מילה טובה לקרואטים, לאנגלים, ולאורוגוואים, קצת פחות לטיקי טקה הספרדי, חשיבות מרכז השדה. אפשר להסתמך על חלוץ על, או על הגנה נהדרת עד גבול מסוים. בסופו של דבר, נבחרת שאין לה מרכז שדה דומיננטי, שמסוגל לשחק בכמה צורות, תתקשה להגיע רחוק באמת.
קרואטיה של מודריץ' וראקיטיץ'
הקרואטים הם הדוגמא הטובה ביותר. אין להם את ההתקפה הכי טובה בטורניר, וגם ההגנה שלהם לא משחקת בברצלונה או באיירן מינכן, אבל כשיש לך את לוקה מודריץ' העצום, מריאל מדריד ולידו את איבן ראקיטיץ', מברצלונה, החיים הרבה יותר קלים. השניים האלה מסוגלים לשחק כל סגנון כדורגל אפשרי. הם יכולים לשחק כצמד קשרים לפני ארבעה שחקני התקפה, הם מתפקדים נהדר כאמצע ימין ואמצע שמאל לפני קשר אחורי, הם יכולים להכיל לחץ יריב, ללחוץ בעצמם, להגן, למסור. בקיצור – כל מה שקשרים מודרניים נדרשים לעשות. נכון שהקרואטים קיבלו הגרלה קלה באופן יחסי עד הגמר, אבל בסופו של דבר אתה משחק מול מי שאתה מוגרל וקרואטיה עברה את השלב המוקדם בצורה מרשימה והראתה מנטליות קשוחה ביותר. כשחזרה מפיגור בכל שלבי הנוק-אאוט עד הגמר.
אנגליה – מעל הציפיות והפוטנציאל
האנגלים יודעים את מקומם. מבחינת כשרון, זו הייתה הנבחרת החלשה ביותר של אנגליה לפחות מאז 1986. עם כל הכבוד להארי קיין ויכולת ההבקעה האדירה שלו, דווקא בעמדת החלוץ תמיד היה לאנגלים וורלד קלאס שהבקיע בצרורות. גארי ליניקר, שהוביל את האנגלים לחצי גמר המונדיאל ב-90, היה חלוץ לא פחות גדול, שלא לדבר על אלן שירר. שני ההבדלים העיקריים בנבחרת של גארת סאותגיית היו, מצד אחד חוסר בקשרים יצירתיים שמסוגלים לתת מסירה לשער, ומצד שני ההפנמה שזה מה יש ועם זה נסתדר. אין ברייאן רובסון, אין ג'ון בארנס ואפילו אין סטיבן ג'רארד, או פול סקולס. האפשרות הראשונה על הספסל בקישור של האנגלים הייתה רובן לופטוס צ'יק, שחקן של צ'לסי שהושאל לקריסטל פאלאס. גם אם ניקח בחשבון ששני שחקני ליברפול: אלכס צ'מברליין ואדם לאלנה היו פצועים, או לא בכושר משחק אחרי פציעה ארוכה, עדיין לא מדובר באפשרויות כמו שיש ללא מעט נבחרות אחרות. ולכן, סאותגייט שיחק עם שלושה בלמים (ואפילו כאן הוא התקשה למלא את השורות, כי אין לאנגלים יותר ריו פרדיננד, או ג'ון טרי ולכן שיחק עם קייל ווקר, המגן של מנצ'סטר סיטי כבלם) והתבסס על לחץ על הגנת היריב בכדור שני, בלי יותר מדי משחק מסודר ובעיקר על מצבים נייחים. זה סגנון כדורגל שמתאים לקבוצות שמבינות שיש להן יכולת מוגבלת וזה התאים נהדר לאנגלים, שבניגוד לטורנירים קודמים לא הגיעו במנטרה של לתקוף בכל מחיר וזה מה שהביא את האנגלים לחצי הגמר הראשון שלהם מאז 1990 ולהישג נפלא ביחס לרמת הנבחרת.
