הנפילה הגדולה

״סופרמן״. כך קראו לחנות בגדי הגברים המפורסמת והיוקרתית באותם הימים ששכנה ברחוב הרצל בהדר. המותגים המובילים של שנות ה~80 כיכבו באותה החנות, ורק מי שהפרוטה ויותר נמצאה בכיסו הרשה לעצמו להיכנס פנימה, אל אותה החנות הידועה.

בכל פעם בימי נערותי, כשחלפתי עם אמי ליד חלון הראווה של אותה החנות, ליבי החסיר פעימה. ״אמא, מתי תקני לי בגדים בחנות הזאת ולא רק מבגדי רינה?", שאלתי. התשובה של אמא הייתה ברורה, חדה וקבועה: ״בבר מצווה שלך בעזרת השם. בחנות הזאת לא 'רושמים' (בהקפה)".

חיכיתי לבר המצווה שלי בכיליון עיניים, רק כדי שאוכל לעטות עליי את חלום בגדי המעצבים.

היום הגדול הגיע. אמי, אחותי ואני שמנו פעמינו אל חנות הבגדים הנכספת. עטוף בהתרגשות עצומה ומצויד בפרפרים שחגים בבטני כבמחול שדים, משתוקק כבר להגיע. לבושים כהלכה ירדנו שלושתנו בתחנת האוטובוס של שוק תלפיות. ארומת ריח התבלינים וניחוחות הפירות והירקות נישאו באוויר. חלק מהפירות אף התפזרו על הכביש ונמעכו, כשעוברים ושבים דורסים אותם בלי יכולת הבחנה מפאת ההמון שהציף את השוק. ״רק היום!״, צעקו הרוכלים מכל עבר כדי לקדם את מרכולתם, ולי מתגנבת מחשבה: "נכון, רק היום! וזהו היום שלי. היום יקנו לי את הבגדים הכי יפים לבר המצווה שלי".

השמש קפחה מעל ראשינו, והשרב של אוגוסט לא ריחם. יש לנו עוד כברת דרך לחצות את השוק ולהגיע אל החנות המיוחלת. מה גם שנעלי העקב שאחותי נעלה לא הוסיפו לה קלילות יתר. החום הפך לבלתי נסבל, הלחות דביקה ומעיקה, ואגלי זיעה נטפו מאיתנו. ״חכו רגע, אקנה לכם שתייה קרה", שאגה אמא, הורתה לנו לעצור ונעמדה ליד עגלה עמוסה בשני כדי זכוכית ענקיים מלאים בלימונדה צוננת ועלי נענע, כשבלוקים של קרח גדולים איימו להציף את הכדים. אמא הושיטה לי את הלימונדה הקרה, כשאני כבר להוט ללגום ממנה, ומיד הושיטה לאחותי את הכוס השנייה, כדי שתרווה גם היא את צימאונה. בשבריר שנייה, כשאני עדיין מתענג בצימאון על הלימונדה, מעדה אחותי וצנחה אל מתחת לעגלה. בהבזק של רגע אחזה בידית העגלה והחלה להתדרדר במדרון השוק. מוכר השתייה הבין שנפל לאירוע שוד והחל צורח בקולי קולות ״גנבה! גנבה!״ תוך שהוא פתח במרדף אחרי אחותי, שמנסה בכל כוחה ובנעלי העקב שלה לעצור את העגלה. כמובן שאמי לא נשארה אדישה והתחילה לרדוף אחרי שניהם.

נותרתי לבד עם הלימונדה ביד. התאבנתי. לא הבנתי לאן הן נעלמו. כשחזרו שתיהן כשהן מתנשמות בכבדות, מצאו אותי ממרר בבכי. ״וואעליה, מה קרה? למה אתה בוכה, כפרה? בטח פחדת שקרה לנו משהו", אספו אותי אליהן אמא ואחותי… בלי העקבים. "לא פחדתי עליכן", עניתי, "פחדתי שהיום כבר לא תקנו לי בגדים".

למזלי, בר המצווה שלי היה בשבת, אז אין לי תמונות. אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים לשאול איך נראיתי ואיך עברה בר המצווה, אני יכול לסכם זאת בשתי מילים: חגיגה בסנוקר. שבת שלום.