לפני שנה, פחות כמה ימים, קית' לנגפורד החטיא זריקת עונשין. השחקן של מילאנו פספס הזדמנות לנצח את המשחק הראשון של שלב ההצלבה ביורוליג בשנייה האחרונה והמשחק נכנס להארכה. מאמן הקבוצה האורחת באותו משחק, דיוויד בלאט, עוד לא ידע שהחטאת העונשין הזאת היא תחילתה של רצף אירועים יוצאי דופן שתשנה את חייו. מה שקרה מאותו רגע יכול לפרנס עשרה בתים חדשים של 'דיינו'.
מכבי תל אביב ניצחה את ההארכה במילאנו ובזכותה גם את סדרת ההצלבה ועלתה לפיינל פור היורוליג. שם, כנגד כל הסיכויים, היא גנבה נצחון מול צסק"א מוסקבה וניצחה גם את ריאל מדריד, שוב בהארכה, כדי לזכות ביורוליג. בינתיים בארה"ב, מאמן המכללות האגדי ג'ון קליפארי סרב להצעה של קליבלנד מה-NBA לאמן אותה בשנים הקרובות. הנהלת הקבוצה המדשדשת החלה בחיפוש נרחב אחר מאמן ושמה עין על הישראלי, שבדיוק הוביל את מכבי ת"א לסנסציה אדירה ביורוליג. בלאט זכה לעניין מעבר לים גם לפני קליבלנד, אך כעוזר מאמן. כדי לחתום בקליבלנד, הוא ויתר על הצעה להיות עוזר המאמן הבכיר של סטיב קר בגולדן סטייט, מקום לא רע בכלל להיות בו.
ההפתעה של לברון
נחזור טיפה אחורה בזמן: אלופת ה_NBA בשנתיים האחרונות, מיאמי, התבררה כזקנה ושחוקה בגמר מול סן אנטוניו. לברון ג'יימס עשה ככל שביכולתו להוביל את מיאמי לאליפות שלישית, אבל לא קיבל מספיק עזרה. ההחלטה המפתיעה שלו לעזוב את מיאמי נבעה, בין היתר, מהבנה שהקבוצה הזו בדרך למטה. בדראפט של ה-NBA באותו קיץ קרה עוד אירוע לא צפוי לחלוטין: קליבלנד של בלאט זכתה בבחירה הראשונה בניגוד לסיכויים. הבחירה הזאת הפכה לאנדרו וויגינס המבטיח. בלי וויגינס קליבלנד לא הייתה יכולה להביא את קווין לאב ממינסוטה, בלי האפשרות להביא את לאב לברון לא היה מגיע, עם כל הכבוד לגעגועים לבית. לברון הגיע, לאב הצטרף, ובמקום פרוייקט ארוך טווח עם קבוצה קטנה, בלאט מצא את עצמו מאמן את אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים ואת אחת המועמדות הבכירות לאליפות בליגה הטובה בעולם.
סיכום הביניים של הסיפור ההזוי הוא כזה: בדיוק שנה לאחר החטאת העונשין של לנגפורד, בלאט יסיים את העונה הרגילה ויתחיל להתכונן לסיבוב הראשון של פלייאוף בו קליבלנד נחשבת לאחת מארבע_חמש הקבוצות שמסוגלות ללכת עד הסוף. בין לבין, הייתה עונה רגילה מטורפת לא פחות מהתהליכים שהובילו אליה. צריך להבהיר: העונה הרגילה ב-NBA לא מעניינת את רוב חובבי הספורט האמריקאים. בזמן הזה הם רואים פוטבול. עבור הקבוצות הבכירות, מדובר ב~82 משחקי הכנה לפלייאוף. קליבלנד נחשבה לקבוצה הכי מסקרנת בעונה הרגילה, אבל גם זה יחסי. הדרך היחידה של קבוצה בסדר גודל כזה להפוך לסיפור גדול בעונה הרגילה היא להתרסק. אז כדי שלא נשתעמם חס וחלילה, הגיעה ההתרסקות.
פתיחה נוראית מול הניקס
מחלקת השיווק של אחת החברות המסחריות שלברון מייצג חגגה על משחק החזרה שלו לקליבלנד, משחק הבית הראשון. בפרסומות הפומפוזיות והמרגשות הואהסתובב בין הילדים המתרגשים באוהיו, העיר שלא ידעה אליפות, וסיפר שהמשחק הראשון הולך להיות מיוחד. היריבה הייתה ניו יורק ניקס, בדיעבד אחת הקבוצות החלשות בליגה. הכל היה מוכן למשחק שייתן את הטון להמשך העונה. זה בדיוק מה שקרה, אך לא כפי שמישהו ציפה: לברון היה נוראי, ובעיקר בגללו קליבלנד הפסידה.
