האמת? לא ציפיתי. בטח לא לזה שאילנה גולץ, מי שהייתה אחת הנשים החזקות בעולם הפרסום בקריות, תסכים לספר על הנפילה הגדולה שחוותה לפני כשנתיים, וגם לא לזה שהיא תופיע מולי בבית קפה, מלאת חיוכים ואנרגיה של שלמות. ולא, זה לא היה משחק, יש לי רדאר מיוחד ששמור למצבים האלה. גולץ באמת נמצאת היום במקום אחר, טוב יותר, ואחרי כל מה שעברה, מבחינתי, שימותו הקנאים.
לטובת אלה שלא מכירים. אילנה גולץ, 52, נולדה בקרית אתא, ילדה שנייה בין שלוש בנות. "הייתי ילדת סנדוויץ' טיפוסית, תמיד הרגשתי צורך להוכיח את עצמי. הרי על הבוגרים תמיד סומכים, את הקטנים מפנקים, ובאמצע משהו מתפקשש, אז אני הייתי תמיד ב'אובר' הוכחה כלפי העולם החיצוני. הייתי ילד מאוד טובה להורים שלי, מאוד מצפונית".
גולץ גדלה בקרית אתא של שנות ה-70. אביה עבד בבית החרושת אתא ואמה הייתה עקרת בית. "כשהתחלתי להבין מה זה הקריות, הייתי בערך בת 16, תקופה יפה של תמימות, של רעות, של שכנות, הכל היה פתוח וחופשי. אני חושבת שסף הגירויים היה אפסי, כל כך נמוך, שהדבר הכי מרגש היה לאכול גלידה בתל חנן. לא היו קניונים, היו משחקי חברה, ימים שהילדים שלי כבר לא חוו. מה גם שהאמצעים בבית היו בסך הכל דלים, לא שחלילה היה מחסור, אבל ידענו ליהנות מדברים פשוטים".
בגיל 14 הכירה את אבי גולץ, מי שלימים הפך לבעלה. "הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, וכדי שהחברים שלו לא יצחקו עליו, הוספתי כל פעם שנתיים לגיל שלי, הוא היה מאוהב בי".
בשל העובדה שנולדה בסוף שנה, היא סיימה את כיתה י"ב בגיל 17 וחצי, וכדי לא לחכות לגיל 18 כדי להתגייס, הצטרפה לגרעין נחל בית"ר. "הגרעין הבית"רי תאם מאוד את האידיאולוגיה הבית"רית שלי. הייתי חניכה של יעקב פרץ, שהיה מפקד מעוז בית"ר, סוג של קומונר. כדי שיגייסו אותי מוקדם יותר, הצטרפתי לגרעין, אבל מכיוון שלא רציתי להיות נחלאית, הצטיינתי בטירונות ויצאתי לקורס מ"כיות, אותו סיימתי בהצטיינות במחנה 80. אבי שירת בגדוד 202 בצנחנים, ומאחר שכבר יצאנו חמש שנים והייתה מלחמת שלום הגליל, הוא אמר לי, שאם יחזור מהמלחמה, אנחנו מתחתנים. אני חושבת שאלוהים הכיר לי אותו צעיר, כי הוא ידע שהוא יילך צעיר".
אחרי תשעה חודשים נולד בנה יעד. עד גיל 24 ילדה את קרן, 29, ובר, 24, והפכה לאמא מאוד צעירה. "הייתה לי עזרה מטורפת מחמותי, שהייתה אישה נדירה, וגם מאמא שלי. אני לא חושבת שהייתי שורדת את זה, הגעיל אותי אפילו לחתל, הייתי ילדה עם ילדים ונשארתי ילדה".