אורוגוואי – תופעת טבע
מי שבהחלט יודעת לשחק על מה שיש לה כבר הרבה מאוד שנים זו נבחרת אורוגוואי. הנבחרת הזו היא פשוט תופעה שקשה מאוד להסביר אותה. כשבאים לצפות באורוגוואי אפשר לדעת בדיוק מה נקבל, גם אם זה 1986, 1990, או 2018. וגם הפעם קיבלנו הגנת ברזל, בראשות הבלם הטוב ביותר בעולם – דייגו גודין וחבורת שחקנים קשוחים שלא מוותרים על שום דבר. אבל איכשהוא אצל האורוגוואים יש תמיד שחקן או שניים בחלק הקדמי שמסוגלים לייצר קסם מכמעט כלום. פעם זה אנצו פרנצ'סקולי, אחר כך זה רובן סוסה ואלווארו רקובה ודייגו פורלאן ועכשיו אלו הם לואיס סוארז ואדיסון קבאני. קשה לדעת איך היה מתפתח רבע הגמר מול צרפת אם קבאני לא היה נפצע בסיום השמינית מול פורטוגל, אבל גם רבע הגמר הוא הישג אדיר לנבחרת שמייצגת מדינה של 4 מיליון אנשים.
צל"ש לרוח המשחק
כשמגיעים למחזור האחרון של המוקדמות, תמיד יש נבחרות שכבר איבדו את הסיכוי לעלות, או ששומרות את השחקנים לשמינית הגמר. בטורניר של 2018 היו שש נבחרות כאלה. מצרים וערב הסעודית הגיעו להתמודדות עם אפס נקודות, כמו גם פנמה מול טוניסיה. קרואטיה, שהבטיחה את המקום הראשון מהבית שלה ומרוקו, פרו, קוסטה ריקה, דרום קוריאה ופולין הגיעו עם אפס נקודות וללא סיכוי לעבור לשלב הבא. התוצאה בסיום המחזור? קרואטיה ניצחה את איסלנד, שהיה לה על מה לשחק, מרוקו נתנה משחק נפלא מול ספרד וסיימה ב-2:2, קוסטה ריקה עצרה את שוויץ ב-2:2, פולין ניצחה את יפן, פרו ניצחה את אוסטרליה, דרום קוריאה עשתה את אחת ההפתעות הגדולות בכל הזמנים במונדיאלים, כשעלתה לשחק מול אלופת העולם גרמניה, שהייתה צריכה ניצחון כדי לעלות, אבל השוער הקוריאני תפס משחק שהזכיר את רפי גבעון מסדרת "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי, והקוריאנים ניצחו 0:2 ושלחו את הגרמנים הביתה. שש נבחרות שהיה להן על מה לשחק, מול שש שכבר היו עם הראש בבית ועדיין אף אחת מאלה שסיימו את הטורניר לא הפסידה. פשוט שאפו ענק לכולן.
ספרד כבר לא רלוונטית
התמסרות למוות כבר לא עובדת. תור הזהב, שהביא לנבחרת ספרד אליפות עולם ושתי אליפויות אירופה, התבסס על מסירות קצרות ואחזקת כדור שלא השאירה כמעט סיכוי ליריבות לפתח משחק מסודר. היום נדמה שעולם הכדורגל מצא לזה פתרון וכל הנבחרות שמשחקות מול הספרדים שולחות קדימה את הכדור מהר מאוד, כדי להימנע מהלחץ הספרדי במקום שבו נמצא הכדור וגם כדי לנסות לתפוס את ההגנה הספרדית לא בעמדה. ספרד כמובן עדיפה באיכות על כמעט כל נבחרת שהיא תפגוש, אבל הסגנון הזה נוטה להשאיר את היריבות במשחק. וככל שאנחנו רואים יותר שערים שמובקעים ממצבים נייחים, או שערים שמובקעים בפחות מסירות בפחות זמן זה גורם לספרדים לאבד משחקים שבעבר היו להם בידיים. לספרדים יש דור יוצא מהכלל, גם עכשיו יש להם המון כשרון צעיר, אבל הם יהיו חייבים להפסיק לשחק לרוחב, אלא לעומק ולחפש את השער השני, אחרת גם בטורנירים הבאים הם לא יצליחו לנצח נבחרות שיחזיקו 20 אחוז בכדור.
נבחרת המונדיאל: קורטואה (בלגיה), טריפייר (אנגליה), גודין (אורוגוואי), וראן (צרפת), הרננדז (צרפת), קאנטה (צרפת), מודריץ' (קרואטיה), דה-ברויינה (בלגיה), הזאר (בלגיה), פרישיץ' (קרואטיה), גריזמן (צרפת).
