה לספורט. היום אני עדיין לא יודע להגיד איפה אהיה בעוד כמה שנים, יש לי הרבה תחומי התעניינות, וכרגע הכל פתוח בפניי. לא הייתי מתנגד להיות אחד הטובים בעולם, כי אם אני יכול, אז למה שלא אנסה".
זכייה בפרס קרן שרת היא הרבה מעבר לכסף. היא מעמד. עצם העובדה שזכה בפרס ילד בן 12, מעידה על רמת הנגינה שלו. "בארץ לזכות בפרס קרן שרת, זה קודם כל כבוד. לפני כל הופעה, כשמציגים אותי, אומרים שאני זוכה פרס קרן שרת, זה מצוין בקורות החיים שלי, עבור מוזיקאי זה ממש חשוב".
כשהגיע למחרת הזכייה אל בית הספר, המורים בירכו אותו, שכן ערב קודם לכן ראש העירייה אלי דוקורסקי העלה פוסט המשבח אותו.
תמונה עם זובין מהטה
"זו עבודה מאוד קשה להגיע לנגינה ברמה הזו", הוא אומר, "היה מאוד קשה להגיע לזה. הכי קשה לי היה כשהיינו בחו"ל ורציתי לצאת לטייל, אבל היו לי חמש הופעות ונאלצתי להישאר ולנגן בחדר. בסופו של דבר זה עזר לי לנצח".
לפני כשנתיים, כשהיה רק בן 10, הגיע צוות של האקדמיה למוזיקה בירושלים לקונסרבטוריון בקרית ביאליק ושמעו את מרקוס מנגן. "הם הזמינו אותי לקורס קיץ שמתקיים בכפר הנוער בן שמן, לשלושה ימים, וזה היה משהו מיוחד. מאז כל מה שקשור למוזיקה אצלי נשאר אחרת, התפתח יותר. אלו שלושה ימים של שבע שעות נגינה ביום, ולהגיד לך את האמת? זה היה כיף. יש כמה קורסים כאלה בשנה והיום אני במצב שבו אני סופר את הימים מקורס לקורס. יש לי כבר הרבה חברים משם, שמגיעים מכל רחבי הארץ ואנחנו בקשר וכולם מצוינים במוזיקה".
הוא מודה שכשהוא נמצא בכנסים של הרכבים קאמריים או תזמורות, הוא מרגיש כמה הוא מיוחד. "אני רואה את החברים שלי יושבים בתזמורות מכל הארץ ורואה את ההבדל בינם לבין מוזיקאים אחרים. אולי אני לא מודע לזה במקומות כמו בית הספר, אבל במסגרות מוזיקליות, אני מרגיש כמה אני מיוחד".
לפני כשנה הוא השתתף בקונצרט סיום קורס הקיץ והופיע עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה. כשהסתיים הקונצרט, נתקל מאחורי הקלעים בזובין מהטה וביקש להצטלם. אימו ורה שולפת את התמונה בגאווה. אני שואלת אותו אם הוא לא מתרגש לנגן על במות כה גדולות והוא אומר: "מטעם הקונסרבטוריון אנחנו טסים להופיע הרבה בחו"ל, ואני יכול להגיד לך שתמיד יש לי לחץ כשאני עולה על הבמה, זה טבעי, אבל כשאני מתחיל לנגן, הלחץ נעלם ואני בעולם אחר. מוזיקה היא החיים בשבילי".
צילומים: דורון גולן