"תתכבדי, את מפוטרת"
לעולם הפרסום, היא מספרת, הגיעה לגמרי בטעות, אחרי שסיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה. "פניתי למודעה שפרסמו ב'הד הקריות' על קורס פרסום שיתקיים בדן פנורמה – שלושה חודשים עם משכורת. אבי אמר לי שגם אם לא ארצה בסופו של דבר, לפחות שלושה חודשים תהיה לי משכורת. אבל זה תפס אותי. המרצים בקורס אמרו לדורון לונדון, אז מנהל העיתון, שהם לא ממליצים עליי, שאני לא מתאימה, כי הפלרטטנות שלי תכניס אותי לפינות קשות בעולם העסקי והגברי. דורון האמין שאצליח לצלוח את זה ושכרו אותי לעבודה בימים היפים של 'הד הקריות'. ככה נכנסתי לעולם הפרסום וזה הצליח לי במשך שבע שנים עד שהמו"ל עובד ניר חזר מחו"ל והחלטתי שזה אולי הזמן להתחיל לדרוש דברים. ישבתי מולו, והיו לו שוקולדים מחו"ל, הוא שם אותם מולי, הצבתי את הדרישות שלי והוא אמר לי: 'תתכבדי, את מפוטרת. בית הקברות מלא באנשים שחשבו שאין להם מחליף'. שם למדתי שלא מציבים אולטימטום, אם לא באמת מתכוונים לכך. בשבילי זה היה אבל, כי 'הד הקריות' היה בית עבורי, אבל הייתי גאוותנית מדי ועזבתי.
"פתחתי משרד פרסום ואמרו שזו תהיה שירת הברבור שלי, אבל זה רק איתגר אותי להוכיח שזה יהיה ברבור בלי גסיסה. זו הייתה הצלחה מטאורית, אף אחד מיוצאי העיתונים, פרסומאים בכל הזמנים, לא עשה את מה שאני עשיתי".
גולץ יצאה לעולם הפרסום, ובהחלטה אימפולסיבית החליטה לשכור משרדים גדולים. "באותה התקופה אבי ואני רצינו להשתדרג ולעבור לבית גדול. את הסכום האחרון, שהיה אמור ללכת לקבלן, נתתי עבור שכירות למשרדים. ככה פתחתי את המשרד, 100 מ"ר, חלל ענק, שרק אני נמצאת בו עם פקס וטלפון. אחרי שבועיים אבי קיבל טלפון מהקבלן, ששאל למה לא הגיע הכסף, פחדתי להגיד לו אבל זו הייתה ההחלטה הכי מושכלת שקיבלתי בחיי.
"הילדים שלי חוו ילדות נהדרת והיה להם כל מה שלא היה לי, גם בשנים הקשות, כשאבי חלה, שהצריכו טיפול ותרופות מאוד יקרות. הכסף, שהעבודה הזו הביאה, האריכה לו את החיים, כי הייתה לנו יכולת לרכוש תרופות שלא היו בסל בריאות. אבי היה חולה 10 שנים, ואף אחד לא ידע. שמרנו על פרטיות בצורה קנאית בכל מה שקשור למחלה שלו".
אלמנה עם שלושה ילדים
אבי חלה בסרטן מסוג לימפומה, דבו הסוף ידוע מראש, כי כשהסרטן חוזר, הוא תוקף קשה. "זה כאילו מרוץ נגד הזמן. כשהסרטן חזר, אבי היה צריך השתלת מוח עצם ואחיו נמצא מתאים, אבל בגלל סיבוכים מאוד קשים של ההשתלה, אבי נפטר בגיל 48. מצאתי את עצמי אלמנה עם שלושה ילדים, עם משפחה ואימפריה. התעקשתי שכולם יחזרו למסלול, אבל הרגשתי שאני לא מתאבלת. כל כך רציתי לשמור בצורה קנאית על זה ש'לא קרה כלום למשפחה שלי', שזה עלה לי במחיר מאוד רציני, כי האבל הגיע בצורה רצינית מאוחר יותר, ובעקבותיו השתבש לי שיקול הדעת".
אולי העובדה שגולץ בנתה אימפריה בתחום עסקי, שבו שלטו בעיקר גברים, גרמה לאנשים לפקפק בהצלחה שלה. "אנשים אמרו שהיה לי מזל, אבל מזל לא יכול להחזיק מעמד 25 שנה. איפשהו, ההצלחה שלי הייתה מטאורית. יעקב שחם כתב ב-2011 על 11 האנשים הטובים ביותר, כל אחד בתחומו. בין 11 האנשים המובילים, מול מפקדי משטרה ושופטים, הייתה אילנה גולץ מעולם הפרסום. ניחנתי ביכולת לקשור קשרים אנושיים ברמה מאוד גבוהה, וזה מאוד קידם אותי, כי מעבר לזה שהייתי ילדה יפה וצעירה, כשפתחתי את הפה, ראו שיש לי אמירה, וזה פתח לי המון דלתות. הצפון היה רווי במשרדי פרסום. הבנתי שאם אני לא אנסה לצאת מחיפה, לא אצליח לעשות את זה מול כל הטייקונים. החלטתי ללכת על נישה שנשמעה הזויה אבל הוכיחה את עצמה.
