חבריה של האמנית רומי נטיס, תושבת פרדס חנה ואמא לבת 11, כבר יודעים שאצלה שום דבר לא הולך לאיבוד.
"כשגרתי בתל אביב, היה לי בנחלת בנימין דוכן של עבודות מדאס, חומר רך. שילבתי בהן פלסטיק למטרות מיחזור. למשל, עטיפות פלסטיק של ביצי קינדר נפתחות עטפתי בדאס ועשיתי מהן קופות חיסכון לילדים. לקחתי כדורי פלסטיק ופיסלתי מעליהם שמשות או חיות, ויצרתי כלים חדשים מקופסאות פלסטיק משומשות ודאס. הצלחתי בזה והתפרנסתי מזה. היו לי קולקציות של שלטים, חמסות, חפצי אמנות. עשיתי שעונים, מוביילים, סיכות ראש, עטים, והכל מדאס. גיליתי שאני יכולה לשלב את החומר הזה עם כל דבר וכך למחזר המון דברים. כך למשל עשיתי מעמדים לקטורת בצורת פטרייה שרגל הפטרייה הכילה בתוכה סוללה ישנה".
לימים סגרה נטיס את הבאסטה ונסעה להודו לשש שנים. "הקדשתי את חיי שם להתנדב בבתי ספר ובתי יתומים, להנחיל להם מודעות לסביבה וללמד אותם אנגלית ואת אמנות המיחזור. פגשתי בכפרים שם הרבה ילדים חמודים שרציתי ללמד, ובבתי הספר קיבלו אותי בזרועות פתוחות. למרות שבהודו יש שימוש רב בנייר עיתון שהופכים לשקיות נייר, יש שקיות פלסטיק רבות שעפות באוויר, מתערבבות עם האדמה, צפות ושוקעות בנחלים ובנהרות. יש חוסר מודעות. עשיתי איתם פרויקט מיחזור באמנות שבה אני עוסקת עד היום – עשיית פרחים אמנותיים משקיות פלסטיק. מילאנו את בית הספר בפרחים".
הפרחים באים בגדלים שונים, גם קטנים ועדינים המעטרים סיכות, קשתות, נעליים וכל דבר שמתאים לו קישוט. כאן, בארץ, הפרחים מככבים בזרים לימי הולדת ולשבועות, ועין בלתי מיומנת לא תזהה כלל שהיו פעם שקיות פלסטיק שמושלכות בהמוניהן לאשפה. "לא מזהים, ואחרי שמזהים, מתלהבים", היא מספרת. "בעיקר תיירים גרמנים והולנדים, שהיו קונים אצלי את המוצרים בהמוניהם. הייתי אומרת להם 'אנחנו, בני המערב, מביאים איתנו לכאן המון פסולת שהמקומיים צריכים להתמודד איתה. בואו ניקח אחריות על הפסולת שלנו'. בנות היו משאירות לי כפכפים ליד פתח הבית כדי שאקשט אותם בפרחים".
פרויקט האימהות
כך הגיעה בתחילת 2005 לאורוויל, קהילה בינלאומית ייחודית בדרום הודו, המורכבת מתת קהילות החיות חיים אקולוגיים. "הם שמחו מאוד לקראתי. נכנסתי במלוא המרץ לבית הספר ואחרי שלימדתי בשיעור הכנת פרחים משקיות פלסטיק, אחד הילדים, ישראלי, סיפר על כך להוריו. ההורים, דני ואורלי, עבדו אז על שיקום הכפרים באזור מאסון הצונמי שהתרחש זמן קצר לפני כן, והכינו תקציב לפרויקט שיקום תעסוקתי-חברתי בו לימדו את נשות הכפרים לעשות סלים ותכשיטים מעיתונים. הם רצו לשלב אותי בפרויקט".
נטיס נענתה, אבל לא לפני שהתפנתה לשלב פרויקט אחר: אמהות. "הייתי אז בשנות ה-30 לחיי והרגשתי שהגיע זמני להפוך לאם. עליתי צפונה למרכז הודו, כדי לדבר עם חברי ההודי דאז על הבאת ילד לעולם. הוא הסכים מיד, התעברנו מיד, וחזרתי לאורוויל, לפרויקט, כשאני בהריון. משאלתי התגשמה. לימדתי וקיבלתי משכורת וטוסטוס, ובמשך כל ההריון ראו אותי נוסעת ממקום למקום על הטוסטוס, עם המון פלסטיקים. נתנו לי לאמן את הנבחרת הכי טובה של בנות מוכשרות עם ידיים טובות. ביום כדור הארץ הן פתחו דוכן של המוצרים ומכרו בו את הכל. זו הייתה שמחה גדולה בשבילי, לראות איך הן מצליחות להפוך שקיות פלסטיק שהיו מסתובבות בטבע לכסף ולפרנסה".
