בשמונה השנים האחרונות מחלקת רבקה מוצרי, אם לארבעה וסבתא לעשרה, את חייה בין מושב רגבה שבצפון לבין כרכור, מאז שהכירה את האדריכל אבנר גוטמן, תושב כרכור. עם זאת, שורשיה דווקא מהאזור הקרוב, שכן היא גדלה בקיבוץ עין שמר הסמוך. "חברות שלי שידכו ביני לבין אבנר", היא מספרת, "ומגיעה להן תודה גדולה. הוא היה אלמן. הוא פתח לי ברוחב לב את ביתו ואת רגשותיו, ויש לנו זוגיות מאוד מרגשת ומוצלחת, ששנינו מתפתחים בה לכיוונים טובים".
מוצרי, 67, מטפלת בפסיכודרמה, דרמה תרפיה ופסיכותרפיה ומדריכת מטפלים בהבעה ויצירה, פתחה לפני ארבע שנים בכרכור קליניקה במקביל לעבודתה ברגבה, ולאחרונה החליטה להעביר את המיקוד המקצועי לכרכור, והיא רוצה להקים כאן קבוצת פסיכודרמה ולטפל בזוגות ובאופן פרטני. "אני מוצאת את עצמי עסוקה בנושאי שייכות למקום הזה, חיפוש שורשים כאן ומפגש עם אנשים במקום. ההתפתחות המקצועית שלי נבעה מכמה זרמים, בנוסף לחוויות הכואבות גם מהזרם היצירתי שבו נפגשתי עם תיאטרון, שירה ודרמה ומצאתי שהיצירה מאפשרת לאדם להתחבר לכוחות פנימיים ולהתחזק".
מוצרי, ילידת עין שמר, מייחסת חשיבות רבה לחוויות ילדות. "הן נחרתו ועיצבו את מי שאני, עם כל הכאבים, השברים וההצלחות", היא אומרת. "בקיבוץ בילדותי הייתה מצד אחד חוויה חזקה של למידה וטבע ואמונה אידיאליסטית שהעולם שואף לטוב. הייתי מדריכה בשומר הצעיר. לצד זה, היה ניכור הורי ביני לבין אמי. באורח אופייני להורים בקיבוץ של אז, ההורות של הוריי הייתה מסורסת, אבל אבא נתן בכל זאת יותר חום והעביר לי מורשת תרבותית. כחלק מהשיטה הקיבוצית, אמי הייתה מאוד מחויבת לעבודה ולפעילות החברתית בקיבוץ על חשבון המשפחתיות שהייתה מאוד מועטה. היא גם עברה בילדותה חוויות קשות מאוד. אביה נרצח לנגד עיניה בפוגרום כשהייתה בת עשר, והיא הביאה את החלקים הכואבים והדיכאוניים שלה להורות. אימהות מסורסות יוצרות נשים קצת מסורסות, ונוצרה לי חוויה של ילדה מאוד בודדה שלא מצליחה לדבר על הדברים הכואבים. עם זאת, קבוצת הילדים האחרים בקיבוץ הייתה מכילה. הזיכרון הראשון שלי, מגיל 3, הוא איך נבהלתי מסופת רעמים והילדים האחרים בלינה המשותפת נכנסו למיטתי עד שנרגעתי. את זה הבאתי להבנה כמה קבוצה יכולה להיות משמעותית".
הסוד הגדול
בגיל 14 עברה תקיפה מינית קשה שהפכה לחוויה מעצבת עבורה. "אחרי הקרנת סרט בקיבוץ, דיבר איתי נהג משאית שכיר מחוץ לקיבוץ שהיה מוביל את החלב מהרפת, ליווה אותי בדרך לחדר ובמקום חשוך בדרך הפיל אותי, נשכב עלי ותקף אותי מינית. נאבקתי בו ובשלב מסוים הצלחתי להדוף אותו ממני. הרגשתי המון גועל נפש ובמשך שנים רבות לא סיפרתי לאיש על המקרה. נשאר אצלי קושי מאוד גדול שקשור למיניות ולזוגיות. לא יכולתי לשאת שנוגעים בי, לא ידעתי לומר לא לאחרים שנגעו בי, לא ידעתי מה נכון ומה לא, ולא היה עם מי לדבר".