"את המשרדים בתל אביב לא עניינו חברות בינוניות, הם רצו את החברות הגדולות. את הנישה הזו זיהיתי, והחלטתי ללכת עליה. כשזה כל כך עבד והשחלתי להם מתחת לאף, הם ניסו להיכנס לנישה הזו, אבל זה לא הצליח להם. הלקוחות פשוט לא החליפו את המשרד שלי. גם היום, אחרי הנפילה הגדולה, כשחזרתי, הלקוחות שלי פשוט חיכו לי, ועל כך דורגתי בין 20 משרדי נפרסום הטובים בארץ במגזין פירמה".
אובדן הפשטות
בתחילת 2016 התרסקה יזמית הנדל"ן ענבל אור, שהייתה אחת הלקוחות הגדולות של גולץ. זו הייתה גם תחילת ההתרסקות הכלכלית של גולץ. "כל בעל עסק צריך לזהות את נקודת הזמן הזו, שבה הוא מאבד את התמימות והפשטות שלו, אפילו בבחירת הבגדים, המכוניות והחברים שלו. לאורך הרבה שנים עשיתי הרבה מאוד כסף, זה מוזר, אבל דווקא שם לא ידעתי שאני נחשבת עשירה או אמידה. המשכתי ליהנות מטריקו שקניתי בקסטרו, לא ידעתי אפילו שאני יכולה להעביר הילוך ולקנות בכיכר המדינה.
"אדם שבנה אימפריה ב-10 אצבעות בלי גב כלכלי מאחוריו, כמוני, צריך להבין שהאחריות שלו למה שבנה היא כל כך גדולה והוא צריך להיות מאוד אחראי, כדי לא לאבד את הפשטות הזו, כי אם תהיה איזו צרה, אתה לבד במערכה. בשלב מסוים איבדתי את הפשטות הזו, וכנראה שאיבדתי אותה כי הצד המאזן שלי, אבי, כבר לא היה איתי. אבי היה האדם הכי צנוע בעולם. יום אחד הפתעתי אותו ליום ההולדת עם אאודי גג פתוח, אבל הגג הזה לא נפתח ליום אחד, אבי התבייש שיראו אותו ככה. אני חושבת שלקחתי את האבל עליו באיחור וקצת רחוק מדי וחזק מדי. אני חושבת שאלוהים הביא אותי למקום הזה של הנפילה, כי הוא הבין שאני חייבת להפסיק. זה נשמע אולי קלישאה אבל זה לא כיף.
"ישבתי פעם על מחצלת עם מנכ"ל עמינח באיי סיישל והוא אמר לי שעדיף להיות עשיר. אני מתחברת לזה במקסימום, כי אני לא סגפנית, אבל התהליך הזה של הירידה הדרסטית מהאולימפוס הוא מאוד קשה, ורק אנשים מאוד חזקים יכולים לשרוד אותו ולצאת ממנו עם תובנות וכוח מחודש. אני לא יכולה להגיד שאני לא מצטערת שזה קרה, כי זו תהיה צביעות, אבל גם דברים טובים קרו בדרך".
ההתרסקות של ענבל אור ואיתה המפלה של גולץ, גרמו לשמחה לאיד של הקרייתים, וגולץ מצאה את עצמה במצב מסובך. "בתהליך כזה אתה מגלה קודם את הכוחות שלך, את היכולות המנטליות להכיל את הפגיעות הכל כך קשה ואפילו האכזרית לאגו, להתייחסות של הסביבה, אפילו הגרעין הראשון של המשפחה. אתה מרגיש ש-50 שנה היית סוג של מודל, גם ברמה האישית מול הילדים, והנה, טעות אחת יכולה למחוק הכל. אנו צריכים ללמוד שהדבר האחרון שתעשה, אותו יזכרו.