לאחר פתיחת עונה חלשה, קליבלנד התחילה להתייצב. לברון נכנס לעניינים, שיתוף הפעולה שלו עם לאב וקיירי אירווינג, הכוכב השלישי, השתפר וההגנה שבלאט ארגן עבור הקבוצה, הגנה שבה הגבוהים אקטיביים ויוצאים רחוק מהצבע, התחילה להתחבר. לאחר כחודש וחצי קליבלנד עוד לא נראתה כמו קבוצת כדורסל גדולה וניכר שבלאט עוד לומד לאן הוא הגיע, אבל לפחות נדמה היה שהעסק מתחיל להתייצב ולהיכנס לשגרה.
המשבר הגדול
לא כל כך מהר. רצף אירועים הוביל למשבר הגדול שהחל בסוף דצמבר ונמשך עד אמצע ינואר. זה התחיל עם פציעה של הסנטר הברזילאי אנדרסון וארז'או. השחקן הרביעי בחשיבותו בקבוצה, גם בגלל שהיה לבלאט רק סנטר אחד נוסף בסגל, גמר את העונה והותיר את הסגל דליל. מעט לאחר מכן הגיעה תבוסה ביתית, לא ברורה, לדטרויט החלשה והבעיות החלו לצוף: בתקשורת נכתב שהמעמד של בלאט מעורער, שלברון לא מסתדר איתו ולא סומך עליו, שהיחסים בתוך הקבוצה לא טובים.
ב-NBA אין כמעט תקדימים למאמנים שמפוטרים חודשיים לתוך העונה הראשונה שלהם. בספורט האמריקאי לא הגיעו לתובנות של הספורט הישראלי לגבי חשיבות הזעזוע, משום מה הם מעדיפים לחשוב על תהליכים ארוכי טווח. אבל אין גם כמעט תקדימים לקבוצה מהסוג של קליבלנד, קבוצה שנבנית בפתאומיות, עם מאמן שהוחתם למשימה שונה לגמרי, וזקוקה להצלחה עכשווית. השמועה האכזרית ביותר בתקופה הזאת הייתה שלברון עשוי לעזוב את קליבלנד פעם נוספת בקיץ, לאחר שכבר עשה זאת פעם אחת בעבר, מה שחיזק את התחושה שאם הוא לא מרוצה מבלאט ההנהלה תמהר לבצע מהלך שירצה אותו.
כדי להקשות עוד יותר על המצב, התברר שלברון פצוע והוא נעדר למשך כשבועיים. כיום הטענה הרווחת היא שהוא החליט לקחת חופש, שלא הייתה פציעה שלא אפשרה לו לשחק אלא שהוא בחר לקחת שבועיים בהם נתן לגוף (וגם לנפש) לנוח. זה קרה בדיוק כאשר לברון חגג 30 ונכנס לעשור הרביעי לחייו לאחר שצבר קילומטראז' ארוך יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה. בחלק הראשון של העונה הגוף נתן את אותותיו, אלה היו החודשים הכי פחות טובים ויציבים שלו מאז 2007. לראשונה בקריירה הוא היה הוותיק שמנהיג חבורת צעירים, בקבוצה בה הוא ללא ספק האיש החזק, וגם לתפקיד הזה היה קשה לו להתרגל. במהלך התקופה הזאת גם שאר השחקנים הבכירים בקליבלנד היו פצועים לתקופות קצרות, מה שהפך את הסגל של בלאט לדליל במיוחד והבליט את החולשה של שחקני הספסל הוותיקים שהגיעו בקיץ. בנוסף לשאר הצרות, זה בדיוק היה הזמן בו קליבלנד יצאה למסע חוץ ארוך וקשה במערב האימתני. בשלב הזה קשה היה שלא לחשוב על הלייקרס של לפני שנתיים. גם שם בנו קבוצת כוכבים שבגלל שילוב של פציעות וכימיה רעה התרסקה מהרגע הראשון ולא הצליחה להתרומם. שם פיטרו את המאמן, הלא מוערך, מייק בראון לאחר חמישה משחקים, כאשר קליבלנד מצאה את עצמה עם מאזן שלילי כמעט בנקודת האמצע של העונה התחושה הייתה שלבלאט צפוי גורל דומה, שהשינוי חייב לבוא מיד.
רכש מוצלח וחזרה למסלול
לעזרתו של בלאט הגיע הג'נרל מנג'ר דיוויד גריפין. ב-NBA, המאמן אינו מקבל החלטות לגבי שחקנים אלא יש מעליו מי שעושה זאת. גריפין, קודם כל, דאג להבהיר שבלאט לא הולך לשום מקום ונתן לו מעט בטחון בתוך הבלגאן. אך מה שיותר חשוב, הוא ניצל את תקופת המשבר והפציעות כדי להשתמש בכל הנכסים שקליבלנד צברה ולהביא שלושה שחקני רכש: הענק הרוסי טימופיי מוזגוב, הקלע הבעייתי ג'יי אר סמית' והשומר האיכותי אימן שאמפרט. כך, עם החזרה של לברון מהפציעה /חופשה כשהוא מאושש, קליבלנד הגיעה לחצי השני של העונה קבוצה אחרת לגמרי, גם מבחינת סגל השחקנים וגם מבחינת היכולת.