אחרי הצבא הקימה עם גרעין של בני גילה את קיבוץ שניר שבצפון. "הייתי מזכירת קיבוץ, למדתי חינוך, וכחלק מההבנה שלי את ילדותי, נלחמתי בקיבוץ שניר על ביטול הלינה המשותפת, והיא אכן בוטלה. הלכתי ללמוד חינוך מיוחד, ומהר מאוד ראיתי כמורה בתחום שהרבה יותר מעניין אותי לטפל מאשר ללמד. למדתי פסיכודרמה עם ד"ר אליאב נהרין וד"ר עיניה ארצי, אושיות בתחום. התאהבתי בתחום, וזו הייתה גם הזדמנות שלי לטפל בשברי הילדות, סביב הפגיעה המינית וסביב היחסים עם הוריי. הדבר הכואב ביותר עבורי ביחסים איתם, הסוד הגדול, היה שמגיל 7 לא קראתי להם בשם או כינוי כלשהו. לא אמא ואבא כפי שעשו בני גילי ולא בשמותיהם הפרטים כפי שהיה מקובל בקרב ילדים בוגרים ממני בקיבוץ. הוריי שמו לב לזה ולא דיברו איתי על כך, וזה היה טאבו. בפסיכודרמה התחלתי לעבוד עם החומרים האלה וראיתי עד כמה זה משמעותי. עלה שעד גיל 7 הייתי קוראת להם בשמות החיבה 'מימיק' ו'באביק', ויום אחד אמא הושיבה אותי לידה ואמרה לי בקול נוקשה: 'את גדולה. מעכשיו את לא קוראת לנו יותר בשמות חיבה. תקראי לי אמא'. מאותו יום לא קראתי להם יותר בשום שם, רק בפנייה כללית, 'שלום…' או 'אפשר לקבל…'. בדרמה ובפסיכותרפיה הצגתי את זה, כשבהצגה הייתי גם אמא שלי וגם אני. בהצגה האחרונה רציתי להתחבר לסיפור החיים של אמי, שנפטרה מזמן, במקום לכעוס, והצגתי את סיפורה".
אחד השברים הגדולים בחייה היה הזוגיות שעלתה על שרטון. "לאורך שנים ניסיתי לשמור על שלמות המשפחה מתוך האמונה שזה הדבר הכי חשוב. לפני הגירושים למדתי דרמה תרפיה, ושם ממש גיליתי עולם, היכולת לא לגעת בכאב בצורה ישירה אלא להתבונן בו דרך סיפור, הצגה, משחק. זה הפך להיות המקצוע שלי. התזה שלי התייחסה לילדים מנותקים, כועסים, לא מאמינים בעצמם, שכשהציגו דמות של חייזר שייצגה את חוסר השייכות שלהם, המטפל יכול היה לקבלם כמו שהם ולשמוע את סיפורם, וזה אפשר להם להתחזק. הבנתי שייעודי הוא לאחות את השברים שאנשים סוחבים, לטפל בטראומות, להקשיב. בעקבות השבר הגדול של הגירושים רציתי מאוד להתעמק בתחומים היותר פנימיים של הנפש. המשך ההתפתחות והלימודים היו עוגן. למדתי פסיכותרפיה דינמית וזוגית. ראיתי שבזוגיות אנחנו משליכים אחד על השני את הקונפליקטים, הטראומות, חלקים מתוכנו שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ולא טיפלנו בהם, וכך נוצרים סיבוכים. ב-15 השנים האחרונות אני גם מדריכה אנשים בדרמה תרפיה ופסיכודרמה".
סליחה והשלמה
מה ההבדל בין התחומים השונים?