"ענבל אור הייתה חלק מתהליך, אותו תהליך שחזיתי שלוש שנים קודם לכן – ההיחלשות של עולם הפרינט מול הדיגיטל, כשכל המשרד שלי היה מושתת על הפרינט. לא קראתי את המפה מספיק טוב – ואני מודה שלא הקשבתי לבני, יעד, שכן קרא את המפה – ופה נכנס חטא היוהרה, התחושה הזו שאתה חושב שאתה יודע הכי טוב ולא מקשיב למה שמנסים לייעץ לך. בחלק הזה של ענבל אור, הפרשה הייתה מאוד מתוקשרת ובגלל זה לא הצלחתי לרדת מתחת לרדאר, אבל יכול להיות שאם הפרינט היה במצב יותר טוב, אולי הייתי מצליחה לשרוד אותה. היא הייתה אחת משלושה לקוחות מאוד גדולים של המשרד, יחד עם בונדד חשמל, מתחרה של מחסני חשמל ובסט רהיט, יבואני מערכות ישיבה מספר 1, כמעט 10 מיליון שקלים שהתרכזו בשנה וחצי.
"עם כל הכבוד, אילנה גולץ היא הבת של עמרם אלפסי ולא הבת של יצחק תשובה, ומה שעשיתי, עשיתי ב-10 אצבעות. נגעתי בטופ של עולם הפרסום, כי ענבל אור הייתה טופ, ובונדד חשמל היה טופ, ובסט רהיט היה טופ, וואללה, נגעתי בזה. נכון שהתוצאה הייתה קשה והלוואי והייתה נחסכת, אבל אם היו שואלים אותי אם אני מוכנה לדשדש בפאבים בקריות, אז לא, כי מבחינה מנטאלית ואינטלקטואלית היה לי יותר מה לתרום".
מכירת הרכוש
ענבל אור חדלה מלהתקיים בינואר 2016, בעוד שמשרד הפרסום של גולץ המשיך עד דצמבר אותה השנה. "שנה שלמה המשכתי לשלם את החובות של החברה, מכרתי את הווילה בגבעת טל, את כל הרכוש שלי. 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום' אף אחד מהם לא ויתר על שקל. הם רק פרשו את החוב ואני הספקתי לשלם ל'ידיעות אחרונות', מתוך 2.4 מיליון, את הרוב, והיום נותר חוב רק של 300 אלף שקלים. זה מטורף כמה ניסיתי בכל כוחי לשרוד את התהליך הזה. מכיוון שעוד שני לקוחות נפלו, לא הצלחתי לעשות את זה. זה לראות את כל מה שעבדתי עליו 20 שנה נגמר מול העיניים, ואמרתי לעצמי, שלפחות בתהליך הזה אני צריכה להיות שלמה עם עצמי שעשיתי הכל.
"לא התחבאתי כמו הרבה אנשי עסקים – הייתה לי שנה לעשות המון פעולות ולצאת עם הרבה רכוש לעצמי – אבל לא עשיתי את זה. לא התחבאתי מאחורי שום דבר, מכרתי את הרכוש שלי. הפגיעה התדמיתית בגלל ענבל אור הייתה אנושה, לקוחות חששו לתת צ'קים, לבצע עסקאות, וזו הייתה תגובת שרשרת ואת זה לא שרדתי. כשלא הלכתי לישון, זה היה בגלל מה שאיבדתי אחרי התהליך הזה, אבל עשיתי את המקסימום להציל. לא אמרתי אפילו בנקודת זמן אחת שאכלו לי ושתו לי, עמדתי במאת האחוזים מאחורי הטעויות שלי, אין אצלי לברוח מאחריות. לא אגיד שענבל הייתה נוכלת, אני לא הייתי צריכה לתת לה ולשאר הלקוחות אשראי כל כך גדול, וזה חטא היוהרה, כי אין לי אבא עשיר שיוציא אותי מזה ולא ברור על סמך מה נתתי לאנשים אשראי כזה גדול, שלא אהיה מסוגלת לעמוד בו. זו האחריות שלי כלפי החברה שלי שבניתי ב-10 אצבעות".