בתום הפרויקט, לפני תשע שנים, חזרה נטיס לארץ עם בתה שהייתה אז בת שנתיים, והגיעה ישר לפרדס חנה כרכור בעקבות חברים. היא העבירה כאן סדנאות והפעלות, אך בעיקר ממשיכה לעסוק באמנות מיחזור, כשלפרחי הפלסטיק נוספו בינתיים אמנויות נוספות ולא פחות מרהיבות. "בארץ, בהיותי עוסקת במיחזור, יד שנייה ותכשיטים, גיליתי את האפשרות למחזר שאריות של תכשיטים ופיצ'יפקעס – נורות, חלקי כלי עבודה, קוסמטיקה קטנה, בקבוקונים, כלי משחק וכל דבר קטן שאני מוצאת – ולהדביק אותן על מסגרות של תמונות או מראות, קופסאות, נעליים ועוד".
כך הפכה לטיס לאספנית של פיצ'יפקעס מכל הסוגים, המסודרים אצלה במגירות ומחכים לשעת השין, והעבודות הייחודיות מקשטות את קירות ביתה ונמכרות. אמנות עתיקה שהיא חלק מחייה היא הרקמה. "האמנות הזאת זורמת בעורקיי מאז ילדותי, אבל לא תמיד היה לי זמן לממש אותה. אני לוקחת ארנקים ותיקים שיצאו משימוש ומפיחה בהם חיים חדשים, מציירת עליהם, מתכננת ורוקמת. כל עבודה כזאת לוקחת חודשים, והיא עבודת נמלים. הלוואי שהייתי יכולה לחיות עד גיל 130 כדי להספיק לרקום על כל מה שהשארתי בצד".
מעיין של יצירתיות
אמנות מהירה יותר לעשייה ושימושית היא כתרים. "אני לוקחת 'מנקי מקטרות' שהפכתי ל'מנקי חרוזים'. זה התחיל כשרציתי לחפש את בתי לפני שנתיים למלכת הקרח של נרניה. עשיתי לה כתר בהשראת קרח, מהמנקים האלה בשילוב עם חרוזים ממוחזרים. חברות מעבירות אליי חומרי אמנות שהן יודעות שאמצא להן שימוש, ויוצאים כתרים לבנות. שחקנית הילדים רינת שטיינברג הזמינה ממני כתרים למלכת שבא".
לאחרונה נוספה אמנות חדשה: גילוף על גלעיני אבוקדו באמצעות סכין מנתחים ומשלבת אבנים, קונכיות, צדפים וחרוזים. הגילוף נעשה כשגרעיני האבוקדו טריים, לחים וקלים לגילוף, ואחר כך הם מתקשים מעצמם. מדובר בהתמכרות אמיתית: "לפעמים אני יושבת על זה עד שתיים בלילה. אני שוכחת ללכת לישון, שוכחת להתקלח… עפה על עצמי ויוצרת בהתלהבות. זה תפס תאוצה עצומה בחודש וחצי האחרונים, מאז שהתנתקתי מהרשת בבית ואני הרבה פחות גולשת באינטרנט. נובע ממני מעיין של יצירתיות מטורפת. גרעין אחרי גרעין, הרעיונות לא נגמרים".
אמנות נוספת ממנה לטיס מתפרנסת, היא קעקועי חינה באירועים. "יש לי רקע בקליגרפיה ואני קשובה לרצונות המשתתפים, בימי הולדת, חתונות, חינות, אירוסים, בר/בת מצווה, לפעמים ברחוב וגם בבית. לפעמים אנשים שרוצים לעשות קעקוע קבוע ומתלבטים מגיעים אליה לנסות אותו כקעקוע חינה זמני. ניתן ליצור עמה קשר דרך דף הפייסבוק "עיטורי חינה טבעית ביד חופשית". בנוסף, מדי יום שני היא מוכרת בדוכן יד שנייה בכניסה לפרדסנטר במרכז פרדס חנה פריטים יד שניה מיוחדים לנשים.
"המוטו שלי הוא: שום דבר לא נזרק", היא מסכמת. "לכל דבר אפשר למצוא שימוש. כדור הארץ מפוצץ בפסולת, נחנק מעודף חומרים, התעשיות השונות זיהמו אותו ודלדלו את משאביו. צריך לחשוב על שימוש בקיים, ואין צורך אמיתי לקנות כל כך הרבה דברים חדשים. אני מאמינה בכל ליבי שהאנושות חייבת לצעוד קדימה ולשנות את תרבות הצריכה".