"הפסיכודרמה, שהומצאה על ידי מורנו, הופכת את הסיפור האישי לדרמה. משחקים את הסיפור האישי, מחפשים סיפורים אלטרנטיביים ומציגים גם אותם, וכך מעבדים את החוויות הקשות ומתרחש ריפוי. בדרמה תרפיה אנשים משחקים סיפור של מישהו אחר בהרחקה דרמטית וכך עוברים תהליכים כשהסיפור נוגע בסיפור שלהם. בטיפול הזוגי, כל אחד בא לשולחן כשמאחוריו הוריו, דמות אידיאלית של בן זוג שלא פגש, ועוד דמויות שמשפיעות ולפעמים מפריעות. בפסיכודרמה אפשר להכניס את הדמויות האלה, לומר משפטים שלהן, לעשות דיאלוג מולן, מול הקולות שבתוכנו. האדם מקשיב להם, משיב ומפנה קצת מקום".
גם ממשקע התקיפה המינית הצליחה לצמוח באמצעות הטיפולים. "באמצעות דמיון מודרך, אחרי תהליך ארוך, עשיתי שחזור עדין, איטי מאוד, לתקיפה המינית שעברתי, והרגשתי שאני משתחררת. עם זאת, הנושא עדיין מאוד בליבי. למדתי במכון איתן שמטפל בנפגעי תקיפה והתעללות מינית. טיפלתי בנשים, נערות וילדות שעברו תקיפה מינית מאח, אבא, חבר או פוגעים חיצוניים, וגם בנים נפגעים. זה נושא מאוד חשוב בעיניי. למרות כל המודעות שיש בנושא, עדיין התקיפות המיניות לא נפסקות, ואני רואה כמה זה משפיע על החיים ומייצר התנהגויות פוסט טראומטיות ביחסי זוגיות וילדים-הורים, ומפריע לאדם לחיות את חייו. עשיתי הרבה התמקצעות במקום הזה, ואני משלבת בטיפול בנפגעי תקיפה מינית וטראומות בכלל גישות כמו דמיון מודרך, נשימה מעגלית, מיינדפולנס והאקומי".
לאחרונה סער עולם הפסיכולוגיה בארץ בעקבות ידיעה על פסיכולוג בכיר שלפי החשד ניצל מינית לאורך שנים את המטופלות שלו. מוצרי מרגישה מעורבת רגשית בסיפור. "נדהמתי והזדעזעתי לשמוע על כך בחדשות. עברתי אירועי תקיפה מינית מכאיבים ומותירי צלקות בילדותי, ואני יודעת הן מניסיון אישי והן מעבודה רבת שנים כמה הנזק הוא רב. בטיפול יש להדגיש את הערכים האתיים, המוסריים והאנושיים כתמרורי דרך מובילים שמאפשרים התפתחות וצמיחה ויכולת להתמודד בצורה טובה יותר עם אתגרי החיים. ההתפתחות המקצועית שלי נבעה מכמה זרמים, בנוסף לחוויות הכואבות גם מהזרם היצירתי שבו נפגשתי עם תיאטרון, שירה ודרמה ומצאתי שהיצירה מאפשרת לאדם להתחבר לכוחות פנימיים ולהתחזק. טיפלתי בבחורות שעברו תקיפה מינית והצליחו בעקבות הטיפול לפגוש חלקים של סליחה והשלמה ופנייה לחיים, פיתוח זוגיות טובה, הורות אמיתית ודואגת".
חמש קטנות עם רבקה מוצרי
מודל להשראה: ויניקוט, שכתב על חשיבות המשחק והיכולת לשאת כאב, הבנת הטראומה, טיפל בילדים ובאנשים עם קשיים והיה דמות יוצאת דופן.
מה לא תאכלי לעולם? פלפל חריף.
אמונה טפלה: שצריך לעבוד נורא קשה כדי להשיג משהו.
מה לא יודעים עלייך? אני אוהבת ליצור תכשיטים ושרה במקהלה.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? קמה לאט, מהרהרת בחלומות שחלמתי בלילה ובמה שצפוי לי היום.