הגבר הכי לא נכון
אם אומרים שצרות באות בצרורות, אז גולץ היא הדוגמה החיה לכך. באותם הימים היא נישאה לגבר שהיה צעיר ממנה. ילדיה התנגדו וכמה מחבריה מחו, אבל למרות זאת, היא בחרה להתחתן. לאחר תקופה קצרה של נישואים, היא גילתה שטעתה גם פה. "הכנסתי לחיים שלי גבר שלא עומד בשום קריטריון שמייצג אותי או את הערכים והעקרונות של חיי, שעליהם חינכתי את ילדיי. כל מה שאני מתעבת בעולם העקרוני-ערכי היה אצלו והלכתי עליו. זה חטא היוהרה. האמנתי שאצליח לשנות אותו. המקום הזה שאת מחליטה החלטות גדולות איפה שאלוהים לא הצליח ואת אומרת שאת תצליחי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשפסעתי לכיוון החופה בפעם השנייה. לא התאמנו מבחינה השכלתית, לא מנטאלית, לא ערכית, לא מבחינת סטטוס חברתי, לא מבחינה כלכלית. הוא בדיוק הטיפוס שאתה מפחד שיגיע לבת שלך.
"אם יש משהו שאני זוכרת את עצמי אומרת לילדים, והם מצטטים אותי שנים, זה איך להיזהר בכל כך הרבה תחומים, בטח בתחום הזה, לא להתחבר לאנשים מהסוג הזה. מצאתי את עצמי אדם בוגר, בטח בלי הבעיות שהגיעו אחר כך, יוצרת מצב בלתי אפשרי לי ולילדים שלי. לחברה החיבור הזה היה הכי תמוה. חברים באו ואמרו לי לא לעשות את זה, אבל אני הייתי בהתגוננות, בתחושה שכבשתי את העולם ואני כל-יכולה, שאני יכולה לתקן אנשים. מי אני שאתקן אנשים? מה עבר לי בראש? עמדו מולי, כמו חומה מוצקה, שלושה ילדים, שמצד אחד מאוד מכבדים ומעריצים את הדמות שייצגתי עבורם ומכבדים את הפרטיות שלי, אבל מצד שני מבינים את הטעות. הוא היה חלק מתהליך הסטירה שקיבלתי, כדי להיות במקום שאני נמצאת בו היום".
בנה יעד הגיע רק לחופה, בתה קרן נכחה בחתונה, ובתה הקטנה, בר, כלל לא הגיעה. כשגולץ התרסקה כלכלית, היא גילתה שמכל גדודי החברים, רבים לא נותרו לצידה, והקשה מכל, היא גילתה שילדיה צדקו והיא טעתה בבחירת בן הזוג.
"שנה וחצי אחרי הגיעה המפלה הכלכלית, וגיליתי שאדם שהצלתי אותו מתהומות, לא נמצא שם בשבילך. אחמיא לו אם אגיד שהוא פעל מתוך חוכמה או הכרה, אבל זה מה שהוא. זה שניסיתי להפוך אותו בפנטזיה מול החברה למה שהוא לא, כדי שיקבל הכרה חברתית כבן הזוג שלי – זה נכון, אבל הוא לא היה כזה. אין לי שום כעס ושום טינה אליו, אנחנו אפילו מברכים האחד את השני בימי הולדת. הוא חזר למקום הטבעי שלו, ואני חזרתי למקום הטבעי שלו. הוא היה הגבר הכי לא נכון, בתקופה הכי לא נכונה, מה שהעצים את כל החוויה הקשה שעברתי אחר כך.
"אל כל התהליך מתלווה גם הגילוי של הפרצוף האמיתי של החברים, חברים קרובים, ואפילו בני משפחה, שנעלמו או שלא עמדו לצידי. אני שהייתי על גבול הפילנתרופית, שהייתה לי סוג של נתינה מגעילה, שהיום לא תקרה בשום מצב. זה לא שנהייתי גסה למצוקות של אחרים, אבל היום אבדוק. לא היה פושט יד אחד או מוסדות דתיים או חילוניים, שפנו אלינו כמשפחה ולא קיבלו עזרה.