מאז המשחק ה-40 של העונה, קליבלנד חולקת עם גולדן סטייט את תואר הקבוצה הטובה ב-NBA. ההתקפה הקטלנית שכולם חלמו עליה הופיעה, לא עם משחק המסירות המשובח של קבוצות כמו סן אנטוניו, גולדן סטייט ואטלנטה, אלא עם ניצול נכון של האיכויות האדירות של השחקנים. לברון שוב נראה כמו MVP, קיירי ביצע קפיצת מדרגה וסיפק את שתי הצגות הקליעה הגדולות של העונה בליגה (55 ו-57 נקודות). בתחילת העונה לאב היה אמור להיות כוכב המשנה לצד לברון, מהר מאוד התברר שאירווינג הוא מספר 2 האמיתי ושהתפקיד הזה תפור עליו.
האכזבה: קווין לאב
לאב עצמו הוא האכזבה המרכזית של העונה. הפאוור פורוורד המגוון לא מספיק דומיננטי ויש יותר מדי משחקים בהם הוא לא מתפקד. בעיות גב כנראה מגבילות אותו יותר מכפי שרוב הזמן נראה. אך גם כך מדובר בשחקן התקפי משובח שיוצר בעיות להרבה מאוד יריבות. שחקן גבוה שמסוגל לשחק בחוץ זה תמיד נכס. אל השלישייה הצטרפו בחמישייה מוזגוב וסמית' שהוסיפו מימדים שהיו חסרים כדי ליצור את החמישייה המפחידה ביותר בליגה. את ההגנה בלאט שינה לחלוטין. בשיטה החדשה, מוזגוב תמיד נשאר קרוב לצבע כדי להקשות על חדירות עם הגודל שלו. הסנטר הרוסי הפתיע מאוד לטובה ביכולת ההגנתית שלו ויש לכך חלק חשוב במהפך של החצי השני של העונה. בהרכבים נמוכים בלאט משתמש הרבה בחילופים אוטומטיים, כלי שיוכל להיות יעיל מאוד מול יריבות מסוימות בפלייאוף.
בסופו של דבר, בלאט מסכם עונה רגילה ראשונה לא רעה, גם אם לא טובה. ההישג הגדול ביותר שלו היה ששרד והוציא את קליבלנד מהמשבר. רוב הפרשנים מייחסים את השינוי קודם כל לשדרוג של לברון ולשחקנים החדשים, אבל לבלאט מגיע הרבה מאוד קרדיט. הוא ביצע את השינויים המקצועיים הנדרשים, הוא ידע להתנהל בתוך סיטואציה מאוד מורכבת ולצאת ממנה עם יחסי אמון בינו לבין השחקנים והוא ידע לעבוד עם כמה שחקנים בעייתיים שעם מאמנים אחרים התקשו. אולי מאמן מנוסה יותר ב_NBA לא היה נקלע למשבר עמוק כל כך, אבל לא כל אחד היה יוצא מהמשבר כפי שבלאט יצא.
המבחן האמיתי יהיה בפלייאוף
אך האופן בו יצא מהמשבר רק החזיר אותו לנקודת הפתיחה המקורית: המבחן האמיתי שלו יהיה בפלייאוף. ליתר דיוק, בשתי סדרות. קליבלנד אמורה לעבור את שני הסיבובים הראשונים במזרח החלש, אך בגמר המזרח, אם לא יהיו הפתעות, תחכה לה אטלנטה הנפלאה. למנצחת תחכה היריבה שתצלח את המערב העמוס, מי שזו לא תהיה זו חייבת להיות קבוצה מצוינת.
יהיה מעניין לבדוק עד כמה הנסיון שבלאט צבר באירופה יסייע לו לנהל סדרות פלייאוף מול מאמני NBA מנוסים. מכבי ת"א בתקופתו נחשבה לקבוצה שיודעת להתכונן נהדר ליריבות ספציפיות, אך ב-NBA מדובר ברמה אחרת של הכנה וכניסה לדקויות. היתרון הגדול של בלאט על רוב מאמני הליגה הוא שהוא כבר ניצח משחקים גדולים וזכה בתארים. אך אם יש משהו שהשנה האחרונה אמורה ללמד את בלאט זה שכל כך מעט מהדברים תלויים בו. כל מה שהוא יכול לעשות זה להעמיד את התנאים שיאפשרו ללברון ולשאר השחקנים לנצח את הסדרות המכריעות. בסופו של דבר, את ההיסטוריה של הכדורסל כותבת זריקת עונשין שמתגלגלת פנימה או החוצה.