"זו הסיבה שכל כך כאבה לי השמחה לאיד של האנשים, ולכן עברתי לתל אביב. תל אביב אף פעם לא הייתה לי זרה, עבדתי בה ולמדתי בה, אבל תמיד חזרתי לקריות. ההחלטה לקבוע את החיים שלי בתל אביב הייתה החלטה שהגיעה באמצע החיים, כשכל מה שבניתי התפרק לי מול העיניים, כשקיבלתי מעילה מטורפת מבן הזוג והבגידה שלו בי הייתה כל כך קשה, כי הלכתי נגד כולם, וזה אילץ אותי לחזור אחורה ולהגיד 'וואלה, צדקתם'. זה קושי בפני עצמו, בטח לאדם חזק. מטעמי הפרטיות שלו, לא אפרט מאילו תהומות הצלתי את הבחור הזה, ואנשים שמרו על קוד שתיקה מולי. לחזור אחרי הכל ולהגיד: 'צדקתם, אני טעיתי, ילדים יקרים שלי, מצטערת שאכזבתי' – זה קושי מטורף, אבל עשיתי את כל מה שהיה צריך לעשות כדי לאחות את הקרע במשפחה, כדי לשבת מול אנשים ולהגיד להם טעיתי. שיקול הדעת שלי היה מוטעה, לא שקול ומפוקס בכל הנושא העסקי, אבל חבר'ה, טעיתי, ואני היחידה שמשלמת את המחיר, אז תרפו.
"חוסר המחילה הזו, כאילו לקחתי להם משהו, בתקופה ההיא שהכל קרה וגרם לי לקום וללכת. איך לא יכולתם להסתיר את השמחה לאיד, הרי היי, זו אני, לא התנשאתי מעל אף אחד בחיי, תמיד הייתי שם לעזור, פרגנתי לאנשים ונתתי מהכלכלה שלי לבני משפחה ולאנשים שהיה חסר להם, אז למה? אני לא רוצה לדמיין מה קורה לאנשים שחושבים יותר קר ולא נותנים. הבית שלי תמיד היה פתוח, תמיד דיברתי לאנשים בגובה העיניים, לא הצלחתי להכיל את השמחה לאיד, זה היה אכזרי".
גולץ חושבת, ויש אמת במה שהיא אומרת, שיש במדינה סוג סלחנות לעושר שנולדים איתו, אבל אין סלחנות לא שמי שעושה אותו בעצמו. "אתה צריך להיוולד הבן של, ואז יגידו שאתה לא אשם, אבל אם אתה צומח מתוך חברה שלא הצליחה להגיע להישגים שלך, אין סלחנות, וזה לא משנה כמה תהיה שם עבורם, לא יסלחו לך בחיים על כך שהגעת למקום אחר. אני חייבת להדגיש שענבל אור לא נוכלת. לדעתי, לאורך כל השנים היא פעלה ממקום של שיגעון גדלות וכל מי שעבד מולה איפשר את זה. בפעמים שבהן היא הבטיחה 100 יחידות דיור, כשבפועל היו רק 67, בסופו של דבר ראשי הערים אישרו לה 100. היום, כולם מתנערים ממנה. יום אחרי הודעת רשות המיסים, בנק מזרחי הפיל לה את המסגרת, אבל אני ראיתי את קברניטי הבנק מלקקים לה את התחת. היא הייתה תוקעת מזוזה וכולם היו מתייצבים, הם אפשרו את שיגעון הגדלות שלה.
"בתהליך הזה אין לי טענות, לא כלפי מדיות ולא הספקים, הלקוחות או הבנקים. אני רוצה לציין את ההוגנות המשפטית שאני זוכה לה. אני עדיין חושבת שהמדינה לא יודעת איך להתמודד עם תגובות שרשרת, כי צריך להבין שבתגובת שרשרת אתה הנפגע, אבל כשאתה מגיע לבית המשפט, הם מסתכלים על כולם בישורת אחת. ההוגנות המשפטית שאני זכיתי לה היא ראויה לשבח.
"האגו שלי לא היה נותן לי לפתוח חברה נוספת על שם מישהו אחר, ואם בית המשפט לא היה מאפשר את זה, לא הייתי הולכת על זה. היה חשוב לי שבאותה התפארת שהוזכרתי בעולם הפרסום, רק אני אכתיב איך אני מסיימת. לי לא הגיע להיות מאוזכרת בצורה שזה נגמר. אם אחליט לסיים את דרכי בעולם הפרסום בעוד כמה שנים, זה יהיה רק בדרך שלי".
החתן התומך
יחד עם ההתרסקות הכלכלית והנישואים שכשלו, היו גם רגעים טובים בדרכה של גולץ, כמו הרגע שהבינה שקיבלה את ילדיה בחזרה, באהבה ללא תנאים. ביום שהחלטתי לקום וללכת מהבן זוג שלי, הבנתי שאני מקבלת את הילדים שלי בחזרה. לא היה חשוב להם המצב הכלכלי, אליו נקלעתי. לפעמים, ילדים יכולים לחשוב כמה היה יכול להישאר להם, כי באמת עשיתי עושר, אבל לא עניין אותם כלום, עניינה אותם רק הבריאות הנפשית והפיזית, שאחזור לחייך, שאהיה מאושרת ואחזור להיות הדמות שהם תמיד העריצו. כשהפכתי להיות חד הורית, בשבילם הייתי אמא ואבא. קינאתי קצת באבי שהלך, כי הוא הדמות האגדית שנשארה להם. מאוד קל מהמקומות האלה של סטירה בקטע האישי והכלכלי, להגיע למחשבות לא טובות, אבל לא עם שלושה ילדים כאלה ולא עם החשיבה שאני הדבר הכי חשוב שיש להם. הם פשוט בנו לי את הביטחון והחיים שלי בחיבוק שלהם, במה שהם פרשו מעליי".
מהמקום הכי נמוך אליו הגיעה, מי שהיה שם כדי לדחוף אותה בחזרה למעלה, הוא החתן שלה אבי בן בסט, בעלה של בתה קרן, אחד מחבריה הטובים, שהיא אחראית לשידוך בן השניים.
"אבי התקשר כל בוקר וערב. לעולם לא אשכח לו שטרח להגיד לי רק דבר אחד: 'אל תכריחי את עצמך כלום חוץ מלזכור מי את'", היא מספרת על זה בדמעות בעיניים, אבל ממשיכה. "הייתי אומרת לו שיפסיק להתקשר והוא אמר שיצלצל כל יום. בוקר אחד קמתי ואמרתי לעצמי: 'וואלה, אני זוכרת מי אני'. פתאום כל שערי השמיים נפתחו בשבילי, קיבלתי גט סוף-סוף, פתחתי משרד ברחוב הר סיני בתל אביב, בבניין מאוד דינמי שהכניס בי דרייב. הבת שלי, קרן, מפתחת שם את האפליקציה שלה. אני שלא פחדתי מכלום, ניגשתי לפגישה הראשונה שלי עם לקוח שעבדתי איתו 20 שנה, והרגליים שלי רעדו. זה המקום להודות ללקוחות האלה, טיראן והדי מרהיטי קיבוץ השלושה, משה מנדלוואי מחברת היבוא רובינס, לשמעון אייזנברג מחברת הנדל"ן אקזיקיוטיב ושובל לוין מרשת המזרונאים ועוד – הם אלה שפניתי אליהם בפעם הראשונה, פתחו בפניי את הדלתות שלהם ושל אחרים ופיקחו שזה יקרה. אני מוצאת את עצמי חוזרת לפגישות הפעילות, לטלפון שלא מפסיק לצלצל, לעולם שכל כך מוכר לי, שאני כל כך אוהבת, מפעילה את המוח בחזרה ולאט-לאט שרידי הכאב והאגו הפגוע מתחילים להיעלם ואני מצליחה להפיק מעצמי חיוביות של שמחה, של איחוד המשפחה, של לראות את הדברים באור נכון".
אהבה חדשה
בתוך כל החזרה לשגרה, עקב בצד אגודל, צעד-צעד, גולץ הצליחה למצוא לעצמה גם אהבה חדשה. "הכעסים שהיו מתחילים להתפוגג, ומשום מקום אני מוצאת זוגיות חדשה, בחור שחזר לארץ אחרי 30 שנה בארה"ב, והחיבור הוא מדהים. מנקודת הזמן שהתגרשתי ועד אליו, על הדרך היו מחזרים, אבל לא הרגשתי כלום, וכנראה שאיפשהו, כשהתחלתי לנקות את הנפש, רק במקום הזה, יכולתי להתחבר שוב. אם מישהו יחזיר אותי לחיפה, זה יהיה רק הוא. היום אני מרגישה יותר שלמה ולא רק מהתובנות של התהליך בשנה וחצי האחרונות, אלא פשוט כי השלמתי עם אלוהים, על זה שלקח לי את אבי, סיימתי להתאבל, סיימתי להשוות ולחפש אותו בכל מקום. השארתי לי ממנו רק את החיוך
הנצחי, את חסד הנעורים שלנו.
